עמדת ארגון "ווזאק" בזמנו, רואה ביהודים, ילידי ארצות ערב, שסולקו מארצות הולדתם ורכושם הוחרם על לא עוול בכפם בגין הסכסוך הישראלי פלסטינאי – פליטים לכל דבר , לפחות כמו הפליטים הערבים, שברחו מתחומי מדינת ישראל במהלך מלחמת השחרור ב-1948.

בריחת שתי האוכלוסיות, הפלסטינית למדינות ערב והיהודית למדינת ישראל יצרה החלפת אוכלוסין דה פאקטו והיא בלתי הפיכה.

העובדה, שמדינת ישראל השקיעה את כל מרצה בשיקום הפליטים היהודים מארצות ערב, ואילו מדינות ערב שִמְרו במתכוון את אוכלוסית הפליטים הפלסטינאים במחנות פליטים ולא אִפשרו להם להתערב בחברת אחיהם הערביים אינה מקנה להם זכויות שונות מזכותם של יהודי ארצות ערב במדינת ישראל.

מאחר והמצב הוא בלתי הפיך ,על מדינות ערב לאפשר את קליטתם של הפליטים הערבים בארצותיהם במקומם של היהודים שסולקו. ארגון "ווז'אק" בזמנו תבע לפצות את שתי האוכלוסיות בגין החרמת רכושם.

תגובת הפלסטינים ומנהיגי מדינות ערב לעמדה זו התבטאה בצורות שונות . ואף השתנתה מעת לעת בהתאם לצרכיהם ולנסיבות הפוליטיות.

תחילה , לפני שהתרחשה יציאתם ההמונית של היהודים מארצות ערב ,היו מנהיגים פלסטינאים, שניסו למנוע את גירוש היהודים מהמדינות הערביות , מאחר והבינו את המשמעות של גירושם לגבי פתרון בעייתם, דהיינו שיבתם לתחומי מדינת ישראל.

המנהיג הפלסטינאי הראשון שניסה למנוע את סילוק היהודים מארצות ערב היה עארף אל עארף, שכיהן בסוף שנות הארבעים כמושל ירושלים. למרבה האירוניה, תעמולת המנהיגים הפלסטינאים נגד היהודים במדינות ערב ,בעיקר מאז מלחמת העולם השנייה, השתרשה כל כך עמוק בכל שכבות העם והממשל, עד כי חלק מהמנהיגים הערבים באותה העת ,סרבו להיענות לבקשתו של המנהיג הפלסטינאי.ניתן לעיין בהצעתו של מנהיג הפלסטינאים חאג' אמין אל חוסני שהופנתה למנהיגי הנאצים בגרמניה להחיל את ה"פתרון הסופי" גם על יהודי ארצות ערב. הדוגמה הבולטת ביותר הייתה בשנות ה-50 בעיראק:

נורי סעיד, ראש ממשלת עיראק דאז, נפגש עם סמיר אל רפאעי –ראש ממשלת ירדן ועם קירקברייד -שגריר בריטניה בעמאן ,ושטח בפניהם את תוכניתו לסלק את כל יהודי עיראק דרך גבול ירדן, כתגובה לבריחת הערבים הפלסטינאים מתחומי מדינת ישראל. אך ראש מממשלת ירדן דחה זאת על הסף.

עארף אל-עארף היה מרוצה מכך ,שראש ממשלת ירדן- דחה את בקשתו של נורי סעיד אך שמחתו הייתה מוקדמת . שנתיים לאחר מכן החל נורי סעיד לממש את תוכניתו לסילוק היהודים מעיראק. עארף אל עארף ניסה גם הפעם למנוע זאת, ופנה ב-13 בינואר 1951 לנורי סעיד והפציר בו להפסיק את גירוש היהודים מעיראק עד שתסתיים בעיית פלשתין ובעיית הפליטים או לחלופין לדחות לשנה נוספת או לשנתיים את סילוקם. אך נכשל במאמציו אילו. אי לכך פנה במברק אל עזאם פחה, המזכיר הכללי של הליגה הערבית, ולראשי המשלחות הערביות בוועדה המדינית של הליגה,שהתכנסה ב-21 בינואר 1951 בקהיר במילים הללו:

"לו שמר כל חבל ארץ ערבי ,על היהודים החיים בקרבו ועל נכסיהם ורכושם כעל משכון, היו נפתרות בקלות שתי הבעיות- זו של פלשתין באופן כללי וזו של הפליטים במיוחד".  

