הקהילות היהודיות בסוריה היו קהילות עתיקות יומין ,שהתקיימו ברציפות קרוב ל-2500 שנה.במרוצת השנים ידע הישוב היהודי עליות ומורדות הן מבחינת מספר תושביו ,הן מבחינת עיסוקיו והמבנה החברתי שלו. אך הוא תמיד שמר על הרצף ההתיישבותי בסוריה ,למרות כל השינויים השלטוניים שפקדו את האזור.
יהודי סוריה התרכזו ברובם הגדול בשלוש ערים. בדמשק, בחלב(ארם צובא) ובקאמישלי.
כשנכבשה סוריה ע"י המוסלמים הוחלו על היהודים תושבי המקום חוקי ההשפלה וההבדלה.מעמדם הוגדר כד'מים –בני חסות. חוקי ה"דימה" קבעו: שהיהודים הם בני חסות המוסלמים, זכאים לאוטונומיה דתית בהיותם "בני דת הספר" אך נחותים ביחס לשאר המוסלמים בשאר תחומי החיים וחייבים במסים מיוחדים.
חוקי אפליה אילו יושמו לעיתים באופן קיצוני ונרחב ולעתים באופן מצומצם , תלוי בתקופה, בצרכים ובמדיניות השליט לאותה עת. לכן בתקופתם של שליטים סובלניים כיהנו אנשים מוכשרים מקרב היהודים והגיעו לעמדות מפתח חשובות בחצרות השליטים. אולם תקופות כאלה היו קצרות והסתיימו בדרך כלל בנפילתם של היהודים,עקב קינאת האוכלוסייה המוסלמית בהצלחתם.
 תגבורת משמעותית נוספה לישוב היהודי הישן בסוריה עם בואם של חלק ממגורשי ספרד במאה ה-16. יהודים אילו היו אירופאים בלבושם ובתרבותם, בעלי השכלה רחבה והשפיעו על האוכלוסייה המקומית.
בתחילה כל קבוצה שמרה על ייחודה, אולם במרוצת הזמן נראה היה כי הן צועדות לקראת איחוד. אך בלשהי המאה ה-17 החל גל חדש של התיישבות יהודית אירופית בחלב ,במיוחד של סוחרים יהודים איטלקים , הסוחרים היהודים האיטלקים כונו בפי המקומיים "סניירוס פרנאקוס"
התרחבות התיישבותם של ה"סיינרוס פראנקוס" והפריבילגיות המיוחדות מהן נהנו בהיותם נתינים זרים, ולא נתיני האימפריה העות'מאנית, בנוסף לגורמים אחרים , יצרו שינויים מרחיקי לכת באופי הקהילה . ה"סיינרוס פראנקוס" אמנם ראו עצמם כקהילה נפרדת מהקהילה היהודית המקומית, אך בפועל,השתתפו באופן פעיל בחיי הקהילה המקומית והשפיעו רבות על התמורות שהתחוללו בקרבה במאה ה-18 ובמאה ה-19. השינויים התבטאו בין היתר בתחומים הבאים:
א.שינוי בהרכב החברתי בקהילה, ביקורת על המוסדות ועיצוב מחודש שלהם. תזוזת אוכלוסין מן הכפר לעיר ולבסוף תחילה של זרם הגירה מעבר לים.
ב.השתלבותם של יהודים מקומיים בעסקי מסחר בין לאומי וכניסתם לתחומים כלכליים חדשים.
ג.חדירת החינוך המודרני במתכונתו האירופית לקהילות, שחולל מהפכה בקרב הצעירים.
ד.פניית הקהילה למערב, רכישת החסות הזרה והישענות על הקהילות היהודיות במערב.
ה. הקצנת היחסים בין יהודים ונוצרים.
העובדה שה"פראנקוס" העסיקו יותר יהודים בעסקיהם תרמה לכך, שבמהלך המאה ה-18 צמח ציבור יהודי אלטיסטי אשר חבר ל"פרנאקוס" באוריינטציה המערבית שלו , וביקש לחולל שינויים מרחיקי לכת בישוב הישן ואף הצליח בצורה לא מבוטלת.
 כתוצאה מכך, יהודי חלב ,במשך המאה ה-18 עד לאמצע המאה ה-19 ,נהנו משגשוג כלכלי רב. בד בבד עם עיסוקיהם המסחריים חובקי עולם המשיכו וטפחו קאדר של תלמידי חכמים , מאחר וראו חשיבות רבה בכך שתלמידי חכמים ימשיכו את המורשת היהודית. החברה היהודית בחלב הצמיחה מעמד ביניים מבוסס והקיטוב החברתי היה מתון ,באופן אבסולוטי ובאופן יחסי לקהילות אחרות בסוריה בעיקר דמשק.
