בשנים הראשונות לקיומה, הייתה עמדת ישראל הרשמית ביחס לתביעת זכויותיהם של היהודים מארצות ערב, עמומה ובלתי מוגדרת. במדיניות החוץ והפנים, היא נמנעה מלהזכיר את העובדה שהיהודים מארצות ערב הגיעו כפליטים חסרי כול.

היו לכך כמה סיבות משוערות:

ההנהגה דאז סברה :

א. שהקמת מדינת ישראל היא הפתרון לבעיית הפליטות של יהודים באשר הם. היא הכירה אמנם בעובדה, שהיהודים יוצאי ארצות ערב היו פליטים בארצותיהם ואולצו לברוח חסרי כל, אולם דחתה את המונח "פליטים ",שהעלה את ההקשר הטראומטי של פליטי השואה מאירופה, שלא היה להם לאן לברוח ונספו בשל כך בכבשני הנאצים ועוזריהם.

ב. היא ביקשה להציג את יציאתם של יהודי ארצות ערב כיציאה מטעמים אידיאולוגיים, והתכחשה למציאות, שרוב היהודים לא היו עולים לישראל בצורה ,במהירות ובדרך ,שהגיעו אליה, גם אם הייתה להם זיקה לציונות, אלמלא מסכת הרדיפות ושלילת זכויות אדם, שאותם חוו בסמוך להקמת המדינה ולאחריה.

ג. גם כאשר נרדפו היהודים מארצות ערב והיו לפליטים בארצותיהם, חששה ממשלת ישראל להתערב בצורה גלויה למענם, כדי שהתערבותה לא תחמיר את מצבם , והיהודים לא יואשמו כמי שמשתפים פעולה עם ישראל.

ד. ישראל הייתה במצוקה כלכלית גדולה ובאיום קיומי, לכן כאשר התדפקו על דלתות המדינה מאות אלפי פליטים מאירופה ומארצות ערב, והיה עליה לקלטם במהירות האפשרית כדי למנוע אסון אנושי, היא לא התפנתה לטפל בהם בזירה הבינלאומית ולתבוע את זכויותיהם. מאבקה הפוליטי היה קודם כל לדאוג להמשך קיומה נוכח איומי הערבים להכחידה, ולאפשר לכל היהודים הנרדפים והסובלים להגיע לארץ ולהיקלט.

ה. בקשתם של נציגי היהודים מארצות ערב לתבוע את רכושם נתקל בסירובה של ראש הממשלה דאז, הגב' גולדה מאיר, בטענה שתביעה כזו בעת המאבק על יציאת יהודי ברית המועצות, תעורר חשש אצל השלטונות הסובייטים מפני תביעות דומות מהם בעתיד, דבר שעלול כביכול ,לחבל ביציאתם של יהודי ברית המועצות.

יחס בלתי מחייב זה התנהל גם ביחס לרישום תביעות הרכוש של יהודי ארצות ערב.

ממשלת ישראל לא הקימה מערכת רישום מסודרת של רכוש היהודים, ואף לא תעדה את הקורות אותם במהלך קליטתם בארץ. כמה שנים לאחר בואם של היהודים הוקמה מחלקה במשרד המשפטים, שתפקידה היה לרשום את רכוש היהודים שנותר במדינות ערב, אך המחלקה לא קיבלה את המשאבים המתאימים כדי לערוך רישום יסודי מקיף והולם. כתוצאה מכך ,מתוך 95,000 בתי אב, שהגיעו לישראל ממדינות ערב , נרשמו בסך הכול , לאורך כל שנות קיומה של המחלקה לרישום, רק 6000 תביעות.

רבים מראשי בתי האב נפטרו בטרם תעדו את רכושם, וכיום נותרו רק 28% מהם בחיים, רבים מהם מבוגרים מאוד.

רישום התביעות היה בעייתי גם משום שהממשלות הערביות לא אפשרו ליהודים לקחת את שטרי הבעלות על נכסיהם, ומי שהעז לעשות זאת מסמכיו נקרעו בשדה התעופה והוא היה צפוי יחד עם בני משפחתו, לעונשים כולל מאסר.

