,אולם בניגוד לך,קדריה יקירתי ,חברתי לימי בית הספר שטופי השמש ,נאמר לי שאני רק אורחת .למרות הולדי בארץ היאור ,בצוות מצרים אותי ,את כנפיי היהודיות לפרוש ,ולתור אחר קן חדש ,מצאתיו על הר הכרמל .ופה בכוונתי להישאר		"זוכרת אני את צוף קנה הסוכר ,הקטיפתי,ששתינו יחד ,עם האוויר הרך,הכחול ,תחת שמים פרושים ,את גרעיני החמנייה שפצחנו יחד ,עם בדיחותוצחוק מהדהד בשמש ,כמה מתוקים היו ,התפוחים האפויים ,בימים ההם של קשת בענן .בימים ההם של בובות סוכר חינניות
השיר ,מפרי עטה של פרופ' עדה אהרוני, הסופרת הישראלית ילידת מצרים, כלת פרס שירת השלום הבינלאומי.

בשירתה מבטאת  המשוררת את שברה של יהדות מצרים, בה נולדה ובה גדלה ,עד שנאלצה לעוזבה יחד עם כל אחיה היהודים.

שורשיהם של יהודי מצרים עתיקים מאוד. במאה ה-11 התגורר במצרים  הרמב"ם, מגדולי הפילוסופים היהודים , שם כתב את מרבית עבודותיו הפילוסופיות ,שלהן הייתה השפעה גם  בקרב מלומדים  מוסלמים.

על  עתיקותה וחשיבותה של יהדות מצרים ניתן למצוא בין היתר בגניזה, שהתגלתה ב-1895  בבית הכנסת העתיק ע"ש ר' בן עזרא  בפוסטאט-קהיר שבמצרים (העיר העתיקה) ,שמכילה למעלה מ-200,000 מסמכים , ספרים ,מכתבים  ודפי תורה ,שנכתבו בעברית,ארמית,ערבית ופרסית וכן גם ביידיש ובלאטינית באותיות עבריות במשך מאות שנים.

כשנכבשה מצרים במאה ה-7 ע"י המוסלמים הוחלו על היהודים חוקי השפלה והבדלה. מעמדם הוגדר כד'ימים-בני חסות. חוקי הדי'מה קבעו : שהיהודים הם בני חסות למוסלמים והם זכאים לאוטונומיה דתית בהיותם  "בני דת הספר", אך נחותים ביחס לשאר המוסלמים ברבים מתחומי החיים ולכן הם חייבים במסים מיוחדים.

מעמדם וביטחונם של היהודים במצרים השתנה בהתאם לאופיו של  השליט. כששלטו שליטים סובלניים, יכלו היהודים לחיות בביטחון יחסי ואף להגיע למשרות רמות.מאידך, כאשר עלה שליט מוסלמי קנאי, מצבם של היהודים הוחמר במידה ניכרת, כך קרה בימי החליף הפאטמי  ,שחי במאה ה-10 לספירה. החליף תיקן תקנות משפילות נגד היהודים, למשל תקנה שעליהם לענוד צלמי עגל זהב או פעמונים, הוא גם בקש  לאנוס אותם להמיר את דתם, ומשלא הצליח, צווה בשנת-1012 לספירה להרוס את הרובע היהודי של קהיר ולהשמיד את יושביו היהודים.

שלטון האיובים  מ- 1250-1171 לא שינה את מצבם הקשה של היהודים,  ואילו שלטון הממלוכים יורשיהם היה עוד יותר נוקשה, וגרם לירידה רצינית במספר היהודים, הקהילה הייתה על סף כיליון, אלמלא גרוש היהודים מספרד במאה ה15  הביא עמו גל מהגרים ספרדיים, שנתווספו ליהודים המעטים, והביא לתחייה רוחנית ,ארגונית ,חברתית וכלכלית.

ב-1517 נכבשה מצרים ע"י העות'מאנים . בתקופה זו הגיעו מהגרים  יהודים נוספים מרחבי האימפריה והתיישבו במצרים . אולם עיקר גידולה של האוכלוסייה היהודית היה במאה ה-19 ,תחת שלטונו הנאור של השליט מוחמד עלי. יהודים רבים מאירופה עברו להתיישב במצרים הליברלית. גל גדול הגיע מאיטליה,מיון,מקורפו ומרודוס בצד הגירה של יהודים מטוניס, מרוקו, עיראק,תימן וסוריה. כמו כן הגיעו יהודים אשכנזים ממזרח אירופה, במיוחד מרוסיה הקיסרית ומרומניה.היהודים האשכנזים התגוררו בעיקר באלכסנדריה, אבל לא חיו כעדה נפרדת ,אלא השתלבו יחד עם הקהילות היהודיות המקומיות. הם כונו  בפי היהודים המקומיים בשם "שלכט."

במצרים התקיימה גם קהילה קראית גדולה, הקהילה הקראית והקהילה הרבנית קיימו ביניהן קשרים של שיתוף פעולה וכבוד הדדי.

יהודים נוספים הגיעו למצרים גם  בראשית המאה ה-20 בעקבות גירוש 10,000 יהודים מארץ ישראל ע"י התורכים . כמו כן הגיעו פליטים יהודים  ,שהצליחו לברוח מאירופה בעקבות עלייתו של היטלר לשלטון.

