תחילתו של הישוב היהודי בלבנון מגיע לשנת 40 לספירה, כבר אז התיישבו יהודים על חוף הים שנקרא לבנון. ב-1492 גדל הישוב בעקבות גירוש יהודי ספרד, אבל אף על פי כן עדיין הקהילה היהודית שם הייתה מהקטנות בקהילות היהודיות בארצות ערב.

מצבם הפוליטי היה אף הוא שונה משאר הקהילות היהודיות בארצות המוסלמיות.. באופן כללי ,קיבוץ זה סבל יחסית פחות מאשר קיבוצים יהודים אחרים.

הסיבה העיקרית נבעה מהעובדה ,שבמרבית הזמן היה שלטון נוצרי בלבנון והם מנעו כמיטב יכולתם מהאוכלוסייה המוסלמית לפגוע ביהודים. אולם ,גם הגנה זו לא הצליחה למנוע באופן מוחלט פגיעות ספוראדיות בהם.

שיפור ניכר חל במעמדם של היהודים ,כאשר לבנון נכבשה ע"י הצרפתים. אולם לא לאורך זמן . מצבם הורע שנית,כאשר לבנון קיבלה את עצמאותה ב-1945.

12 יהודים בטריפולי נרצחו במקום ,שרוב האוכלוסייה הייתה מוסלמית.

ב-1947 מועד ההחלטה על תוכנית חלוקת א"י, וכתוצאה מהאיומים של הנציגים הערבים מחד והתעמולה הפלסטינאית מאידך התרחשו מהומות ,שבהם מוסלמים התנפלו על בתי כנסת ובתים פרטיים ובזזו כל מה שיכלו לבזוז.(ראה צילום למעלה של בית הכנסת לאחר התנפלות המוסלמים)

ב-1950 הוטלה פצצה לתוך בית כנסת יהודי ומנהלו נהרג. כמו כן כספים נסחטו מהקהילה היהודית על מנת לממן תרומות ל"מהפכה הפלסטינאית".

עד שנת 1958 היה מספר היהודים כ- 9000 .

משנת 1968 חל שינוי בהרכב האוכלוסייה בלבנון, האוכלוסייה המוסלמית הלכה וגדלה בהשוואה לאוכלוסיה הנוצרית. . סוריה הפכה להיות בעלת ההשפעה העיקרית בארץ זו והכתיבה את מהלכיה. שתי עובדות אילו גרמו לשינוי במדיניותה המסורתית של לבנון כלפי הקהילה היהודית . לראשונה ממשלת לבנון החלה לתמוך בטרור הפלסטינאי נגד ישראל שהשפיע גם על היחס לקהילה היהודית בלבנון.

מעתה הרגישו היהודים מאוימים ע"י שכניהם המוסלמים יותר מאי פעם בעבר. אי לכך החלה יציאה מלבנון לארצות אחרות שאינן מוסלמיות. רוב היהודים עזבו לצרפת, לאיטליה ולדרום אמריקה .חלק לא גדול הגיע לישראל.

עד 1974 נותרו 1800 יהודים ,בהדרגה עזבו גם הם וכיום נותרו מתי מעט יהודים . למעשה, כל הקהילה היהודית בלבנון חוסלה כפי שקרה לכל הקהילות היהודיות בארצות ערב.