הקהילה היהודית בדמשק אף היא ישבה בצומת מסחרי חשוב, הקהילה התאפיינה בשמרנות גדולה יותר ובקיטוב חברתי קיצוני יותר. בצד משפחות עשירות מאוד היה ציבור גדול של עניים ונתמכים. שמען של אותן משפחות עשירות ויופיים של ארמונותיהם הגיעו עד לאירופה ולא נפל מיופיים של ארמונות פאר באירופה (ראה תמונות של שתיים מהבתים הללו).
קהילת קאמישלי,שנוסדה רק במחצית הראשונה של המאה ה-20 ,הייתה קהילת לוויין לקהילת חלב ונשענה עליה, אנשים עסקו חלקם במסחר זעיר וחלקם בעבודות אדמה.
קהילות דמשק וחלב, שהגיעו לשיא פריחתן עד אמצע המאה ה-19, עברו משבר כלכלי קשה בתקופה זו, כל אחת בשל גורמים אחרים, שהשפיעו יחד עם גורמים נוספים על תהליך הגירה איטי מסוריה, תחילה למצרים ובירות ואח"כ לארצות מעבר לים.
קהילת חלב עברה משבר בעקבות פתיחת תעלת סואץ ב-1869 והעברת נתיב המסחר היבשתי מחלב לים דרך תעלת סואץ. קהילת דמשק עברה תהליך של משבר כלכלי ,לאחר שרוב הונם של עשירייה הושקע במתן הלוואת לשליטי האימפריה העות'מאנית, אשר פשטה את הרגל ב-1875. המאה ה-19 התאפיינה גם בשינוי לרעה ביחסי שני המיעוטים היהודים והנוצרים אחד כלפי השני.
יחסי מוסלמים יהודים ונוצרים במאה ה-19
יחס המוסלמים למיעוטים הלא מוסלמים בסוריה הושפע הן מצוויי הקוראן כלפי היהודים והנוצרים והן בשל גורמים כלכליים .ע"פ דתם היו המוסלמים בזים ליהודים וגם לנוצרים.
אולם החל ממחצית המאה ה-19, חל שינוי ביחסם כלפי הנוצרים. ליחס המפלה נוספה גם שנאה תהומית בגלל סיבות כלכליות ופוליטיות.
במאה ה-20, בעקבות המאורעות בא"י והתפתחות התנועה הלאומית הסורית , השתרש יחס שנאה דומה גם כלפי היהודים.
היהודים, השתדלו לא להבליט את עצמם, במקרים רבים אף ותרו על זכויותיהם כלפי שכניהם המוסלמים ,גם אם היו צודקים ,ובלבד לא לעורר את חמתם ולמנוע פגיעה בקהילה. לעומתם נהגו המיעוט הנוצרי בהפגנתיות בכל הנוגע לטקסים הדתיים. כבוש סוריה ע"י מוחמד עלי, שליט מצרים,ומתן זכויות שוות למעוט הנוצרי , הקצין את שנאת המוסלמים לנוצרים, בפרט שמעשהו של מוחמד עלי, נתפס בעיניהם כניסיון לחזק את ההשפעה של מדינות אירופה הנוצרית, ע"ח האימפריה העות'מאנית המוסלמית, ובכך לסכן את הפריבילגיות של הרוב המוסלמי השמרן.
יחסי נוצרים יהודים התנהלו במקביל, ללא מעורבות הדדית ובצורה קורקטית במשך המאה ה-18, אך במרוצת המאה ה-19 חל שינוי קיצוני ביחס הנוצרים ליהודים. היו לכך שתי סיבות מרכזיות:
א.הצלחת ה"פראנקוס" מבחינה כלכלית באותם תחומי עיסוק של הנוצרים הגביר את קנאתם וחששם מפני מתחריהם.
ב.הקצנת שנאתם של המוסלמים כלפי הנוצרים.
שני גורמים אלו ובעקר הגורם השני דחף את הנוצרים לנסות ולהסיט את השנאה של המוסלמים כלפיהם לעבר המיעוט היהודי. בעקר הם חששו משובם של העות'מאנים לשלוט בסוריה, שעלול היה להוביל לפרעות מצד המוסלמים נגדם.