בשנות ה50 הגיע מספר יהודי מצרים  לכדי 85,000 יהודים.

תקופת שלטונו של מוחמד עלי וההשפעה על יהודי מצרים:

מוחמד עלי, שמונה ע"י העותמאנים לשלוט במצרים, בקש להצעיד את מצרים מנחשלותה הכלכלית לעבר כלכלה מודרנית. לצורך זה הוא הזמין זרים רבים בעלי מיומנויות בתחומי כלכלה שונים להתיישב במצרים. יהודים רבים היו בין הזרים שהגיעו למצרים. ההתפתחות הכלכלית בתקופתו השפיעה גם על מצבם הכלכלי של היהודים. רבים מהם התעשרו והפכו לאילי תעשייה והון.

בימי שלטונו של מוחמד עלי חלה אירופאזציה של יהודי מצרים. היהודים החלו ללמד את ילדיהם ע"פ תוכנית לימודים צרפתית, והלשון הצרפתית הפכה ללשון מדוברת, בעקר בקרב המעמד הבינוני והגבוה.

עקב ריבוי ההגירות של יהודים ממקומות שונים למצרים, נוצרה קהילה מגוונת במיוחד,אולם למרות גיוונה הרב היא שמשה מופת לשיתוף פעולה, לעזרה הדדית, לסובלנות ולתמיכה. הקהילה שמשה גם דוגמה לארגון קהילתי עצמאי, שהקיף את כל תחומי החיים:קהילה זו השכילה לקיים את יהדותה ביחד עם תרבות חילונית מערבית.

בני משפחות עשירות קיבלו על עצמם לפתח את  כל מוסדות הקהילה הדרושים.

בתחום הדת:

נבנו בתי כנסת רבים. מן המפוארים ביותר נמנו בתי הכנסת: "שער השמים" ברחוב עדלי בקהיר ו"אליהו הנביא" באלכסנדריה.
בתחום החינוך:  

הוקמה מערכת חינוך ענפה , שנוהלה ע"י הקהילה ,ללא  עזרת "כל ישראל חברים". במערכת החינוך נלמדו 4 שפות. צרפתית, אנגלית,ערבית ועברית.
בתחום הבריאות

נוסדו בתי חולים,  המפורסם שבהם הוא בית החולים היהודי L'hospital Israelite ,  שהיה ברמה בינלאומית והעסיק את מיטב הרופאים, בית החולים  שרת את האוכלוסייה היהודית והלא יהודית כאחת. כמו כן הוקמו מרפאות עממיות  (כמו מרפאתו של ד"ר חארה) ב"חרת אל יהוד"-הרובע היהודי, ששרת את מחוסרי היכולת.

בצד ארגונם, כקהילה יהודית עצמאית , תרמו רבות למצרים מולדתם, והשתתפו בחייה הכלכלים, הפוליטיים  והתרבותיים.

תרומתן של הקהילות היהודיות למצרים הייתה מעבר לגודלן המספרי.

בתחום הכלכלי.

היהודים תפסו מקום חלוץ בפיתוח הכלכלי של מצרים.
ביניהם בלטו אנשים כמו ויקטור הררי פשה, אלי פוליטי,יוסף סמוחה,יצחק ואנה, הנרי קוריאל,חיים דורה, הרלינג,אריפול,חסון ,בניהם היו בוני העיר חלואן החדשה וסמוחה סיטי בפרברי אלכסנדריה. הם פתחו את החקלאות,התעשייה, התחבורה והסחר בינלאומי.

בתחום העיתונאות הערבית היהודית:

ראוי להזכיר את צנוע,שנודע בכינויו "אבו-נדארה" ע"ש עיתונו הראשון.
כמו כן  את העיתון "אלשמס" בעריכת סעד מלכי "אלכלים" עיתון הקראים והירחון "אלכתאב אל מצרי" ביטאון ספרותי, שנוסד ע"י האחים הררי.עם כותביו נמנה הסופר והפילוסוף טהה חוסין המצרי.
אולם עיקר הפעילות העיתונאית של היהודים במצרים התנהלה בלשון צרפתית, העיתונים     הידועים היו:
Le Journal d'Egypte
La Bourse Egyptienne
La Reforme
היהודים תרמו גם בתחום המוסיקה והקולנוע: אמנים ידועי שםכ-אברהים סהלון,דוד חוסני, זכי סרור, זכי מורד ובנו מוניר מורד ובתו לילה מורד -זמרת ושחקנית קולנוע. היהודים  היו בין תעשיית הקולנוע המצרי וליוו את צעדיה הראשונים. שמותיהם  של השחקנים  טוגו מזרחי ואלבר מטלון מוכרים, שחקנים מפורסמים היו גם אמילי דיין ביבס ואליאס מוהרב.