עד סוף שנות ה-70 הפך עניין סילוק היהודים, מכל ארצות ערב, לעובדה מוגמרת ורוב רובם של היהודים מארצות ערב נטשו את רכושם וברחו מארצות מולדתם הערביות, 856,000 יהודים עזבו, ועוד מאות אלפים ממדינות מוסלמיות אחרות . רובם ,כ-600,000 הגיעו ונקלטו בישראל והיתר ברחו ונקלטו במדינות אירופה ואמריקה.

למעט ניסיונותיו של עארף אל עארף למנוע את סילוקם של היהודים . לא נעשו ניסיונות נוספים למנוע זאת. יתרה מזו, בעיית סילוקם ושלילת אזרחותם, שאלת הרכוש שהותירו והסבל הרב שעברו בדרך לקליטתם בישראל לא עלתה לסדר היום הציבורי בארץ ובעולם. ה"פליטים הפלסטינים ,שרוכזו במחנות ולא הורשו לשוב ולהשתקם בארצות ערב היו כביכול ציבור הפליטים היחיד במשוואה זו.

בפעם השנייה ,שהמנהיגים הפלסטינאים התייחסו לסוגיה זו הייתה באחד מסעיפי ה"אמנה הפלסטינאית" ובה נאמר : "יהודי ארצות ערב ישובו למדינותיהם".

מאחר ומדינת ישראל הרשמית נמנעה מלהעלות את הנושא של הפליטים היהודים מארצות ערב נמנעו אף הפלסטינים מלהתייחס לסוגיה זו. התפנית בהתייחסותם החלה בעקבות ייסוד ארגון "ווזק" ,שייצג בזמנו את היהודים ,שברחו מארצות ערב במדינת ישראל ובעולם ובעקבות תביעותיו להכיר בהם כפליטים ולהכיר בעובדת חילופי האוכלוסין.

רוב המנהיגים הפלסטינאים ומנהיגי מדינות ערב דחו את תביעות ארגון "ווזק", ופעלו בכל כוחם למנוע את ההכרה הבינלאומית בזכויותיהם של היהודים מארצות ערב. ובעיקר דחו את העובדה ההיסטורית של החלפת האוכלוסיות. היו מתי מעט מנהיגים אמיצים, שהעזו לבטא דעה אחרת.

הפלסטינאי הראשון ,שביטא באומץ את דעתו ביחס ליהודים יוצאי ארצות ערב היה צברי גירגיס, (מנהל המכון ללימודים פלסטינאים בבירות). הוא פרסם מאמר רחב ממדים ביומון הבירותי "אל נהאר" מיום 15 במאי 1975 ובו מנה את הגורמים להקמת מדינת ישראל. אחד מהם, ולא הפחות חשוב שבהם, היה גירוש היהודים מארצות ערב , אשר לדעתו נעשה "בצורה המכוערת ביותר ולאחר שהחרימו את רכושם או השתלטו עליו במחיר הזול ביותר". יהודים אלו השתתפו בביצורה של ישראל, בחיזוקה ובעיצובה, בצורה שבה אנו רואים אותה כיום, 

וצברי גירגיס כתב: "אין צורך לומר, כי בעיית אותם יהודים ערבים והעברתם לישראל איננה תיאורטית בלבד, לפחות מבחינתם של הפלסטינאים. יש לה השלכה על עתיד הבעיה הפלשתינאית. ברור, שישראל תעלה את הבעיה בכל משא ומתן רציני, שעשוי להתנהל ביום מן הימים על זכויות הפלשתינאים.

טענות ישראל הן: "נכון, שאנו הישראלים גרמנו לגירושם של הפלשתינאים מארצם במלחמת 1948 {...} ושהשתלטנו על רכושם, אולם, בתמורה ,אתם הערבים גרמתם לגירוש מספר דומה של יהודים מהארצות הערביות מאז 1948 ועד היום. רובם עלו לישראל, לאחר שהשתלטתם על רכושם בדרך זו או אחרת". מה שקרה, אם כן, אינו ,אלא, סוג של חילופי אוכלוסין ורכוש ,שאת תוצאותיו חייבים לשאת שני הצדדים. כך ישראל קלטה את היהודים מארצות ערב, וארצות ערב חייבות, מצידן, ליישב את הפלסטינאים בתוך גבולותיהן ולפעול לפתרון הבעיה.

אין ספק, שישראל תעלה תביעות אלה בדיון המעשי הראשון ביחס לבעיה הפלסטינאית".