הפתרון נמצא בעזרתם של כמרים פרנציסקנים וקפוצ'ינים שהגיעו מאירופה.
הללו החלו להפיץ את רעיונות "עלילות הדם" ,פרי בית היוצר של הנוצרים באירופה בימי הביניים. זה היה הרקע ל"עלילת הדם" המפורסמת ,שכונתה "עלילת דמשק" ולסדרת עלילות דם נוספות ,שהמשיכו להתסיס את האוכלוסייה המקומית לאורך המחצית השנייה של המאה ה-19.
עלילת דמשק 1840
ב-5 בפברואר נעלמו הנזיר הקפוציני תומאסו ומשרתו.מיד הופצה השמועה ע"י הנוצרים ,שהם נראו בפעם האחרונה ברובע היהודי ולאחריו נעלמו ולכן הם נרצחו ע"י היהודים למטרות פולחן בפסח.
הקונסול הצרפתי רטי מנטון נתן יד למעלילים.
ראשי הקהילה היהודית נתפסו והושלכו לכלא ועונו קשות. היו כמה יהודים ,שלא עמדו בעוצמת העינויים ו"הודו" במעשה והיה אף אחד שהתאסלם.
עלילה זו זעזעה את אירופה ובעיקר את היהודים שם. משה מונטיפיורי ואדולף כרמייה פנו למוחמד עלי ואח"כ לסולטן התורכי וביקשו את התערבותם. ואמנם הם קיבלו פקודת שחרור. ואי לכך שוחררו כל האסירים היהודים. למרות זאת עדיין הרוחות לא נרגעו עד להוצאת" פירמאן "מיוחד מצד הסולטן בדבר שלילתה של העלילה והיותה הוצאת דיבה.
אולם במשך כ-20 שנה , בין השנים 1840 עד 1860, המשיכו היהודים לסבול מהמשך ההסתה הנוצרית והמשך עלילות הדם בכל שנה לפני חג הפסח. ההסתה הצליחה להשתרש בעולם המוסלמי ,שהחל אף הוא ליצר "עלילות דם" מוסלמיות.
אולם למרות כל מעשי ההסתה הללו, עדיין ראו המוסלמים בנוצרים גורם מאיים פוליטית יותר מהיהודים באותה עת. זה היה הרקע לטבח ,שנעשה ב-1860 בנוצרים ע"י המוסלמים. היהודים, למרבה הפלא, לא היו בין הנטבחים.דבר שהעלה את חמת הנוצרים, שהעלילו עליהם כי עזרו למוסלמים ב"טבח". מה שגרם לכך, שכשהוטל מס על כל תושבי דמשק בשל הטבח ,גם היהודים נדרשו לשלם, למרות שכלל לא היו מעורבים.
ראוי להדגיש, שצרפת לקחה חלק פעיל בגיבוי ההאשמות הנוצריות כלפי היהודים, בעוד הבריטים שללו אותן ותמכו בעת קשה זו דווקא בציבור היהודי.
גם יהודי חלב סבלו מהתנכלותם ושנאתם של הנוצרים ועלילות דם היו גם נחלתם.
לאחר הטבח הנורא בנוצרים ,נפגעה מאוד האוכלוסייה הנוצרית וירדה ממעמדה הכלכלי ולא היוותה יותר במשך שנים רבות גורם משמעותי בסוריה.
בתקופה זו חדרו מיסיונרים פרוטסטנטים לסוריה, שיחסם ליהודים היה טוב יותר, בגלל אידיאולוגיה שאמצו, לפיה ישו ישוב רק כאשר היהודים ישובו לארצם ויתנצרו. הם ניסו להעביר יהודים על דתם, אולם זה לא צלח, עד סוף המאה ה-19 ,היו יחסי עבודה וקרבה טובים בינם לבין היהודים, אם כי לא התפתח לכלל מגעים חברתיים רחבים יותר, משום שהנוצרים בסוף המאה ה-19 עשו תפנית ביחסיהם כלפי המוסלמים. הם החלו להתקרב למוסלמים ,שהחלו לגבש את הזהות הלאומית הסורית, שהיהודים לא ראו עצמם חלק ממנה.