השתתפות בחיים הפוליטיים

היהודים היו גם שותפים לתנועה הלאומית המצרית . בזמן הכיבוש האנגלי, בסוף המאה ה-19 , השקיע היהודי ויקטור זרדל צנוע, את מרצו וחיו למאבק הלאומי של מצרים נגד האנגלים בסיסמא: " מצרים למצרים"
העו"ד דור חזן פעל יחד עם מוצטפא כמאל,מיסד המפלגה הלאומית. תרומתם של היהודים ניכרה במפלגת ה"וופד הגדולה" מיסודו של סעד זגלול פשה. העו"ד לאון קאסטרו , העו"ד פליקס בנזקן, וכן מוריס מזרחי וויטה סונסינו, נתנו יד למאבק.
היהודים במצרים אהבו את מולדתם -מצרים - וקוו בכל מאודם להשתלב ולהתקבל בה כשווים בין שווים. לכן רבים מהם נמשכו אל התנועה הקומוניסטית - במיוחד לאחר מלחמת העולם השנייה ולאור ניצחונותיה של רוסייה הקומוניסטית ,שהבטיחה שוויון לכל הקבוצות ללא הבדל דת, מין או גזע.בין מייסדי ופעיליה של  התנועה הקומוניסטית במצרים נזכיר את ; זוזף רוזנטל ,הנרי קוריאל ,הלל שורץ, מרסל ישראל ,רימון דואק ועזרא הררי.

הקומוניסטים התנגדו לתנועה הציונית, והתנגדותם יצרה קרע עמוק בקרב הקהילה היהודית, התנועה הציונית החלה בהדרגה להשתרש בקרב צעירים, בפרט לאחר מלחמת העולם השנייה .התנועה הציונית הוקמה באופן רשמי במצרים ב-1920, הארגונים הציונים עסקו בתחילת דרכם, בהקמת מועדונים חברתיים ומועדוני ספורט: "מכבי" "הכוח הלואופוליס", "החלוץ הצעיר" ואחרים. ב-1943 הגיעו השליחים הארץ ישראלים למצרים והחלו לחנך את הצעירים חינוך ציוני ויהודי, כדי להכשירם לעלייה ולהגנה עצמית( וזאת לאור  השינוי לרעה שחל ביחס השלטונות המצריים לתושבים היהודים).
לימים הכשרה זו הוכיחה עצמה  בכך ,שהיהודים הצליחו למנוע מפורעים ערבים לחדור לרובע היהודי ולפגוע בציבור חסר ההגנה.
בתחילה הגיבו השלטונות המצרים בחיוב לתנועה הציונית. ב-1917 הגיבה העיתונות המצרית בחיוב להצהרת בלפור. שני עיתונים חשובים "אלמוטם ו"אלאהראם" פרסמו מאמרי שבח להצהרה הבריטית התומכת בהקמת בית לאומי ליהודים בא"י.

המנהיג הלאומי  המצרי ,סעד זגלול ,תמך אף הוא ברעיון. באותה דעה היו מוצטפה נחאס פשה וסגנו המנהיג הקופטי מכרם עביד. אולם אישים אילו היו יחידי סגולה .בדר"כ נהה רוב הציבור אחרי התעמולה האנטי יהודית .

השינויים ביחס השלטונות והאוכלוסייה כלפי היהודים.

בסוף שנות השלושים קמו זרמים קיצוניים, שונאי זרים ויהודים, בדמות "מצר אלפתאת"(מצרים הצעירה) ו"האחים המוסלמים". הם החלו לנהל תעמולה ארסית נגד היהודים ונגד הציונות.התעמולה האנטי יהודית גברה בראשית שנות הארבעים ,כשהמצביא הנאצי רומל התקדם לעבר מצרים, השלטונות הרשמיים ניסו בדר"כ למנוע התפשטותה של תופעה זו ויתרה מכך אף אפשרו בשנות המלחמה לפליטים יהודים ואחרים מאירופה לשהות במצרים.

אחרי תבוסת רומל וניצחון בעלות הברית חזר לכאורה המצב ונרגע ,אך היה זה רק למראית עין ,סימנים רבים העידו כי רגשות אנטי יהודיים חזקים נושבות  מתחת לפני השטח. מאמרים ונאומים נשאו בגנות היהודים והציונים. ה"אחים המוסלמים" והלאומנים הובילו  קו התעמולה זה.

להלן קטע מנאומו האנטישמי של  של מנהיג ה"אחים המוסלמים" בטנטה:

"היהודים מנסים בכל דרך להשיג שליטה על פלסטין. אנשים חצופים אלו שטובלים את לחמם בפסח בדמם של מוסלמים ונוצרים סבורים שהערבים  לא ילחמו בהם,חובתנו לשנוא את היהודים ולהרוס אותם ככלבים מלוכלכים, האל לצידנו. אנו נתאחד במלחמת קודש נגד היהודים, פרזיטי העולם והאנשים הכי שנואים על כל העמים".

מגמות אלו עדיין לא הטרידו את מרבית ההנהגה היהודית. הם סברו, שחרף התבטאויות אלו עדיין שמרה מצרים על מיעוטיה, בעוד שיהודי אירופה והמגרב נרצחו ונרדפו ע"י הנאצים ומשתפי פעולה. לעומתם מנהיגים אחרים  ראו בתעמולה זו סימנים מדאיגים לשלומה של הקהילה היהודית. התנועה הציונית החלה קונה לה אחיזה בקרב צעירים רבים.

