סוגיה זו, נדונה בפורומים שונים ,בעיקר בשל תביעתו של "ווזאק" בזמנו (הארגון העולמי של יהודים יוצאי ארצות ערב) להכיר בזכויותיהם הלגיטימיות של היהודים מארצות ערב כפליטים
ההגדרות ,שהתקבלו באו"ם לגבי מיהו "פליט"
1.מסקנותיו של בית הדין, בראשותו של נשיא בית המשפט לשעבר בארה"ב – ארתור גולדברג שדן בנושא זה
2.חוות דעתם של מומחים מהתחום הפוליטי והמשפטי
3.החלטותיהם של שני נשיאי ארצות הברית, שהיו מעורבים בהסכמי השלום עם .מצרים
4.הסכמי "קאמפ דוד" – ג'ימי קרטר וביל קלינטון
הגדרת המונח "פליט" באו"ם.
האו"ם נדרש לטפל בסוגיית הפליטות, בעיקר לאחר מלחמת העולם השנייה והמלחמה הקרה בין שני הגושים ,שיצרה תופעה עולמית של מיליוני פליטים, שברחו או גורשו ממקומות הולדתם ומגוריהם, ועברו להתגורר בארצות אחרות. מאחר ותהליך עקירתם היה בלתי הפיך, התעורר הצורך לעגן את מעמדם החדש באופן חוקי.האו"ם דן בבעיה, וב-1950 התקבלה החלטה ,שקבעה כי : "פליט הוא אדם ,שברח מארצו עקב מלחמה, אסון טבע, קונפליקט פנימי בארצו, רדיפות על רקע גזעי, פוליטי, דתי ,כלכלי, ואשר התיישב בארץ אחרת"
באשר למעמדו בארץ שאליה ברח, קבע האו"ם :"הפליט זכאי לקבל מקלט מדיני ויש להעניק לו את כל זכויות האזרח באותה מדינה".
הגדרות האו"ם התרחבו במרוצת הזמן בעיקר ע"י ארגוני זכויות האדם. הם הוסיפו נדבכים נוספים ,שנבעו מהנסיבות החדשות, שנוצרו במרוצת השנים.
על פי הגדרה זו ברור הוא, שהיהודים מארצות ערב אכן היו פליטים בארצותיהם, מאחר שנרדפו פוליטית, חברתית וכלכלית ע"י המדינות בהם הם חיו , ונאלצו לברוח ולנטוש את רכושם האישי והקולקטיבי ולוותר על אזרחותם.
בית הדין בראשותו של ארתור גולדברג.
ב-27.10.87 התכנס בוושינגטון טריבונל, שבראשו עמדו שני משפטנים ידועים: ארתור גולדברג(נשיא בית המשפט העליון לשעבר בארה"ב, שגריר ארה"ב לשעבר ומי שהיה אחראי לניסוחה של החלטת 242 באו"ם, לאחר מלחמת ששת הימים,שהיא הבסיס להסכמי השלום בין ישראל ומדינות ערב והפלסטינאים) ופרופ, ארווין קאטלר מהפקולטה למשפטים של אוניברסיטת הרווארד (היה מודע לכל מהלך המשפט, אולם לא נוכח פיזית במשפט). בית המשפט ביקש לשמוע את עדויותיהם של עשרות יהודים, שנמלטו מארצות ערב, וכן לבדוק עשרות מסמכים ,שהוצגו בפניו.
שני פרקליטים מהשורה הראשונה הוזמנו לתחקר את העדים.
1. עו"ד אברהמס מוריס- עורך דין ניו יורקי ונציג לשעבר של ארה"ב באו"ם לוועידת זכויות האדם.
2. פרופ' שמעון שטרית-נציג בכיר בפקולטה למשפטים באוניברסיטת ת"א.
הטריבונל התנהל כמשפט לכל דבר.בבית המשפט הופיעו עדים רבים ,שסיפרו על הרדיפות, האיומים, ,הפגיעות הפיזיות הנוראות והחרמת הרכוש , שהיו מנת חלקם. עדים רבים בעיקר מארצות, שעדיין חיים שם יהודים .הם מסרו את עדויותיהם בעילום שם, כדי לא להחמיר את מצבם של אותם יהודים.