התפתחות התנועה הלאומית הסורית והשפעתה על היהודים
בסוף המאה ה-19 החלו לנשב רוחות חדשות בסוריה. האינטלקטואלים הסורים רצו להיבדל מהאימפריה העות'מאנית ולהקים מדינה ערבית תחת השריף של מכה. תנועה זו הייתה חילונית מיסודה ולכן היא יצרה פלטפורמה אידיאולוגית כזו ,שגם בני דתות לא מוסלמיות יכלו להצטרף אליה ולהרגיש שייכים. הם הדגישו את הפטריוטיזם הסורי, את השפה והתרבות המשותפים ואת עקרון החילוניות.
הנוצרים ראו בכך אמצעי מתאים להשתלבותם , לא כן היהודים, שלא כמו עמיתיהם היהודים באימפריה העות'מאנית, לא ביקשו להשתלב בהנהגה הפוליטית הכללית. "עלילת דמשק" ותוצאותיה חזקו את הקשר ,שבין יהודי סוריה לבין הקהילות היהודיות באירופה,אשר היו החלוצים והדומיננטים בהצלתם.הזהות היהודית והערבות ההדדית קיבלה משנה תוקף לאחר "עלילת דמשק"
הלאומנים הסורים בתחילת דרכם לא דנו בבעיות המיעוט היהודי בארצם ואף לא דרשו את הזדהותם , תביעה זו החלה רק במהלך המאה ה20, לאחר ששאיפותיהם התנגשו עם השאיפות הלאומיות של התנועה הציונית בא"י ובעקבות המאורעות, שהתחוללו בא"י בין הערבים והיהודים.
הקשר של הקהילה היהודית עם אחיהם מעבר לים חזק את התופעה של הגירה לאירופה ולאמריקה ואילו אצל אילו שבחרו להישאר חוזק הקשר למוסדותיה של הקהילה.
למרות תהליך הדרגתי של הגירה שהתחזק לאחר "עלילת דמשק" ,עדיין התקיימו קהילות גדולות בסוריה בשנות השמונים והתשעים של המאה ה-19.
מה היו הגורמים שהביאו לחסולן הסופי של הקהילות היהודיות בסוריה.
בשנתיים שלאחר מלחמת העולם הראשונה ,קיבלה צרפת , שהיו לה קשרים תרבותיים,כלכליים ואינטרסים אסטרטגים, מנדאט על סוריה מחבר הלאומים.
הלאומנים הסורים התנגדו למנדאט זה ובקשו להקים מדינה עצמאית.אי לכך מיד כשהצרפתים החלו בארגון המנגנון השלטוני, הם הרחיקו את הלאומנים הסורים מכל עמדות המפתח. היהודים הרגישו יותר בטחון תחת שלטון צרפתי מאשר בתקופת השלטון העות'מאני.
תגובתם של הלאומנים הסורים התבטאה באופנים שונים:
א.תעמולה והסתה בערים ובעיירות.
ב.הפגנות ומעשי אלימות.
המרד בהר הדרוזים 1925 והפגיעה ביהודי דמשק.
ההסתה הבלתי פוסקת הובילה למרד, שהחל ב-1925-26 בהר הדרוזים והתפשט למקומות אחרים. המרד החל נגד הצרפתים אך מהר מאוד גלש לחוליה החלשה הוא " המיעוט היהודי". המון ערבי מוסת חדר לרובע היהודי בדמשק ,יהודים רבים נרצחו ורבים נפצעו,בתים רבים נהרסו ונבזזו.
המרידה דוכאה ביד קשה. אך התנועה הלאומית לא פסקה מההסתה וארגון שביתות והפגנות.
בשנים 1936-39 נכרתו לבסוף הסכמים בין הצרפתים והלאומנים הסורים, בדבר העברת השלטון לידי הלאומנים, אך האסיפה הלאומית הצרפתית התמהמה באשור ההסכמים ואז פרצה מלחמת העולם השנייה.
התנועה הלאומית הסורית בתקופה זו החלה להסית נגד המיעוט היהודי בעקבות המאורעות בא"י בשנות ה-20 ואמצע שנות ה-30 .ההתנגדות לתנועה הציונית בא"י ותמיכתם בפלשתינאים הפכה את המיעוט היהודי לבני ערובה. לא הועילו כל הודעות התמיכה של היהודים בסורים , הם הואשמו בכך שהם ציונים. אולם כל זמן, שהצרפתים עדיין שלטו בסוריה, הם הצליחו לצמצם את הפגיעות ביהודים. לא כן לאחר קבלת עצמאותם.