ב-2 בנובמבר 1945 ,יום השנה ה-28 להצהרת בלפור, החלו הפגנות נגד ההשפעה הבריטית במצרים.  עד מהרה הפכו ההפגנות לפוגרום נגד בתי עסק יהודיים. בתי עסק נבזזו ליד אוניברסיטת "אלאזהר". עשרות נפצעו במהלך ההפגנות . פורעים  נעו לעבר הרובע היהודי "חארת אל יהוד", שבו התגוררו כ-15,000 יהודים. הצעירים היהודים,שהיו חניכי תנועות נוער הציוני והוכנו להגנה עצמית, הכינו מבעוד מועד בריקדות ומנעו את כניסתם של המתפרעים הערבים לרובע. נוסף לכך, הכינו  בקבוקים וכלי בית והשליכו על הפורעים. הפורעים לא הצליחו לחדור לרובע , אבל הצליחו להצית את בית הכנסת האשכנזי הגדול, שעמד בכניסה ל"חרת אל יהוד". כמה צעירים יהודים חרפו נפשם ,חדרו מבעד לבנין הבוער והצילו את ספרי התורה. קריאות העזרה למשטרה נענו רק כעבור שעתיים, כאשר כילו הצעירים  את זעמם בבית הכנסת ותכולתו.

 5 ימים לפני החלטת האומות המאוחדות על חלוקת א"י לשתי מדינות, הכריז הייכל פאשא - נציג מצרים באו"ם כי : "אם חברי  האומות המאוחדות יאשרו את תוכנית החלוקה, כמיליון יהודים החיים במדינות ערב ,יהיו בסכנה קיומית, והשנאה תגבר למימדים גדולים יותר ממה שמדינות המערב מנסות לרפא כתוצאה מהשנאה הנאצית".

ב-15.4.48, יום לאחר סיום המנדט הבריטי בא"י, וההכרזה על הקמת מדינת ישראל תקפו 5 מדינות ערב, את  מדינת ישראל הצעירה בכל החזיתות. מצרים הפציצה את תל-אביב, וצבאה נע לכוון מישור החוף והנגב, כדי לחסל את המדינה היהודית  עוד באיבה.

מאותו יום ואילך הפכו היהודים במצרים ל"שעיר לעזאזל" לא רק של תנועת ה"אחים המוסלמים" והלאומנים , אלא גם של השלטונות .לראשונה החלו מאמרי מערכת בעיתונות הרשמית המצרית להעלות שאלות ביחס לנאמנותם של היהודים החיים במצרים, והציעו להם להתרחק מכל פעילות ציונית. מבחינה רשמית הכריז המלך פארוק כי מרבית יהודי מצרים הם אזרחים נאמנים ואף אמצעי לא יינקט נגדם ,אך סייג את דבריו בכך, שינקטו צעדים רק נגד פעילים ציוניים . בכך אפשר למשטרה ולצבא לפעול נגד כל מי שהוגדר בעיניהם כציוני.במקביל הכריזה הממשלה  המצרית  על מצב צבאי במדינה , והכינה בכך את הרקע למעצרם של
מאות מיהודי מצרים בתואנה שהיו פעילים ציוניים, אף על פי שעד לתאריך זה פעילות ציונית לא נאסרה.

לבנה מבקרת בביתה לאחר הסכם השלום עם מצרים ,ופוגשת את הדייר המצרי שהשתלט על ביתה לאחר בריחתה.	לבנה וידאל-זמיר עם אמה על מרפסת ביתה במצרים ,לפני שנאלצו לברוח
התמונות באדיבותה של גב לבנה זמיר

בלילה שבין 14 ל-15 במאי 1948 פשטו כוחות משטרה בכל מצרים, בחוליות של קצין ושני שוטרים עם רובים מכודנים ועצרו יהודים בבתיהם. הרשימה כללה ציונים, קומוניסטים, נכבדי הקהילה ,אנשים אמידים ויהודים ללא מעורבות פוליטית. כולם נעצרו ,ללא כתב אישום וללא משפט.
גילם של העצורים נע בין 67-16. משך המעצר השתרע מחודשים בודדים עד שנה וחצי.

העצורים נשלחו למחנות המעצר הבאים:

א. בית הסוהר לזרים במרכז קהיר שם הושלכו כ-30 נשים בתנאים מחפירים: 30 נשים בדירה בת 3 חדרים,תריסים מוגפים במסמרים, חום מעיק, מזרוני קש ופשפשים ואוכל עם לכלוך. רק אחרי שאיימו לשבות רעב ,שיפרו במעט את תנאיהן.רוב העצורות היו בעלות נתינות זרה.

ב.מחנה "האקסטפ" -14 ק"מ מקהיר –שם נעצרו יהודים אמידים, שרכושם הוחרם, ומנהיגים של הקהילה יחד עם חברי ההגנה של ה"חלוץ הצעיר" ,שפעלו בגלוי עד ה-15 במאי 1948 ובידיעת השלטונות ובהסכמתם.באותו מחנה נעצרו גם קומוניסטים וחברי "האחים המוסלמים".