מלבד העדויות החיות הוגשו עדויות בכתב , המעידות על מסכת רדיפות ועינויים, שהיו מנת חלקם של היהודים בארצות הללו.
פרופ' שמעון שטרית הגיש עשרות תצהירים כתובים , המעידים על הפרות זכויות האדם הבסיסיות ,שהיו מנת חלקם של היהודים ואשר גרמו להם לברוח :
1. הוצאות להורג ללא הגנה והוכחות.
2. הפרת זכות הביטחון האישי וכבוד האדם.
3. מאסרים שרירותיים ומניעת חופש שרירותית.
4. עינויים.
5. הרס שרירותי של רכוש אישי ורכוש ציבורי.
6. הפרת הזכות להינשא ולהקים משפחה.
7. מניעת הזכות להגר מאותם אנשים ,שביקשו לעשות זאת, ואכיפת מגבלות קשות על תנועה חופשית.
8. מגבלות על זכות העיסוק.
9. הרס מקומות פולחן דתי.
השופט ארתור גולדברג, לאחר ששמע את כל העדויות החיות, וקרא את כל העדויות הכתובות, ולאחר שבדק את כל התצהירים ,הגיש דו"ח מנומק לארגון "ווזק" ובו פסק חד משמעית: "אי אפשר לכנות את יציאתם של היהודים כיציאה וולונטרית, אלא כבריחה ,שנבעה מהמצב בו היו שרויים .על כן ,ברור הוא שיש להם זכויות לגיטימיות של פליטים כמו לפליטים אחרים במזה"ת".
בהקדמה לפסיקתו כתב ארתור גולדברג.
"היהודים חיו בארצות ערב 1000 שנה לפני הופעת האסלאם בארצות אילו.
כשהשתלטו המוסלמים על ארצות אילו הפכו היהודים לאזרחים מדרגה ב' "דמים " .מאז מלחמת 1948 בין ישראל ומדינות ערב החמיר מצבם ,וקיומם הפך בלתי נסבל. הם הפכו מטרה להשפלה, רדיפות, מאסרים ובמקרים רבים גם הוצאות להורג. בנוסף לכך, רכושם הוחרם, ונמנעו מהם זכויות אזרח בסיסיות.
לאורך כל ההיסטוריה היהודים השתוקקו לציון, אף על פי כן,לא נקטו פעולות של אי נאמנות למדינות הערביות בהן התגוררו.
כתוצאה מהמצב החמור במהלך מלחמת 1948 ולאחריה, מעל 850,000 יהודים נאלצו לעזוב , 600,000 הגיעו לישראל ,והיתר ברחו לארצות המערב. היהודים אולצו לעזוב ,בחלק מהמדינות, נאסרה יציאתם ,והם ברחו תוך סיכון חייהם ובמחיר רב של מתן שוחד,בדומה להורי היו"ר ,שברחו מרוסיה הצארית ב-1894 עקב מדיניות ההגבלות הממשלתיות כלפי היהודים.
קבוצה קטנה נשארה במרוקו והיא זוכה להגנה, אולם זה יוצא מן הכלל, שאינו מעיד על הכלל.
בית הדין ער לכך, שבישראל יש חילוקי דעות אם להתייחס אל היהודים כפליטים או מהגרים. לדעת היו"ר זוהי שאלה אקדמית, כי ידוע שבפועל, מעל לכל ספק, מצבם של היהודים היה בלתי נסבל אחרי מלחמת 1948, וכתוצאה מהקונפליקט המתמשך.אין זה סותר את העובדה ,שליהודים יש קשר היסטורי ודתי מתמשך לא"י.
אי לכך קובע בית הדין את המסקנות הבאות:
1. לפליטים היהודים מארצות ערב יש תביעות צודקות בגין הפרות של זכויותיהם האישיות והזכויות הקשורות לרכושם, ואשר חייבות להיות באחריותן של מדינות ערב.
2. החברה הבינלאומית,אשר דואגת לפיצוי לפליטים הפלסטינאים חייבת לתקן את המעוות ביחס לפיצויים של הפליטים היהודים מארצות ערב וכן לעזור בתיקון אי צדק ,שנעשה לפליטים היהודים גם באמצעים דיפלומטיים ובדרכי שלום אחרות.
3 בכל הסדר שלום עתידי,שיטפל ביישובם מחדש של הפליטים, צריכה לקום וועדת תביעות הדדיות של כל הפליטים במזה"ת- יהודים וערבים.