הפעם הראשונה, שבה קבעה ממשלת ישראל מדיניות מוצהרת בנוגע לרכוש היהודי במדינות ערב היתה, במרס 1951, כתגובה להקפאה ,שבצעה ממשלת נורי סעיד בעיראק על רכושם של היהודים, משה שרת, שר החוץ דאז, קבע:

"על ידי הקפאת רכושם של רבבות יהודים עולים לישראל....פתחה ממשלת עיראק חשבון בינה לבין מדינת ישראל. קיים חשבון בינינו לבין העולם הערבי, והוא חשבון הפיצויים, המגיעים לערבים,שיצאו את מדינת ישראל ונטשו רכושם עקב מלחמת התנופה של העולם הערבי נגד מדינתנו. המעשה ,שביצעה עכשיו ממשלת עיראק לגבי רכושם של היהודים, שלא הפרו את חוקיה....מכריח אותנו להצמיד את שני החשבונות." למעט הצהרה זו לא נאמר ואף לא נעשה דבר בעניין זה.

פרופסור יהודה שנהב, מאוניברסיטת ת"א (יוצא עיראק) התייחס למחדלה של ממשלת ישראל בנושא הרכוש של יהודי עיראק במאמר, שפרסם בעיתון "הארץ" תחת הכותרת "השוד המושלם" במאמרו טען, שההנהגה המדינית של ישראל חטאה כלפי הציבור היהודי בעיראק מספר פעמים:

1. הפעם הראשונה הייתה בשנת 1950 .בשנה זו נשללה אזרחותם של יהודי עיראק ,שביקשו לעזוב, אך עדיין לא הוקפא רכושם. אפשר היה ,לדעתו , לנהל משא ומתן עם נורי סעיד ,אז ראש ממשלת עיראק, על אפשרות העברת הרכוש או לפחות החלפתו ברכוש הפלשתינאי , משום שלישראל כבר היה ניסיון במבצעים שכאלה עם היטלר ( ד"ר ארתור רופין ניהל אז משא ומתן מוצלח עם הגרמנים ,והצליח לקבל 30 מיליון דולר מרכושם של היהודים בגרמניה ולהעבירם לישראל). יתר על כן, ב-1949 התפרסמו ידיעות על כוונה עיראקית להציע טרנספר הדדי בין ישראל לעיראק.יש עדויות, שנורי סעיד, אז ראש ממשלת עיראק,היה מעוניין באפשרות זו, אך דוד בן גוריון ,ראש הממשלה דאז ,ושר החוץ משה שרת, התעלמו מן ההצעות והאיתותים.

2. הפעם השנייה הייתה כאשר משה שרת, שר החוץ דאז, הכריז בכנסת ש"שווי הרכוש של יהודי עיראק המוקפא יובא על ידינו בחשבון לגבי הפיצויים, שהתחייבנו לשלם לערבים, שנטשו רכוש בישראל".

לדעת פרופ' שנהב , הצהרת מר שרת ,שכרכה את הלאמת הרכוש היהודי בעיראק עם הרכוש הפלסטינאי, טמנה בחובה הבטחה לפיצוי יהודי עיראק על רכושם שהולאם .דבריו הרגיעו את הציבור היהודי שראה את חוסר המעש של ממשלת ישראל בנוגע להצלת רכושם ויצרו ציפיות רבות. הם היו בטוחים, שממשלת ישראל עומדת לפצות אותם על הרכוש, שהם נוטשים מאחור באמצעות הרכוש הפלסטינאי. אולם, בפועל עקרון זה לא יושם, ורוב חברי הממשלה התנגדו לפצות את היהודים , שנטשו את רכושם, ברכוש הפלסטינאי, שננטש בתחומי מדינת ישראל.

ממשלת ישראל ביקשה , כנראה ,לכרוך את קיזוז הרכוש בין שתי אוכלוסיות הפליטים, ובכך לפתור את עצמה משתי התביעות: זו של היהודים יוצאי ארצות ערב וזו של הפליטים הפלסטינאים'.

העולם לא יצא מגדרו נוכח ההחרמה המאסיבית של רכושם של היהודים בעיראק, והאו"ם לא ראה ביהודים, שרכושם הוחרם ואזרחותם נשללה על לא עוול בכפם ,פליטים הזכאים להגנה. ממשלות ישראל לא נאבקו בקרב הארגונים הבינלאומיים לתבוע את זכויותיהם.