במרוצת מלחמת העולם השנייה, הייתה עמדת הלאומנים הסורים אוהדת למדינות ה"ציר" והתעמולה ה"נאצית" התפשטה במהירות בקרב האוכלוסייה. לאחר תבוסת צרפת במלחמה ביוני 1940, עבר חלק מהפקידות הצרפתית בסוריה ובלבנון לצדד בממשלת "וישי" הפרו נאצית. נקל לשער את אווירת החרדה שהשתררה בקרב הקהילה היהודית ,שמא הנאצים יכבשו את סוריה. האיום על השמדה טוטלית היה אמיתי. צבאות גרמניה הגיעו לאל-עלמיין, ברדיו הסורי נשמעו הודעות על ניצחונותיהם . הערבים החלו לדבר בגלוי על חלוקת הרכוש היהודי עם כניסת הנאצים לסוריה.
עדות ראיה של יוסף קלש –מזכיר כללי של התאחדות יוצאי סוריה, בספרו "מדמשק לירושלים"
על שיתוף הפעולה סורי- פלשתינאי- נאצי.
"ד"ר פינטו דוד, יו"ר ועד הקהילה ייסד את תנועת ה"צופים" היהודית ורשם אותה כחוק כחלק מתנועת הצופים הכללית.
ההנהגה היהודית קיבלה החלטה באותה עת להשתלב בפעילות ה"צופים" הסורים ולקבל הדרכה מהמדריכים הסורים ,כדי להוכיח את נאמנותם למפלגה הלאומית הסורית וכך עשו. אני הייתי חבר בתנועה זו . שולבתי בפעילות ולאחר שסיימתי 5 ימים במחנה. הוזמנתי יחד עם "צופים אחרים" לתגבר שמירה על קולנוע "רוקסי" בדמשק. כך זכיתי לראות במו עיני ולשמוע מה שנאמר בתוך הבניין.
על הבמה ישבו קצינים נאצים ופשיסטים איטלקים יחד עם המופתי הירושלמי, ח'אג אמין אל חוסייני,מנהיגם של ערביי ישראל, רשיד עלי אל כילאני , המנהיג הפרו נאצי ,שניסה לחולל מרד בעיראק ונכשל והמנהיג הסורי הפרו נאצי נביה על עדמה.
על הבמה התנהל דיון ,שנסב סביב השאלה, אם לברוח לאירופה ולהשתתף בגיוס חיילים מוסלמים לצבא הגרמני הנאצי או להישאר בסוריה על מנת להכין את הקרקע לקראת כיבוש סוריה ע"י גרמניה הנאצית.
ההחלטה שהתקבלה: שלושת המנהיגים הערביים ייסעו לגרמניה הנאצית על מנת להיפגש עם ראשי השלטון הנאצי ואילו ראשי ההנהגה הפרו נאצית הסורית יישארו ויכינו את הקרקע לקראת הכיבוש של סוריה ע"י הנאצים."
לימים נודע, שחאג אמין על חוסייני וראשיד עלי, גייסו חיילים שהשתתפו במלחמה באירופה לצידם של הנאצים.ואילו נביה אל עדמה היה שדרן בשפה הערבית הפרו נאצית.
למרבה המזל, תוכניותיהם של הנאצים כשלו ,לאחר שבריטניה, אשר חששה מקצב הסתננותם של כוחות גרמניים לסוריה והשימוש בשדות התעופה שלהן למעבר מטוסי קרב גרמניים בדרך לעיראק, כדי לעזור להפיכה הנאצית בעיראק, החליטו לנקוט פעולה מהירה ופלשו לסוריה מירדן, א"י ועיראק .לאחר כיבוש סוריה וסילוק הגורמים הפרו נאצים, פרצו חילוקי דעות בין הבריטים ,שצידדו בזכות הענקת עצמאות לסוריה, לבין ה"צרפתים החופשיים" שהיו מעוניינים לשמור על מעמדה של צרפת באזור. שוב פרצו הפגנות ושביתות מצד הלאומנים הסורים. עד שצרפת נאלצה להכיר ב-1945 בעצמאותה של סוריה. וב-1946 עזבו אחרוני חייליה את האזור.
לקראת סוף שלטונם של הצרפתים ובעיצומם של ההסכמים בין התנועה הלאומית הסורית והצרפתים להעברת השלטון ,התחולל שוב פוגרום בשכונה היהודית בדמשק. היהודים החלו לחשוש מאוד מהמפנה .הם הבינו שיציאת צרפת מסוריה והעברת השלטון ללאומנים הסורים תסכן את המשך קיומם , בעקבות זאת גברה הבריחה מסוריה.