4. הסכם השלום עם מצרים וסעיף 8 בהסכם הוא התקדים הרלוונטי ,על פיו שני הצדדים מסכימים להקים וועדת תביעות משותפת לישב את התביעות ההדדיות של שני הצדדים".
5. החלטה האו"ם 242 קובעת, שהפתרון במזה"ת צריך להיות ל"בעיית הפליטים". ההחלטה אינה מבדילה בין פליטים ערבים ופליטים יהודים, היא מדברת על הסדר צודק לתביעותיהם של הצדדים .הפרשנות הזו היא הפרשנות הנכונה של החלטה זו, מאחר ואנוכי, ארתור גולדברג, הייתי בין מנסחיה העיקריים של החלטה זו, ופרשנות זו התקבלה גם ע"י מזכיר האו"ם דאז אוּ-תַ'אנְט, כפי שהצהיר על כך באותה עת.
לסיכום ,רואה בית הדין את שתיקתה של ישראל בכל הקשור לזכויותיהם ותביעותיהם ממדינות ערב כבלתי נסבלת. מסקנותיו,כמובן, אינן באות להפריע למאמצי השלום של כל בעלי הרצון הטוב המנסים להשיג שלום.
מעל לכל, יהודים למדו כבר מהטרגדיה של השואה את התוצאות הנוראות של שתיקה, כאשר זכויות אדם בסיסיות מופרות.
חוות דעת של משפטנים ופוליטיקאים.
בקונגרס הרביעי של ארגון "ווזק" התקיים דיון בסוגיה זו.
פרופ' בן עמי, מרצה להיסטוריה ויחסים בין לאומים ,ואשר במוצאו הוא מארץ מוסלמית בצפון אפריקה, תומך ומצדיק את תביעותיהם של יוצאי ארצות ערב להכיר בזכויות הלגיטימיות שלהם ,אולם מסביר את חולשת טענתם בעולם בשני נימוקים:
א.בארצות ערב הייתה מחתרת ציונית, אשר ביקשה להעלות את היהודים לארץ ישראל,ולכן אי אפשר לראות בכל היהודים פליטים בעל כורחם.מה עוד, שמקצת מיוצאי ארצות ערב אף רואים בתנועה הציונית גורם שדחף את יציאתם מארצות ערב, ומאשימים אותם בכך.
ב.הקשר ההיסטורי מאז ומתמיד, שהיה ליהודים לארץ ישראל.
תשובתו של יו"ר "ווזק" העולמית" מר תמן ז"ל לטענה זו הייתה:
'מוטיב הקשר היהודי לארץ ישראל היה לאורך כל השנים מאז תחילת הגלות ועד בכלל,הוא חלק בלתי נפרד מהמהות היהודית ומהזיכרון הקולקטיבי של גירושנו מא"י. אולם הגעגועים לא"י לא דרבנו את היהודים לקום ולעזוב בבת אחת ובזמן קצר תוך נטישת כל רכושם וויתור על אזרחותם, אלמלא היו סיבות כבדת משקל אחרות שדחפו את בריחתם'.
'באשר לטענה על המחתרת הציונית ,הרי ידוע, שמחתרת ציונית לא פעלה להעלות יהודים מארצות אילו לפני שהחל תהליך ערעור מעמדם בארצות אילו. היהודים, שפנו אל האופציה הציונית, עשו זאת ברובם הגדול, רק לאחר שנדחו מהאופציה להתערות בחברה הערבית באמצעות תנועות פוליטיות מקומיות ,בעיקר, לאחר שנדחו ע"י התנועות הלאומיות הערביות, שראו בהם גורמים זרים ועוינים, ודחו בכל דרך את רצונם להתערות בחברתם'.