במלים אחרות צברי גירגיס חיזק את עמדת "ווזק" לגבי החלפת אוכלוסיות הפליטים.

כעבור מספר שנים הגיע למסקנה דומה גם ד"ר עיסאם סירטאוי, כאשר סיפר לידידו אורי אבנרי, כי הסיבה, שבגללה זנח את הטרור נגד ישראל והחל דוגל במשא ומתן עם ישראל הייתה ההבנה, שמדינת ישראל היא מפלטם של היהודים, שגורשו מארצות ערב .עובדה זו היא בלתי הפיכה ומצריכה פתרונות אחרים בדרך של משא ומתן.

נציגים פלסטינאים אלו היו יחידי סגולה ,בעצם נכונותם להודות בעובדה היסטורית זו.

רוב רובם של המנהיגים, שנתמכו בנציגי מדינות ערב בליגה הערבית, דחו מכל וכל את עמדת "ווזק" ופנו למצוא תשובה הולמת אחרת לתביעות "ווזק"

הנושא עמד על הפרק ,בכל כינוס של שרי ההסברה, שרי החוץ ואף בכינוסי הפסגה של מנהיגי ערב. הפרטים, שחשף "ווזק" בפני הציבור ,בדבר מספרם העצום של היהודים , שברחו מארצות ערב, בדבר היקף רכושם ובדבר האופן ,שבא נרדפו וזכויותיהם נשללו. הדהימו ,כביכול ,את ראשי המדינות הערביות והפלסטינאים.

במשך שנים הוסתרו עובדות אלו מידיעת הציבור. עד כדי כך, שרבים מבני הדור הצעיר במדינות ערב, אינם יודעים ,שעד לפני כמה עשרות שנים ישבו בארצותיהם, קהילות יהודיות גדולות, עשירות ומפוארות.

כידוע, ה"אמנה הפלסטינאית של אש"ף", הן בנוסחה המקורי משנת 1964 והן בנוסחה המתוקן משנת 1968, דגלה באופן כללי ,בשילוחם של כל היהודים החיים במדינת ישראל חזרה לארצות מוצאם ולא חשוב מהי ארץ המוצא.

דרישות "ווזק" להכיר ביהודי ארצות ערב כפליטים , ובעקרון החלפת אוכלוסין בין ישראל ומדינות ערב אילצו אותם לשוב ולהשתמש בטיעון זה באופן יותר ברור ובוטה כדי להדוף את תביעות "ווזק", למרות, שידעו בבירור ששילוחם של יהודי ארצות ערב חזרה למדינות ערב אינה אפשרית בשום צורה שהיא , אולם כקו תעמולתי ,טיעון זה הלם את צרכיהם .

לצורך זה פנו הנציגים הפלסטינאים למנהיגי מדינות ערב , וביקשו מהם לפרסם קול קורא מיידי ליהודים מארצות ערב לשוב לארצותיהם.

כמה ממנהיגי מדינות ערב נענו מיד לבקשה התעמולתית של אש"פ ופרסמו בעיתונות הערבית ובעיתונות הזרה קול קורא ליהודי ערב לשוב לארצות מוצאם.

סודאן (המדינה שבה היו מעט מאוד יהודים) פרסמה ב-4.3.76 ,קול קורא ליהודים לשוב לסודאן .

בראיון לכתב השבועון המצרי "אח'ר סאעה" 18.2.76 הסביר נשיא סודאן ג'עפר אלנומרי את משמעות פנייתו ליהודים, יוצא סודאן ,לשוב לארצם.נמרי אמר:

"מטרת קריאה זו היא,שבני סודאן היהודים יחזרו למולדתם. סודאן כמו כל המדינות הערביות לא סגרה אף פעם את שעריה בפני בניה ,בשל הבדלי דת או גזע. היהודים, שהיגרו ממדינות ערב בזמנים שונים ,נגררו אחרי התעמולה הציונית. למעשה הם לא סבלו מרדיפות בארצות ערב, זאת בשעה, שבישראל קיימת אפליה לגבי יהודי ערב שהגיעו אליה. בתוך ישראל הם נחשבים לאזרחים מדרגה שלישית. הם מבודדים משאר היהודים,שהגיעו מאירופה המזרחית והמערבית,כמעט ואין להם אפשרות להשתלב בחיי הכלכלה והחברה וכך גם באשר לשירותי הבריאות וההוראה. טבעי, שהם יחשבו לחזור למולדתם כדי לחיות בשוויון עם תושביה, אך התעמולה הישראלית מנעה זאת בעצם בדברה על רדיפת היהודים במדינות ערב".