ב-1947 נותרו בסוריה רק כ- 10,000 יהודים. אלו שלא הצליחו לברוח או העדיפו להישאר ,שילמו מחיר יקר על הישארותם תחת שלטון סוריה העצמאית.
משנה זו ואילך הדרדר מצבם של היהודים . הם הפכו למיעוט נרדף חסר הגנה, משולל זכויות אזרח בסיסיות, נתון לחסדיה של הממשלה הסורית ואזרחיה. תחת פיקוח יוםיומי , מנותקים מכל קשר עם העולם, ובעיקר הפכו לבני ערובה, ששלמו את המחיר הפיזי והכלכלי, בשל המלחמות שפרצו בין ישראל וסוריה. במלחמת השחרור, במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום כיפור, למרות שלא היה להם כלל קשר לעניין.
הפעולה הראשונה של השלטון הסורי העצמאי, הייתה לסמן את תעודות הזהות היהודיות בחותמת אדומה "מוסוואי" הכוונה ל"בני דת משה" ובכך להבדילם מהמוסלמים.
 ימים אחדים לאחר החלטת האו"ם על חלוקת א"י למדינה יהודית וערבית. ב1.12.47, ובעקבות נאומו המאיים של נציג מצרים הייכל פאשא , על הסכנה לחייהם של היהודים בארצות ערב אם תוכנית החלוקה תתקבל, פרצו מוסלמים לשכונה היהודית בחלב. הנזקים שחוללו היו כבדים ביותר. 150 בתים נפגעו 50 חנויות ומשרדים יהודים ניזוקו. עשרה בתי כנסת חוללו, 5 בתי ספר נפגעו, 150 ספרי תורה ניזוקו בשריפה, בחודשים אילו היו שהצליחו להימלט באמצעות תשלומי שוחד גדולים למבריחים ערבים. כך שעם קום המדינה נותרו 7000 יהודים.
ב-17.2.1949 הציעה ממשלת סוריה ,בתזכיר ששלחה למזכיר הליגה הערבית, להחרים את הרכוש היהודי בכל ארצות ערב.
בעקבות בריחת היהודים ,מאות בתים של יהודים ברובע היהודי ננטשו ונמסרו לפליטים פלשתינאים שנמלטו מא"י. מבני ציבור, כמו בתי ספר, מבנים קהילתיים הועברו לרשותם של הפלסטינאים. בית ספר "אליאנס"- פאר החינוך היהודי ,נלקח מהקהילה ונמסר לילדי הפליטים . ארמונותיהם של עשירי דמשק כמו שמעיה ואחרים הולאמו.
בשנות החמישים השתקע בדמשק הפושע הנאצי אלואיס ברונר, שהיה אחראי למותם של 127000 יהודים באירופה. ברונר הפך ליועץ מיוחד של מפלגת ה"בעת"
הסורית. הוא הקדיש את עיתותיו לפיתוח עינויים במתקני הכלא הסוריים.אולם הוא לא היה היחיד. נאצים רבים נמלטו מאירופה והתגוררו בדמשק. כמו פרנץ רדמכאר ואחרים. ושמשו יועצים לשלטון ביחסם ליהודים.
תופעה זו הייתה גם במצרים תחת שלטונו של נאצר.
החלה מדיניות מתוכננת ומכוונת להשריש את השנאה ליהודים כבר בבית הספר. וזה התבטא בתוכניות הלימודים ובספרי הלימודים לתלמידים הצעירים.
להלן כמה דוגמאות:
מתוך המקראה לחוקי הדת 1963-64 המיועדת לתלמידי הכיתות הראשונות בתיכון:
"היהודים מפוזרים עד לקצות העולם, שם הם חיים כגולים שנואים ונתעבים, כיון שעל פי טיבעם הם בזויים ומושחתים מבחינה מוסרית, חמדנים ואויבי האנושות.
מתוך ספר תחביר בבית ספר היסודי1963
"נתח את המשפטים הבאים:
"אנו נגרש את היהודים מכל האדמות הערביות"
היועצים הנאצים הצליחו מהר מאוד לכוון את השלטונות והמחנכים הסורים כיצד להשריש את השנאה ליהודים דרך מערכת החינוך ובאמצעות תעמולה בכל אמצעי התקשורת.
 |
 |
 |
 |
| ארבע אחיות שנרצחו בבריחתן מסוריה - 1974 |
בשנים שלאחר מלחמת השחרור ,
המשטר ברפובליקה הסורית העצמאית, הצטיין באי יציבותו,מפלגות קטנות נתפרקו ונתאחדו חליפות. המשברים עוררו קצינים מצמרת הצבא הסורי לנסות ותפוס את השלטון. התבוסה של הכוחות הסורים במלחמת 1948 גרמה ל-3 מהפכות צבאיות. ב-1958 התאחדה סוריה עם מצרים במסגרת קע"ם (הקהילייה הערבית המאוחדת). אולם איחוד זה נתפרק ב-1961 שוב בעקבות הפיכה נוספת בסוריה.