מסכת הייסורים של היהודים במדינות ערב לא תמה, ובכל פעם הייתה קהילה אחרת במדינה ערבית אחרת נתונה למעשי רדיפות, מאסרים, הגבלות יציאה, משפטים מבוימים, תליות בכיכר העיר והחרמות רכוש. בכל פעם הזעיקה ממשלת ישראל את העולם לעזרתם. אך מששככו הפרעות או חלק מהיהודים הצליח להימלט, הפסיקה ממשלת ישראל להעלות את הנושא בפורומים הבינלאומיים המתאימים.

במשך 20 שנה ומאז נאומו של שר החוץ לשעבר, משה שרת, נדרשה הכנסת מספר פעמים לנושא, התקבלו החלטות ממשלה אך לא נעשה דבר של ממש בנושא. התפנית חלה לאחר הקמתו של ארגון "ווזק", הארגון העולמי של היהודים יוצאי ארצות ערב בשנת 1975.

מרדכי בן פורת, יוצא עיראק, אשר פעל יחד עם חבריו להוצאתם של יהודי עיראק והעלאתם ארצה, ואשר היה עד לסבל הרב , שהיה מנת חלקם של היהודים, ייסד ב-1975, יחד עם מנהיגים יהודים מהתפוצות את ארגון "ווזק. באותה שנה הגיש הצעה לכנסת לדון בנושא מימוש זכויות היהודים יוצאי ארצות ערב.

מליאת הכנסת דנה והעבירה את הנושא לוועדת החוץ והביטחון ,שפרסמה את החלטתה:

"היהודים חיו אלפי שנים בארצות ערב, כתוצאה מרדיפתם הם נאלצו לברוח ולנטוש את רכושם.

פעולה מקבילה ,שהתחוללה לפני הקמת מדינת ישראל, ואשר הומרצה עם פרוץ מלחמת העצמאות הביאה לבריחתה של אוכלוסייה ערבית מהארץ.

יציאת ערבים מישראל למדינות ערב ויציאת יהודים מארצות ערב לישראל היוו למעשה חילופי אוכלוסין,שדוגמתם התחוללו במאה זו במספר מקומות בעולם. בעוד שמדינת ישראל שיקמה וקלטה את היהודים ,שהגיעו בחוסר כול ,לא עשו מדינות ערב כפי יכולתן לקלוט את הערבים, שהגיעו אליהן מישראל.

על מדינות ערב לשלם פיצויים לקהילות היהודיות בגין הנכסים ,שנלקחו מהם והסבל הרב ,שנגרם להם בגין הנגישות החמורות".

נציגי "ווזק", לא הסתפקו בהצהרות אלו וביקשו לקבל הכרה באו"ם למעמדם כפליטים. ממשלת ישראל הרשמית לא השקיעה מאמצים רבים כדי להשיג הכרה זאת. נציגי "ווזק" נאלצו לפעול בעצמם ,כדי להשיג הכרה זו. משה דיין היה הנציג הישראלי הרשמי הראשון ,שחרג מהמדיניות המסורתית של ממשלות ישראל ,והציג את עמדתו של ארגון "ווזק" באו"ם. הוא גם אפשר למרדכי בן פורת ,כנציג אוטנטי של הפליטים היהודים, להציג את עמדתו באו"ם. להלן קטעים מנאומו של משה דיין בפני העצרת הכללית ה- 32 של או"ם ב- 10 באוקטובר 1977:

"אדוני היושב ראש, אחת הבעיות המרכזיות ,שצריכה לבוא על פתרונה במסגרת הסדר שלום היא בעיית הפליטים.

החלטת מועצת הביטחון 242 מתייחסת ל"פליטים" לא ל"פליטים ערבים". הדבר אמור לגבי פליטים יהודים וערבים גם יחד. כאשר ההצעה נוסחה, נכשל ניסיון סובייטי להגביל את ההגדרה ל"פליטים ערבים".

מקור בעיית הפליטים הפלסטינאים הערבים היה בדחייה הערבית של החלטת החלוקה של האו"ם, ובמלחמה ,שאסרו על מדינת ישראל יום לאחר היווסדה, לכן האחריות מוטלת עליהם. לו היו הערבים מקבלים את ההחלטה, לא הייתה כלל בעיית פליטים. יתר על כן, בשל המלחמות ,שניהלו ארצות ערב נגד ישראל, נאלצו יהודים, שחיו אלפי שנים בארצות ערב לעזוב ולנטוש את כל רכושם. לעומת 590.000 פליטים ערבים היו 600,000 פליטים יהודים מעיראק מתימן,מסוריה,ממצרים,מלוב ומצפון אפריקה.