ג.מחנה "אל תור"- השוכן על חוף ים סוף בסיני. לשם היו נשלחים עצירים מסוכנים או פליליים.
התנאים שם היו הקשים ביותר מכל מחנות המעצר.

ד.מחנה המעצר ב"אבוקיר."-20 ק"מ מאלכסנדריה.
במחנה זה היו 132 עצורים יהודים- לא קומוניסטים,נכבדי הקהילה,אנשים אמידים,שרכושם הוחרם,חברי תנועת ה"חלוץ" וכן  בחורים ובחורות ללא מעורבות פוליטית. באגף אחר הוחזקו גם עצורים קומוניסטים, אך המצרים הפרידו בין הקומוניסטים היהודים לבין הקומוניסטים המוסלמים. אל המחנה הובאה קבוצה גדולה של ה"אחים המוסלמים".

גדר תיל הייתה מסביב לכל מחנה, וזקיף עם רובה מכודן בכל כמה מטרים. התנאים היו קשים בתחילה, אולם בהדרגה התארגנו העצירים, ושיפרו את מעצרם בכוחות עצמם, כך למשל במחנה המעצר "אבוקיר" ,שהיה ללא שירותים. אחד העצירים רתם את כולם לבניית שירותים עם בור ספיגה , וכך יכלו להמשיך לתפקד כבני אדם.

 השלטונות הונו את משפחות העצורים,כשאמרו להם שהעצורים ,ילדיהם או בעליהם ,נלקחים לתחקור קצר, ומיד ישובו. לא די בכך שלא החזירום מיד ,אלא שהעלימו מהם את מקום כלאם.

ב-30 במאי 1948,הודיעה הממשלה, כי תפקיע את רכושו של כל מצרי, אם מעשיו מסכנים את בטחון המדינה,  בין אם הוא מתגורר במצרים או עזב אותה. בדרך כלל  החוק כוון נגד יהודים,  שהואשמו באופן גורף בתמיכה בציונות. מאות חברות ובתי מסחר של יהודים הופקעו ,וחברות אחרות הושמו תחת פיקוח.

נאסר על יהודים להתאסף וארגונים יהודיים חויבו למסור את שמותיהם וכתובותיהם של חבריהם.
חלק מהיהודים אולצו להכריז שהם רוצים לשוב למדינות המוצא שלהם. יהודים בעלי נתינות זרה אולצו לעזוב בתוך 48 שעות את מצרים .

30 משפחות שהתגוררו ברדיוס של ק"מ מארמונו של המלך פארוק אולצו לפנות את בתיהם ולמכרם תוך 48 שעות

ב-20 ביוני 1948הוטלו פצצות על הרובע הקראי בקהיר. 22 יהודים נהרגו ו-41 יהודים נפצעו. ארבעה ימים לאחר מכן התפוצצה פצצה בבתי ה"כל בו" סקורל, 500 בתי עסק ניזוקו וכמה בני אדם נהרגו ונפצעו.

בחודשים הללו של המלחמה בין מצרים לישראל אולצו היהודים לתרום בכפייה כספים לקרן החיילים, שנלחמו נגד צה"ל, אחרת יואשמו בבגידה. יהודי קהיר תרמו 160.000$ ויהודי אלכסנדריה תרמו 80.000$.

עם סיום מלחמה העצמאות והסכם שביתת הנשק הוקלו במעט ההגבלות וההחרמות ומקצת מהרכוש אף הוחזר. מאוגוסט עד נובמבר 1949 ברחו או אולצו לעזוב כ- 20,000 יהודים .

מדיניות הרדיפות והגירוש של גמאל עבדול נאצר,

ביולי 1952   תפסו את השלטון נגיב מחפוז ,עבדול נאצר וחבורת קצינים נוספים,שכונו "הקצינים החופשיים" במהפכה שקטה וללא שפיכות דמים. פארוק,מלך מצרים,הודח ויצא לגלות באיטליה.המלוכה התבטלה, ו"הקצינים החופשיים" כוננו את הרפובליקה המצרית החדשה.

בראש המדינה עמד לפרק זמן קצר, הגנרל מחפוז,

מן הראוי להעלות את יחודו של הגנרל נגיב מחפוז באפילה הזו, שפקדה את יהדות מצרים בימי עבדול נאצר,כאשר הועמד לפרק זמן קצר בראש תנועת ה"קצינים החופשיים", שחוללו את המהפכה וגרשו את המלך פארוק.

בימים אפלים אלו,גילה הגנרל נגיב מחפוז אהדה כנה לקהילה היהודית במצרים. כאשר שר הווקף שייח אלבכורי כינה בנאום שלו את היהודים: "חזירים". דרש ממנו הגנרל נגיב מחפוז לגשת לביתו של הרב הראשי -חיים נחום אפנדי ולהתנצל בפניו. הוא לא הסתפק בכך, שאלבכורי עשה זאת טלפונית ,אלא חייב אותו לגשת בעצמו לבית הרב ולהתנצל. אולם לאחר שסולק הגנרל נגיב מחפוז מהשלטון ,חזר השייח לסורו, ורדף וקלל את היהודים תחת שרביטו האוהד של גמאל עבדול נאצר.