דברי ג'עפר אלנומרי עומדים בסתירה גמורה לדברי החוקר הפלסטינאי צברי גירגיס,שיהודי ארצות המזרח אחראים לביצורה ולחוזקה של מדינת ישראל, כפי שאנו רואים אותה היום.

גם עיראק, אשר גירשה את יהודיה ,באופן הכי גלוי ואף החרימה את נכסיהם של היהודים, הוציאה צו דומה, ע"פ בקשת המנהיגים הפלסטינאים , הקורא ליהודים לשוב לעיראק:

"ב-26 בנובמבר ,פרסמה מועצת ההפיכה העיראקית צו ,אשר לפיו נקראים היהודים העיראקים, שעזבו את עיראק מאז 1948 לשוב למולדת האם שלהם". הנציג הקבוע של עיראק בליגה הערבית אמר:" כי פרסום הצו נובע מהאופי הדמוקרטי הפרוגרסיבי של המשטר בעיראק ,ומהאופי האנושי והלאומי המשמש בסיס לרגש האחריות הלאומי של משטר זה".

ולהלן תוכן הצו:

בהסתמך על תקנות פסקה א' בסעיף 42 של החוקה הזמנית ובהסתמך על אמונת הממשלה העיראקית בזכויות האדם, ומתוך דבקותה של עיראק בעקרונות ובזכויות האמורות במגילת האו"ם ובאמנת זכויות אדם. החליטה מועצת מפקדת ההפיכה ב-26 בנובמבר 1975:

א. היהודים העיראקים שעזבו את עיראק מאז 1948 רשאים לחזור אליה.

ב. היהודים העיראקים ,שיחזרו לעיראק בהתאם לצו זה, ייהנו מכל הזכויות החוקיות שמהן נהנים אזרחי עיראק בהתאם לחוק.

ג. ממשלת עיראק תבטיח לכל היהודים החוזרים את מלוא הזכויות הקונסטיטוציוניות של האזרחים העיראקים לרבות שוויון וחיים בביטחון ללא אפליה.

ד.צו זה יפורסם בעיתון הרשמי והשרים אחראים לביצועו."

חתם על הצו אחמד חסן אלבכר ראש מועצת מפקדת ההפיכה.

הצביעות והשקר, שאפיינו הכרזות אלו התגלו ביחסם של שלטונות עיראק לקומץ היהודים שנותרו בעיראק , אשר נרדפו, עונו, הושלכו לבתי סוהר והוצאו להורג ברחובות העיר ללא הגנה וללא משפט.

אחד מהמנהיגים הבולטים של הפלסטינאים אבו מאזן, לימים ראש הממשלה הפלסטינאי הראשון, הודה בצדקת טענות "ווזאק" על הרדיפות ושלילת זכויותיהם של היהודים בארצות ערב והציע לשפר את יחס הערבים אל היהודים על מנת לשכנעם לשוב לארצות ערב.

במאמר מאת אבו מאזן "מה עשינו ומה עלינו לעשות" הציע אבו מאזן מספר דרכים למאבק בציונות ובניהן :ההצעה לשיפור מצבם של היהודים הגרים בארצות ערב, כדי לשכנע את היהודים שברחו לשוב לארצות מוצאם. כותב המחבר:

"בארצות ערב מספר קטן של יהודים,שאינו עולה על 50 אלף, רבים מהם סובלים מתחושה של זרות, האשמות וספיקות. חלות עליהם תקנות צבאיות, אשר קשרו קשר נגד אחיהם וגרמו להם להגר לפלסטין, והפריבילגיות אשר מהם נהנה תושב רגיל במולדת הערבית משוללות מהם. למרות שיש להם אפשרות להגר לפלסטין או לארצות אחרות , הרי שהם מקוים כי יבוא היום בו יבטחו השליטים הערביים בכנות כוונותיהם ועוצמת השתייכותם.לכן הם מחכים בסבלנות לבוא ההצלה ולהסרת כל צעדי החירום שננקטו נגדם.כמו כן, הם מקווים שיסתיימו אחת ולתמיד כל הספיקות האופפים אותם מכל עבר ויסתיים הפיקוח של המודיעין עליהם ".

מחבר המאמר ,ראש הממשלה הפלסטינאית, קורא ליהודים שנולדו בארצות ערב לשוב לארצות מוצאם.