את הדוגמא המובהקת לכך ניתן לראות בעיראק: עד שנת 1941 ראו היהודים בעיראק את עצמם עיראקים לכל דבר, למדו ערבית בבתי ספר ערביים ולא בקשו לעלות לישראל , ההנהגה היהודית לא רצתה ליצור כל קשר עם שליחים מישראל ודחתה כל ניסיון לשתף פעולה עמם גם אחרי הטבח הנורא ,שעשו העיראקים ביהודי בגדאד בשנת 1941, ואשר היה נקודת משבר קשה ליהודים ,עדיין לא קמה מחתרת ציונית ,אלא מחתרת קטנה של מספר צעירים יהודים מקומיים ,ששמה לה למטרה להתגונן מפני פוגרומים נוספים . גםבמצב הקשה הזה , היהודים עדיין סרבו להיענות לפניות של שליחים ציונים, שהגיעו מהארץ. קיימים מכתבים רבים של שליחים מא"י אל שולחיהם בארץ,המעידים על אכזבתם הקשה מהעדר נכונותם של יהודי עיראק לנצל את היתרי העלייה. יהודים רבים פנו לתנועה הקומוניסטית כמוצא להשיג שוויון בחברה העיראקית ופתרון למצוקתם ודחו את האופציה הציונית.
הפנייה לאופציה הציונית הייתה איטית ונעשתה רק לאחר שמרבית היהודים מיצו אופציות אחרות להתערות בחברה הערבית ונדחו.
אבו מאזן ,פלסטינאי מהשורה הראשונה אמר באחד הראיונות עמו.
"העמדנו אותם (את היהודים) בפני שתי אפשרויות בלבד או להגר לישראל או למות וללכת לאבדון".
יתרה מזו : רוב העם היהודי (יותר ממחציתו) אינו מתגורר בישראל ורואה את עצמו ציוני, ופועל למען ישראל מבלי לוותר על אזרחותו ועל נאמנותו למדינה בה הוא חי. עובדת היותו ציוני או אוהב ישראל אינה גורמת לו לעזוב את ארץ הולדתו ומקום מגוריו ולנטוש הכול כדי לעלות לישראל ,אלא אם כן ישנם גורמי דחייה חזקים דיים כדי להוציאו ,כפי שקרה ליהודים לאחר שואת אירופה ,וכפי שקרה לרוב יהודי ארצות ערב בעקבות המדיניות האנטי יהודית בארצותיהם.
באשר לטענתו השנייה של בן עמי , לפיה חלק מהיהודים מאשימים את התנועה הציונית בהעלאתם ארצה ,אומר על כך שלמה הלל , אחד ממארגני היציאה.
'לטענותם של חלק קטן ביותר של יהודים, בעיקר יהודי עיראק, שהגיעו ארצה והאשימו את פעילי
התנועה הציונית בהעלאתם ארצה, משקפות תסכול גדול ,בגלל הפער בין החלום הציוני לבין המציאות הקשה, שנתקלו בה עם בואם ארצה: החיים הקשים במעברות, העדר הבנה מצד הקולטים לגבי צרכיהם המיוחדים, וירידה פתאומית במעמדם הסוציואקונומי יצרה תסכול עצום ,שהופנה אל הגורמים, שהיו קשורים ישירות בהבאתם, דהיינו בשליחים הציונים.דבר זה יצר תמונה מעוותת ביחס לגורמים האמיתיים ,שדחפו אותם לברוח מעיראק. בל נשכח שזה מיעוט ,שאינו מעיד על הכלל. זה אך מחזק את קביעתנו, שאכן האנשים הללו הגיעו כפליטים ועברו משברים קשים תרבותיים,כלכליים וחברתיים כתוצאה מעקירתם הפתאומית והבאתם לארץ, שקלטה אותם בתנאים בלתי סבירים מבחינתם'.
מקצת מהיהודים ,שהאמינו שמולדתם היא עיראק, ועדיף להם לחיות לצידם של הערבים ולא לעלות לישראל, שילמו מחיר יקר על תמימותם. לאחר כמה שנים של שקט חזרו להיות שק החבטות של השלטונות והעיתונות העיראקית. מסכת הרדיפות וההתנכלויות חודשה, ורבים שילמו בחייהם וברכושם על אמונה זו.
פרופ' מירון ,משפטן מומחה למשפט בינלאומי ,מי שהיה אחראי על רישום רכושם ותיעוד סיפוריהם האישיים של היהודים יוצאי ארצות ערב במשרד המשפטים , קבע:
'הפעולות האגרסיביות נגד היהודים לא היו פעולות ספוראדיות או גחמה של שליט מסוים ,אלא היו תוכניות גירוש מתואמות שהתקבלו בליגה הערבית, ויצאו לפועל בכל מדינה ערבית בעיתוי המתאים לאותה ארץ. כמו כן תוכנית הגירוש לא התבצעה תמיד ע"י חקיקה מפורשת,כדי למנוע לחץ בינלאומי .רוב הדברים נעשו בצורה עקיפה, אולם השיגו את התוצאות המקוות של בריחת היהודים.'