כך הטלטלה סוריה בין הפיכה להפיכה, שהחשובה ביניהם ואשר החזיקה מעמד עד היום- הלו היא ההפיכה של מפלגת ה"בעת" ב-1963. במהלך השנים הללו:
יהודים סיכנו את חייהם כדי להימלט. חלקם הצליחו וחלקם נרצחו . בעקבות בריחתם של גברים רבים, נוצרה בעיה חמורה של נערות שנותרו רווקות. נערות רבות סיכנו את חייהן והחלו לברוח.חלקן הצליחו אך חלקן נתפסו.
בחודש מארס 1974 גמלה בליבן של 4 נערות יהודיות מדמשק: לורה, מזל, פרחה סבג ובת דודתן אווה סעד לברוח. בדרכן נתפסו, נאנסו באכזריות ,הומתו והושלכו לשקים שעליהם נשפכה חומצת מלח. השקים הוטלו במערה ובני משפחותיהם נתבקשו לבא לקחתם לקבורה. איתם נקברו שני גברים יהודים, נתן שעיה בן 18, וקאסם עבאדי בן 20 ,שאף ניסו לברוח ונרצחו.
זמן קצר לפני מלחמת ששת הימים הוטל ממשל צבאי על הקהילה.
למעלה מ-40 נקודות משטרה הוצבו בשכונה היהודית בדמשק. נקודות המשטרה הוצבו בבתים ועל הגגות. שום יהודי לא יכול היה להעדר למעלה משעתיים ממקום מושבו הקבוע. כיון שמיד הייתה נפתחת חקירה בניסיון לאתרו. ילד יהודי, שלא הגיע לבית הספר הפך ל"מבוקש" ,גם אם לא פקד את בית הספר יום אחד בלבד.
עם פרוץ המלחמה נכנסו לתוקפם הגבלות חדשות.
1.ההגירה מסוריה נאסרה לגמרי, גם לאלה מבין היהודים שהיו בעלי דרכונים זרים.
2.נאסרה תנועה של יהודים מעבר למרחק של 3 קילומטרים ממקום מושבם, מי שביקש לצאת למרחק גדול מזה היה חייב לקבל דרכון מיוחד עם חותמת אדומה "מוסוואי".
3. היהודים היו תחת עוצר לילה שהחל מהשעה 10 בלילה.
4.לילדים הותר חינוך בבי"ס יהודי רק שש שנים בלבד.
5.בתי היהודים בקמישלי סומנו באדום.
6.משרות בשירות הממשלתי, במוסדות ציבור ובבנקים היו חסומות בפני יהודים.
7. נאסר על המנגנון הממשלתי והצבאי לקנות בחנויות יהודיות.
8. נאסר על יהודים להחזיק רדיו, טלפון או לקיים קשר מכתבים עם העולם החיצון.
9.בבתי היהודים לא הותקנו טלפונים.
10. נכסי יהודים שנפטרו הוחרמו. יורשיהם נאלצו לשלם על דמי שימוש ברכוש. ואם לא היה להם הועבר הרכוש לפלשתינאים.
11.הוחלפו המורים היהודים בבתי ספר היהודים במורים מוסלמים והבחינות נקבעו בדר"כ ביום שבת.
בעקבות ההגבלות, היהודים לא יכלו לעבוד והגיעו עד פת לחם. ה"גוינט" היהודי יחד עם הקהילות היהודיות הסוריות באמריקה ובאירופה נרתמו לשלוח להם כסף. השלטונות הסוריים, שחששו כנראה ,שמעשיהם יגרמו למותם של כל בני הקהילה ויעורר את דעת הקהל העולמית נגדם, הסכימו לאפשר העברת כספים, אך לא לפני ששלשלו אחוזים רבים לקופתם.
הרדיפות הגיעו לשיאן אחרי מלחמת יום הכיפורים.
מנחם ידיד, מזכיר ועד יהודי חלב וחבר כנסת, גולל את מסכת סבלם של יהודי דמשק ,לאחר מלחמת יום הכיפורים על יסוד הדיווחים שהגיעו משם.