המניעים למדיניות הגירוש של גמאל עבדול נאצר,

ממשלת מצרים, בראשותו של גמאל עבדול נאצר, רצתה להיפטר מה"זרים"- אנשים רבים בעלי מקצועות וכישורים ,שהגיעו מארצות אירופה, בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 , בעקבות השינויים המהירים בכלכלת מצרים. ה"זרים" תרמו תרומה חשובה להצעדת מצרים למאה העשרים. אולם, עם הזמן, נוצרה במצרים שכבת אזרחים מצריים בעלי השכלה ויכולת מקצועית, אשר מצאו עצמם בתחרות עם ה"זרים"ושאפו לגרש אותם ממצרים.

היהודים סווגו כזרים, שיש לסלקם, גם אם השתייכו למשפחות ותיקות מזה דורות. הסכסוך הישראלי פלסטיני שימש תירוץ להצדקת מזימת הרדיפות והגירוש. המצרים טענו ,שהם נוקטים צעדים נגד "הציונים אויבי הערבים" כצעד של הזדהות עם אחיהם בפלסטין.

גרוש היהודים בוצע בצורה מתוחכמת. הממשלה המצרית לא הוציאה צווי גירוש.היא עשתה זאת בדרכים שונות, שהמשמעות  המעשית הייתה גירוש היהודים. ראשית היא החלה לפגוע בפרנסתם ומנעה מהם לעבוד כשכירים או לנהל עסקים.

פרופ' לסקר, מומחה ליהודי מצרים טוען, שהסכסוך הישראלי פלשתינאי לא היה הגורם הדומיננטי לגירוש היהודים ממצרים, אלא דווקא האידיאולוגיה הלאומנית - קיצונית, שהנהיג נאצר . לכן גם אם ישראל לא הייתה קיימת, נאצר היה מגרש את היהודים ממצרים. הראייה לכך היא שהוא גרש את כל הזרים האחרים וביניהם גם את הקהילה היוונית, אשר למרות, שנקטה עמדה אנטי ישראלית כדי לפייס את נאצר, גורשה אף היא.

כיצד פעלה ממשלת מצרים להגשמת מטרתה?

יהודים רבים ,שהגיעו במאה ה-19 למצרים, וחיו שם מספר דורות ,לא קיבלו אזרחות מצרית. הם כונו "אפטריד" דהיינו: תושבים ללא אזרחות. 

החוק המצרי משנת 1926 אומר ש"לא  תוצע אזרחות מצרית ,אלא לאלה השייכים מבחינה גזעית לרוב האוכלוסייה של הארץ ,שלשונה ערבית ,או שדתה היא האסלאם" חוק זה לא אפשר ליהודים  רבים ,שנולדו במצרים, להפוך לאזרחים מצריים . אף על פי שנולדו שם וחיו בה כל חייהם .

כאשר המתח והיחס לזרים הלך והחריף, צורף תיקון לחוק זה, שקבע: ש40% ממנהלי החברות ולפחות כ-75% מהעובדים חייבים להיות בעלי אזרחות מצרית. החוק ,שכוון תחילה נגד הבריטים, פגע למעשה דווקא ביהודים,שכן אחוז גבוה של יהודים עבד בחברות ממשלתיות או בשירות הציבורי, ורק 15% מביניהם היו בעלי נתינות מצרית. חוק זה גרם לפיטורים המוניים של היהודים מהשרות הציבורי .

נאצר נרתם עתה לתוכנית גירושם והלאמת רכושם של יהודי מצרים. הוא עשה זאת בעזרתם של יועצים נאצים תחת שמות ערביים.

הלאמת הרכוש וגירוש יהודי מצרים

ב-1 בנובמבר 1956 חתם נאצר על  צו, המורה על  הפקעת רכושם של הבריטים והצרפתים. ב-3 בנובמבר הרחיב צו זה כדי ,שההגדרות יחולו גם על יהודי מצרים. הוא קבע בהגדרות החדשות,שהצו יחול על כל אזרח  שנעצר ,או  על מי שמוגדר כ"נתון תחת פיקוח" ,או על כל חברה או תאגיד שנמצאים בשליטה של אדם, שנכלל בקטגוריה זו. הגדרות אלו היו המשך והרחבה של ההגדרות, שנקבעו ב-1948 ,ואפשרו אז  הפקעות נרחבות של רכוש ופיטורים המוניים של יהודים.

ב-22 בנובמבר חתם נאצר על צו נוסף ,שהקשה  עוד יותר על היהודים . הצו קבע ש"מצרי" יוגדר כל מי שהתגורר בטריטוריה מצרית ברציפות מאז 1.1.1900  ואינו  בעל אזרחות זרה.

למספר מצומצם   מאוד של יהודים היה תיעוד מדויק על שהותם מאז 1900. צו זה, יחד עם הצווים האחרים, אפשרו לשלטונות להחליט כרצונם מי אזרח  מצרי ומי לא , כמו כן אותו חוק הודיע במפורש, שכל מי שהוגדר כ"ציוני ,"לא יוכל לקבל אזרחות מצרית. גם הוראה זו אפשרה לרשויות לנהוג ביהודים כאוות נפשם.