כותב פרופ' מירון במאמרו "גירוש היהודים מארצות ערב ועמדת הפלסטינאים כלפיו" כי "מן המפורסמות היא ,שבתולדות שיבת ציון בעת החדשה היו קיימים גורמי משיכה ודחיקה בכל יציאת יהודים מארצות מוצאם לארץ ישראל. המיוחד ביציאתם של היהודים מארצות ערב הוא עוצמתם של גורמי הדחיקה, שהביאו את היהודים לצאת מאותן ארצות. ההתייחסות היא בעיקר לארצות הערביות, שקרובות למדינת ישראל, כי בתקופה זו ארצות אפריקה עדיין לא קיבלו עצמאות...".
....אפשר להבחין בקו מדיני עקבי ואחיד לגבי מדיניותן של מדינות ערב בסוף שנות הארבעים ובראשית שנות החמישים.
ההתייחסות לגבי עמדתן כחטיבה אחת מתבססת על שתי ראיות הבאות:
ב-24 בנובמבר 1947 נשא השגריר היכל פאשא, נציג מצרים באו"ם בהתייחסותו לתוכנית החלוקה ועוד
בטרם ברחו הערבים מתחומי א"י ,את הדברים הבאים: "ארגון האומות המאוחדות חייב ,שלא להתעלם מכך, שהפתרון המוצע עלול לסכן מיליון יהודים החיים בארצות המוסלמיות. חלוקת פלשתינה עלולה ליצור בקרב הארצות הללו ,אנטישמיות, שתהיה קשה לריפוי מזו, שמנסות לרפא בנות הברית בגרמניה{...} אם ארגון האומות המאוחדות יחליט לחלק את פלשתינה, הוא עלול לשאת באחריות לאירועים חמורים ביותר ולטבח של מספר רב של יהודים.
"מיליון יהודים חיים בשלום במצרים וביתר מדינות האסלאם ונהנים ממלוא זכויות האזרח, בהחלט אין בהם רצון להגר לעבר פלשתינה. אולם אם תקום מדינה יהודית, אף אחד לא יוכל למנוע צרות. מהומות תפרוצנה בפלשתינה, תתפשטנה בכל רחבי מדינות ערב ותובלנה למלחמה בין שני הגזעים."
כלומר יש פה איום ברור, שאם תתקבל באו"ם החלטת החלוקה , האזרחים היהודים של כל מדינות ערב ,שלא הייתה להם כל נגיעה לסכסוך הישראלי פלסטינאי בא"י באותה עת ,יצטרכו לשלם את מחירה " .
... האיום ב"טבח" הדיבורים על הגירה, התוכן והעיתוי של דברים-כל אלה לא זכו להערכת מלוא משקלם בעולם. אולםהם לא נעלמו מעיני היהודים בארצות הללו .
הייכל פאשא על אף שהופיע באו"ם, כנציג מצרים, הוא חזר ודיבר על היהודים ב"מדינות המוסלמיות האחרות" וב"ארצות ערב" (בהיותו חבר הליגה הערבית, כיצד יכול לדבר בשמן של ארצות אחרות אם הדברים לא היו מקובלים על כל חברי הליגה הערבית)
בעיני היהודים נשמעו דבריו כמו דבריו של חאג' אמין אל חוסני ,המופתי של ירושלים, כמה שנים קודם לכן, כשהציע להיטלר ליישם לגבי היהודים בארץ ישראל ובארצות ערב את "הפתרון הסופי.
ארבעה ימים מאוחר יותר, נשא דברים דומים שר החוץ העיראקי פאדל ג'מאלי,על הסכנה לקיומם של היהודים בעולם הערבי, אם תתקבל החלטת האו"ם לחלוקת א"י. מיום 29 לנובמבר 1947 . ראוי לזכור ,שעד אז אף כפר ערבי לא ננטש .מאוחר יותר הוצגה תוכנית כל גירוש היהודים , כגמול ,כביכול ,על ניצחונה של ישראל ובריחת הפליטים הערבים, ליהודים מארצות ערב לא היה חלק בכך והם לא היו אשמים בשום דבר.