"בחודשים האחרונים הגיעו אלינו ידיעות מחרידות על גורל אחינו היהודים בסוריה. הם נתונים לאווירת פוגרום מתמדת. הם הופקרו להתעללות בלתי פוסקת, למאסרים,עינויים ורצח. תיירים ,שביקרו בדמשק ,סיפרו על מעשי דיכוי בשיטות נאציות. הגיעו ידיעות על מעצרן של יהודיות ועינוין כדי שיודו שהבריחו את ילדיהן."
חברי סנט ומשרד החוץ האמריקאים נפגשו עם נשיא סוריה ופקידים אמריקאים העלו בכל הזדמנות את שאלת מצבם של יהודי סוריה. ארגוני זכויות האדם פעלו למען הצלתם. היו אילו חלק מצעדים של הקהילה הבינלאומית להציל אותם ממכבש העינויים.
ב-1977 נפגש הנשיא חאפז אל אסד עם נשיא ארצות הברית דאז גימי קרטר וכמחווה התיר ל-14 בנות רווקות לצאת להינשא בארה"ב. בהדרגה יצאו כך כ-300 בנות.
ב-1992, בעקבות הפעילות הבינלאומית ובעיקר בלחץ ארה"ב ,התיר נשיא סוריה ,חאפז אל אסאד , ליהודי סוריה לצאת את גבולות סוריה. בתנאי שיותירו את רכושם ,יוותרו על אזרחותם הסורית ויצאו לכל ארץ ,זולת ישראל. יהודי סוריה החלו לצאת מסוריה בחודש מארס- אפריל 1992. הארגונים היהודים נרתמו מיד לקלוט אותם.
כעבור כמה חודשים הוחל בקליטתם של אלו שרצו להגיע לישראל.
החרמת הרכוש
הרב אברהם חמרה, רבה האחרון של סוריה עד ליציאתו ב-1992 אמר:
"השלטונות הסורים הקפיאו את רכושם של היהודים,שברחו מסוריה שלא כחוק מאז שנות הארבעים ועד אשר התיר להם הנשיא חאפז אל אסד בשנת 1992 להגר בצורה חופשית. אבל לא לישראל. ניהול הרכוש הועבר לידי "הוועדה הפלשתינאית לניהול רכוש היהודים שברחו" גוף שחבריו הראשונים היו פליטים פלשתינאים מתקופת מלחמת השחרור. ויש לו קשר הדוק עם ממשלת סוריה. לדבריו, מנהלת הוועדה עד היום את הרכוש הפרטי והקהילתי ומקבלת את הכנסותיו. אך אינה רשאית למכרו. המדובר ברכוש רב ,שכולל את כל הרובע היהודי בדמשק בחלב ובקאמישלי " הקונגרס היהודי העולמי קובע בפסקנות "לאחר הקמתה של מדינת ישראל אושרו בפרלמנט הסורי כמה חוקים אנטי יהודים ,שאסרו על מכירת רכוש יהודי והקפיאו חשבונות בנק של יהודים והעבירו לבעלות פלשתינאית.
אני אישית השארתי בית בדמשק ,שערכו נאמד אז 120.000 $ . לאחר שעזבתי נותר שם גיסי וניסה למכור את הבית אך ממשלת סוריה אסרה למוכרו."
ב-1967 לאחר מלחמת ששת הימים וכבוש הגולן נתפסו מסמכים בגולן ע"י חיילי צה"ל, בהם מתואר השימוש ברכוש היהודי המולאם למימון פעילות המודיעין הסורי בחזית עם ישראל. ההכנסות מהרכוש היהודי המולאם הוו 88% מתקציבו של המודיעין הסורי בגולן.
כך חוסלו בהדרגה כל הקהילות היהודיות בסוריה.סוריה הצליחה בצורה מתוכמת לרוקן את ארצה מאזרחיה היהודיים להשתלט על מרבית רכושם ומורשתם, לא לפני שאלצה אותם לעבור סבל,פחד, התבזות,עוני, בדוד חברתי וכלכלי,שלילת זכויות אזרח בסיסיות
ושמוש ציני בהם להשגת מטרותיהם הפוליטיות נגד ישראל
ירון הראל, "ב'ספינות של אש' למערב:תמורות ביהדות סוריה בתקופת הרפורמות העות'מניות 1840 – 1880", מרכז שז"ר, ירושלים תשס"ג |