הדרך ,שנקט אבו מאזן בעניין זה יש בה סתירה מניה וביה: מצד אחד תיאר בפרוטרוט את פרשת הסבל, העינויים והרדיפות,שהן מנת חלקם של היהודים בארצות ערב ומצד שני הזמנה ליהודים שברחו לשוב למדינות ערב.

ממשיך אבו מאזן ואומר:

"התנהגותם של המשטרים הערביים במודע ושלא במודע כלפי הנתינים היהודים מעוררת צער, דאבון ועצב,התנהגות שלא נוכל לכנות אותה אלא חרפה וקלון. מספר היהודים מארצות ערב החיים בישראל מגיע למיליון וחצי. שני שלישים מאוכלוסיית ישראל הם קרובינו ואחינו, אנו העמדנו אותם בצד העוין, אנו הכרחנו אותם לנקוט עמדה זו מבלי להעמיד בפניהם ברירה אחרת ,לא נתנו להם הזדמנות אחרת,

העמדנו אותם בפני שתי אפשרויות בלבד: להגר לישראל או למות וללכת לאבדון."

השלטונות המצרים מכחישים את אחריותם לסילוק היהודים . לאחרונה הופיע במצרים ספרו של העיתונאי והחוקר ,אמין אל מהדי, בקשר למסכת השקרים של השלטונות ,סביב יציאת היהודים ממצרים.

אמין אל מהדי, אשר סרב לקבל את התפיסה המקובלת במצרים כלפי ישראל וכלפי גירוש כל הזרים, בעיקר היהודים ממצרים.

גרשה את היהודים מתחומה והלאימה את רכושם ,על לא עוול בכפם.

להלן קטע מספרו:

"היהודים אולצו להגר תחת הסיסמא של 'הבטחת החזית הפנימית'. השלטונות השתמשו במספר שיטות לגליות ובלתי לגליות , בשני המקרים הם בוצעו בעזרת כלים ואנשים, שהוכנו בקפידה והיו ברגים במכונה הביטחונית הענקית והנפשית. בין השיטות הבלתי גלויות הייתה השיטה על פיה נהגו "המבקרים שם שחר" אנשי הבולשת המצרית להתפרץ אל בתי המשפחות היהודיות ולהעמיד בפניהם את הברירה: ללכת לכלא או לצאת לנמל התעופה. ומיד לאחר שעזבו השתלטו על רכושם".

קריאתם של מנהיגי ערב בהמלצת אש"פ, ליהודים" לשוב לארצות מוצאם וליהנות מזכויות אזרח מלאות" לא רק שהיא אמצעי תעמולה נלעג, אלא גם נתקלה בתגובות עוינות, בעלות נימה אנטישמית חריפה מצד הציבור הערבי.

הנה מספר דוגמאות מכותרות העיתונים הערבים בעקבות הצעתם של מנהיגי ערב והמנהגים הפלסטינאים

2.3% "לא לשיבת המרגלים"

7.3% " אם ישובו ,ישתו את הנפט עד לטיפה האחרונה"

7.3% "תעמולתית כן- מציאותית הבעיה אינה על הפרק"

על פי הכתוב, היהודים שישובו יהוו סיכון ביטחוני, כלכלי וחברתי, במיוחד איום לאוצרות הנפט ,שבמדינות המפרץ הפרסי

תשובת אש"ף לחששות אלו הייתה, כי יש לסמוך בעניין זה על המשטרה הערבית ועל שירותי הביטחון וה"מוכאבארת".

שמות הניתלים:

שפיק עדס,

יהודה צדיק,

ששון דלאל ,

יוסף אפרים בצרי,

שלום צלאח,

דוד גאלי ידגר,

דוד יחזקאל

צלאח יחזקאל,

יעקב גורגי נאמרדי,

נעים כדורי הלאלי,

צבאח חיים דיין,

עזרא נאגי זלכה,

פואד גבאי,

צארלס רפאל חורש,

יחזקאל רפאל יעקב,

יצחק אליהו דלאל,

נאגי סאעאתי

אלברט יהודה נונו.

תגובת "ווזאק" להזמנה הנלעגת : "ההזמנה נדחית"

איננו חוזרים לתופת הזו, איננו חוזרים לעמודי התלייה, איננו חוזרים לארצות שטופות השנאה החולנית הנאצית על מנת לשוב ולהיות בני ערובה להמון מוסת ע"י הפלסטינאים ומנהיגי המדינות הערביות. כל פתרון בו ישובו פליטים יהודים לארצות ערב ופליטים ערבים ישובו למדינת ישראל אינה מעשית, אינה הגיונית ובלתי אפשרית מכל בחינה שהיא".