צווים אילו אפשרו לרשויות לנקוט מדיניות קשה מאוד כלפי היהודים. מעצרים המוניים, הלאמת רכוש, הקפאת חשבונות בנקים של היהודים. גירוש תוך יומיים עד שבעה ימים, תוך נטישת כל הרכוש וכל דבר ערך. הפרדה בין משפחות,שלאחד מבני הזוג  הייתה אזרחות מצרית ולאחר לא הייתה או לחלופין הייתה אזרחות זרה. 1300 חברות ומפעלים השייכים ליהודים – שהיוו בעצם הבסיס של הכלכלה המצרית –הולאמו

דרכונם של זילבר ואסתר בראון - גרוש ממצרים התמונה באדיבות זילבר ואסתר בראון

יהודים העובדים בשכר פוטרו מעבודתם.סוחרים יהודים נתקלו בסירוב, בבקשם אשרת סחר או אישורים ליצוא או יבוא. כך הוצאו למעשה רוב היהודים ממעגל העבודה והעסקים. עורכי דין, מהנדסים ועוד, נמנע מהם לעסוק במקצועם. אלפי יהודים נאלצו לעזוב בן לילה את מצרים, ללא רכוש או מיטלטלין, למעט בגדים מעטים. תוך שמונה חודשים, מנובמבר 1956 עד יוני 1957, גורשו כ-20,000 יהודים.

כל המערכות ,המעצבות את דעת הקהל במצרים,השתתפו  עם השלטון בהתקפות על היהודים.

אנשי דת: ב-23 בנובמבר קראו המטיפים במסגדים  ברחבי מצרים את הכרזתו של השייח חסן אל בקורי,שר הדתות בממשלת מצרים ,לפיה כל היהודים הם ציונים ואויבים. שכולם יעזבו בקרוב את מצרים,ושבינתיים אל להם למצרים לשתף פעולה עם יהודי כלשהו.
העיתונות: העיתונות במצרים ,המצונזרת בידי הממשלה, תקפה את היהודים וכינתה אותם בשם בוגדים.
הרדיו: שידר תוכניות אנטי יהודיות ,בהן כינה כל יהודי "סוכן ציוני"
אגודת הרופאים: פרסמה הודעה, הקוראת לאזרחים המצריים להחרים רופאים יהודים.
חנויות: בחנויות מספר נתלו הודעות על סירוב לשרת לקוחות יהודיים.
בנקים: נשללה מהיהודים הגישה לחשבונותיהם.
עבודה : היהודים פוטרו מעבודתם, ואגודות מקצועיות ביקשו לא לפנות לבעלי מקצוע יהודים.
עסקים: של יהודים הוחרמו או הוקפאו או נמכרו והכספים הולאמו.

 גב' גולדה מאיר, אז שרת החוץ של ישראל, שלחה מכתב חריף  לעצרת הכללית של האו"ם, ובו בקשה להתערב לטובת יהודי מצרים, לאור פעולותיה של מצרים נגד היהודים. היא הוסיפה ,כי הטענה ,לפיה ממשלת מצריים עושה זאת בתגובה למלחמת סיני, אינה נכונה, אלא שזו מדיניות מתוכננת ,אשר הוצאה לפועל בעיתוי הנוח למצרים. לדבריה התקיימה  במשרד הפנים  המצרי מחלקה מיוחדת ליהודים זמן רב לפני המלחמה, ובו תיקים על כל עסק יהודי ועל כל יהודי. כל המידע נרשם בצורה מסודרת ,לכן ברגע שניתן האות מממשלת מצרים, נעשו המאסרים במהירות ובדייקנות. כמו כן היה למצרים כוח אדם מיומן ומוכן מראש לפעולה זו, דהיינו :לניהול העסקים המופקעים. כל ההכנה הזו לא יכולה הייתה  להיות בתגובה למלחמת סיני ,אלא פעולה מתוכננת מראש ,אשר מלחמת סיני הייתה האמתלא ליישומה. הקונגרס היהודי העולמי ציין ,כי מצרים העסיקה נאצים גרמנים במשרד הפנים, תחת שמות ערביים, שניהלו את הגירוש המתוכנן  והמסיבי של יהודי מצרים.

דיווח מהימן על המתרחש היה של הדיפלומט השוויצרי מקס הניג, אשר נשלח לקהיר בעיצומה של מלחמת סיני ,על מנת לטפל בנתינים הבריטים והצרפתים.  הוא סיפר על מקרים רבים של הכאות ברוטאליות של יהודים, כדי לאלצם לחתום על הצהרות בקשר לויתור על רכושם ורצונם לעזוב מרצונם את מצרים.

נציב האו"ם לפליטים ,אוגוסטה לינדט ,ניסה לסייע בהצלת רכושם של המגורשים, ופנה
ב-1958 לשר החוץ המצרי, מחמוד פאוזי, בבקשה לשחרר את רכושם של המגורשים, כדי לעזור להם להשתקם בארצות שהתיישבו, אך בקשתו לא נענתה.

גמאל עבדול נאצר הצליח בתוכניתו לגרש את רוב יהודי מצרים, באופן ישיר ובאופן עקיף.
כדי להזים את הביקורת בעולם על הגירוש אילצו את הרב הראשי של מצרים, הרב חיים נחום אפנדי, למסור הודעה,שבה נאמר, כי הממשלה מסייעת רק לנזקקים מבין היהודים לעזוב את המדינה.