ראייה נוספת על תיאום בין ארצות ערב, באשר לגירוש היהודים מתחומיהן ,עולה ממפגש של דיפלומטים בכירים מכל מדינות ערב ,שנערך בבירות, ואשר עליו דווח בעיתון הסורי "אל כפאח" מיום 28 למארס 1949. לדברי העיתון "אם ישראל תתנגד לשיבת הפליטים הערביים לבתיהם,יגרשו ממשלות ערב את היהודים הגרים בארצותיהן...."
....עיראק: על תכנון הגירוש אנו קוראים בזיכרונותיו של סיר אלק קירקברייד, שגריר בריטניה לשעבר בעמאן ,בין השנים 1947-51. הוא מתאר את פגישותיו בעמאן עם נורי סעיד, ראש ממשלת עיראק ,ועם סמיר אל רפאעי,ראש ממשלת ירדן. "נורי סעיד", הוא כותב, "שלף אז הצעה מדהימה, לפיה הוא מבקש מראש ממשלת ירדן לאפשר לו להוביל שיירות של כל יהודי עיראק לגבול ישראל ירדן ולאלצם לחצות את הגבול . דחיסתם ליד הפליטים הפלסטינים, המקובצים שם תגרם לכך ,שהיהודים יטבחו על ידם. סמיר אל ריפאעי –ראש ממשלת ירדן דחה את ההצעה על הסף ואמר: "אינני רוצה ליטול חלק בפשע כזה"...
נורי סעיד לא גנז את תוכניתו לאור ההתנגדות הירדנית ,אלא ביצע אותה זמן מה לאחר מכן בצורה אחרת.
כך נעשו הדברים בסוריה,במצרים, בלוב, בתימן, ומאוחר יותר בארצות צפון אפריקה.
כשאנו מתייחסים לכל ההתבטאויות והמעשים במדינות ערב, לפני בריחת הערבים מתחומי ישראל ולאחריה, המסקנה הברורה היא ,שדבריו של הייכל פאשא מומשו באופן מלא ע"י כל מדינות ערב, כל אחת בעיתוי הנוח לה ובדרך שהתאימה לה ולנסיבות הפוליטיות של אותה עת.
לסיכום אומר המשפטן פרופ' מירון :"אם היה תכנון לגרש שנעשה בחוק או שנעשה
בפועל ללא תחיקה התוצאה הייתה אחידה, היהודים ברחו ממדינות ערב כפליטים".
עמדותיהם של הנשיאים גימי קרטר וביל קלינטון
ג'ימי קרטר היה הנשיא האמריקאי הראשון ,שהכיר בכך שיהודי ארצות ערב הם פליטים.בראיון עמו אמר :" נכון שלפלסטינאים יש פליטים, אולם גם לישראל יש פליטים והפתרון צריך להיות לשתי אוכלוסיות הפליטים". עמדה זו של קרטר באה לביטוי בהסכם השלום עם מצרים ב-1977 , על פי סעיף 8 בהסכם אמורה הייתה לקום וועדה משותפת שתדון בסוגיית הפליטים יהודי מצרים.
ביל קלינטון, נשיא ארה"ב, שהיה מעורב יותר מכל נשיא קודם בקידום שלום בין ישראל ,הפלסטינאים ומדינות ערב, אמר בראיון לערוץ הראשון של הטלוויזיה הישראלית, ימים אחדים לאחר פסגת קאמפ דוד עם אהוד ברק ויאסר ערפאת,
" יהיו חייבים להקים קרן בינלאומית למען הפליטים, יש אינטרס לשני הצדדים להקים גם קרן שתפצה את היהודים יוצאי ארצות ערב, שהיו לפליטים בעקבות המלחמה בין ישראל ומדינות ערב. ישראל מלאה ביהודים, שחיו בארצות ערב ושעלו לישראל, משום שהיו לפליטים בארצותיהם. זאת בשורה נוספת שאוכל לבשר בעקבות הפסגה. הפלשתינאים סברו ,שאנשים אלו ראויים לפיצוי. יהא עלינו להקים קרן ואנו נתרום לה.ביקשתי מהאירופאים והיפנים, שיתרמו גם הם".
עד כה אף אחת מהמלצות הללו לא יצאה לפועל. |