באשר לתביעת הפלסטינים להחזיר את פליטיהם לתחומי מדינת ישראל ,למרות העובדות ההיסטוריות המשתנות, בעקבות קליטת הפליטים היהודים מארצות ערב בתחומי מדינת ישראל, אומר פרופ הנרי סקרמנס, הולנדי ,חבר הוועדה העליונה של בית המשפט לזכויות האדם במועצת אירופה ואחד המשפטנים הבולטים באירופה, בראיון לעיתונאי רונן ברגמן, כפי שהופיע בעיתון ה"ארץ".

"זכות הפליטים לרכושם אינה מוחלטת".לדבריו, אם אנשי מדינה מסוימת עזבו את רכושם או גורשו ע"י מדינה כובשת ועל אותו רכוש התיישבו אזרחים חדשים, כעבור מספר שנים יש להעביר את הזכות על הרכוש לאזרחים החדשים. ברור, שיש לאדם זכות על קנינו, אך היא אינה לתמיד . לאחר פרק זמן מסוים משתנה זכותו של הפליט, וכך שופט, שידון בעניין זה יהיה מסוגל לפסוק לפליט רק פיצויים".

השינוי בעמדה האמריקאית והשפעתה על העמדה הפלסטינית.

בעמדה האמריקאית בנושא זה חלה התפכחות ובעקבותיה שינוי גם במדיניותה הרשמית . בשנים הראשונות., התעלמה המדיניות האמריקאית מקיומה של אוכלוסיית הפליטים היהודיים מארצות ערב וטפלה באוכלוסיית הפליטים הפלסטינאים . הן משום שמדינת ישראל פרשה את חסותה עליהם וטפלה בבעייתם, קשה ככל שתהייה. ואילו מדינות ערב מנעו מאוכלוסיית הפליטים הערבים להשתקם.והפכו זאת לבעיה מתמדת בפתחם של מדינות העולם. והן משום שמדינת ישראל לא תבעה את זכויותיהם של פליטיה.העלאת הנושא לתודעת הציבור ע"י "ווזאק" ותביעתם מממשלת ישראל לדון בזכויותיהם, החלה לחלחל לתודעת הציבור ולראשי המדינה .שפנו עם תביעה זו לנשיא האמריקאי, גימי קרטר. אי לכך הצהיר הנשיא האמריקאי, במהלך שיחות השלום שהתקיימו בין ישראל ומצרים, , כי לפליטים הפלסטינאים יש זכויות, אבל יש גם פליטים יהודים מארצות ערב, גם להם יש זכויות כמו לפליטים האחרים". הייתה זו תפנית גדולה בעמדת ארה"ב .

בעקבות הצהרה זו הוכנס סעיף מיוחד בהסכם השלום בין ישראל ומצרים , סעיף 8, הקובע: שתקום ועידה משותפת, שתדון בתביעות הפיצויים של שני הצדדים, וכאן הכוונה הייתה לתביעות היהודים המגורשים ממצרים.

בשיחות השלום בקמפ דוד, הכריז הנשיא קלינטון בראיון טלוויזיוני.בשנת -2000:

"אם יהיה הסכם, יש להקים קרן בינלאומית, שתפצה את הפליטים הערבים והיהודים יוצאי ארצות ערב. מדינת ישראל מלאה יהודים, שהיו לפליטים בארצותיהם. ברצוני לבשר לכם, שגם הפלסטינאים הכירו בעובדה זו וטענו שיש לפצות את היהודים".

הנשיא האמריקאי שב והצהיר, שלא ניתן יותר להתעלם מהפליטים היהודים מארצות ערב ומזכויותיהם לפיצוי. הם גם הבהירו שבעיית הפליטים צריכה להיפטר ע"י פיצוי שני הצדדים. היהודים והערבים.

בעקבות הלחץ האמריקאי נאלצו הפלסטינאים לראשונה להודות בצדקת תביעתם של היהודים יוצאי ארצות ערב, להכיר בהם ,כמי שנאלצו לברוח ורכושם נלקח וזכותם לתבוע פיצויים ממדינות ערב , אולם לא היו מוכנים להכיר בעובדת החלפת האוכלוסין שהתרחשה דה פאקטו במזה"ת