עד 1958 גורשו עוד 5000 יהודים, ועד לשנת 1960 ברחו עוד כ-10,000 יהודים נוספים.

ממשלת מצרים חוקקה חוק, המנשל כל "ציוני" מנתינותו המצרית ,ואשר לא  יוכל לשוב למצרים לבקש את רכושו.

ערב מלחמת ששת הימים נותרו במצרים כ-2000 יהודים בלבד מתוך קהילה שמנתה 85000  בשנת 1948.

שארית הפליטה ברחה בגל השלישי ,במלחמת ששת הימים .

ב-5 ביוני 1967 עם פרוץ מלחמת ששת הימים עצרה ממשלת מצרים את כל הגברים היהודים  מגיל 17 ומעלה והשליכה אותם לבתי הסוהר עד לשנת 1970.הם עונו,הולקו, ימים רבים לא קיבלו מים ומזון, ואולצו להשמיע סיסמאות אנטי ישראליות. רוב המשפחות של אסירי 1967 נאלצו לעזוב את מצרים לפני שחרור יקיריהם.עד לשנת 1970 נסתיימה יציאת מצרים השנייה. נסתם הגולל על קהילה מפותחת, משגשגת ,שראתה עצמה מצרית כמו כל מצרי.

ב-26.3.79 חתמו ישראל ומצרים על הסכם שלום בתווכו של הנשיא קרטר. קרטר היה הנשיא הראשון, שהכיר באופן רשמי בעובדה ,שבמזה"ת יש עוד קבוצת פליטים- הפליטים יוצאי ארצות ערב.לכן בהסכם השלום הישראלי מצרי, נכלל  סעיף 8  לפיו " הצדדים מסכימים להקים ועדת תביעות משותפת לשם ישוב הדדי של כל התביעות הכספיות".הסעיף התייחס לרכושם של יהודי מצרים, אולם עד היום אף וועדה לא קמה לדון ברכושם  של יהודי מצריים.

המצרים רוקנו את מצרים מיהודיה, שברחו ברובם  לישראל, הם אסרו עליהם לשוב למצרים ,והם דאגו בכל הדרכים האפשריות למנוע מהם לקבל את רכושם על פי ערכם הריאלי.
יהודי מצרים,בני אחת הקהילות העשירות והמפותחות ביותר , מצאו עצמם בישראל
בשנים הראשונות לבריחתם  ממצרים היו חסרי כול והתחילו את כל מסע שיקומם על פי רוב בכוחות עצמם, תוך ייסורי קליטה. לזכותם יאמר, שבזכות כישרונם וכישוריהם הצליחו להשתקם ולהגיע להישגים מרשימים בישראל ובארצות אחרות שאליהן פנו.
ממשלת מצרים לא הודתה עד היום  בעוול שגרמה  לאזרחיה היהודים.

אמין אל מהדי, אשר סרב לקבל את התפיסה המקובלת במצרים כלפי ישראל וכלפי גירוש כל הזרים- בעיקר היהודים –ממצרים, פרסם לאחרונה את הספר" הדעה האחרת" בו הוא טוען חד משמעית, שארצו מצרים גרשה את היהודים והלאימה את רכושם על לא עוול בכפם.

להלן קטע מספרו:

"היהודים אולצו להגר תחת הסיסמא של "הבטחת החזית הפנימית".

השלטונות השתמשו במספר שיטות לגאליות ובלתי לגאליות . בשני המקרים הן בוצעו בעזרת כלים

ואנשים ,שהוכנו בקפידה, והיו ברגים במכונה הביטחונית הענקית והנפשית.בין השיטות הבלתי גלויות

הייתה השיטה על פיה נהגו "המבקרים עם שחר":

אנשי הבולשת נהגו  להתפרץ אל בתי המשפחות היהודיות ,ולהעמיד בפניהם  את הברירה: ללכת לכלא

או לצאת לנמל התעופה. ומיד לאחר שעזבו, השתלטו על רכושם.

באשר לשיטות הגלויות:

הן כללו את המעצר המונע והמנהלי במתקנים לא אנושיים, שהמנגנון הזה היה ידוע בהחזקתם.
לאחר מכן הופיע חוק מס. 183 לשנת 1964 מטעם שר הפנים. על פי סעיף 7 פסקה 8 של חוק זה, הוכנסו היהודים המצרים לרשימה שחורה. כמו כן קבע החוק ,שאין יהודי רשאי לצאת את המדינה, אלא אם יעזוב אותה לצמיתות, יוותר על אזרחותו המצרית או על  אישור השהייה , אם היה בעל אזרחות אחרת. כמו כן שלל החוק מכל יהודי את הזכות לעבוד במוסדות רשמיים. וקבע,שהשלטונות יתייחסו אל בן הזוג או אל בת הזוג הלא יהודים כאל יהודים. חוקים אלו נוספו אל הפשעים ש"אסכולת המזרח" ביצעה נגד היהודים ונגד לא יהודים עוד לפני שנת  1952  ".