בארצות אחרות בעולם נטמעו הפליטים בהצלחה בתוך הקהילות הלאומיות שאליהן השתייכו, יש יוצא מן הכלל אחד ויחידי והוא מצבם של הפליטים הערבים.

מדינות ערב סירבו לקלוט את אחיהם בתוכן. מדינות ערב ערכו "שיחזור" של "הזכויות הלגיטימיות" של פליטים-כלומר שיבתם לישראל כדרישה מרכזית.דרישה זו יצרה עיוות חמור של מציאות הבעיה הפלשתינאית. אין בכוונתנו להשיב חזרה יהודים לעיראק, לסוריה,למצרים, למרוקו ולשאר מדינות ערב, כדי שייתלו בכיכר העיר בבגדד, כדי שישללו מהם זכויות האדם וכדי שיהפכו לאזרחים מדרגה שלישית, כלואים בגטאות כמו בסוריה. לא נשלח אותם חזרה כדי שהפליטים הערבים יתפסו את מקומם. עובדה היא שחילופי אוכלוסין נערכו בין ישראל לבין ארצות ערב.

ההבדל בין ישראל וארצות ערב הוא, שבעוד אנו בישראל קלטנו את היהודים אל תוך החברה שלנו, הרי שארצות ערב הנציחו את מצבם של אחיהם הערבים.

בכל דיון על פיצויים לפליטים, ישראל תעלה את שאלת הפיצויים לפליטים יהודים מארצות ערב, ותעמוד על כך ,שכל תביעות הירושה יוסדרו בתוך הסכם שלום סופי".

גם יו"ר "ווזק" דאז, מרדכי בן פורת הציג את עמדתו בפני האו"ם ואמר:

"על פי עמדת ישראל בעיית הפליטים היהודים והערבים במזה"ת יכולה לבוא על פתרונה המעשי רק בתוך המסגרת של חילופי אוכלוסין דה פאקטו אשר כבר התבצעו.... היום אני ניצב בפני העצרת כחבר במשלחת ישראל לעצרת הכללית, אולם פעם הייתי פליט יהודי מעיראק, ועל כן יש לי זכות טענה בנושא זה.

מניסיוני האישי, ועלי לומר כי זה ניסיונם של מאות אלפי יהודים בארצות ערב, אני מכיר את המשפטים, את מצוקות הרדיפה וההשפלה, שלילת זכויות האדם ורכושו, ולבסוף את הגירוש. בתקופת "הפארהוד" הלוא הוא הפוגרום האנטי יהודי הנפשע, שנערך בבגדד ב-1941, נחשפה משפחתי לסכנה גדולה. אמי נחטפה, שנים מספר לאחר מכן אף אני נאסרתי ועוניתי באכזריות. לבסוף הצלחתי להימלט, בעוברי את הגבול העיראקי ברגל, ללא מסמכים כלשהם. הגעתי לישראל חסר פרוטה ובשנות ה-50 המוקדמות ניהלתי מחנות מעבר למען עשרות אלפי יהודים מארצות ערב.משפחתי ואנוכי חיינו אתם שם, ראיתי אנשים אלה, ששוכנו בצריפים ארעיים , ללא מים , ללא חשמל, חשופים לגשם, לרוח ואף לשיטפונות. אף אנשי המקצוע היו חסרי אונים. הם הגיעו ללא תעודות ההסמכה שלהם, ללא מסמכים כלשהם. מסמכים אלה נקרעו לגזרים בידי פקידים ערבים בכמה מדינות ערביות לפני שעזבו....מי הם אותם היהודים, שנחשפו לתוכניות הגירוש, מי קלט אותם ומה באשר לזכויותיהם החוקיות ולתביעותיהם? מדוע אין בטיוטות ההחלטות אזכור לכך?

במשך 3000 שנה חיו היהודים הללו בארצות ערב,הרבה לפני הכיבוש הערבי והיווצרותו של האסלאם. היהודים הושיטו סיוע לערבים ותרמו ממיטב כישרונם להתפתחותם של העמים הללו ואף למאבק לשם השגת עצמאותם, ומה קיבלו בתמורה? גורשו באכזריות.לאן עליהם לפנות, אם לא לארץ היחידה, שהסכימה לקלטם, אל ארץ אבותיהם.

עד לעצם היום הזה הותירה תקופת הסבל צלקות עמוקות בפליטים היהודים. ההבדל ביניהם ובין הפליטים ה"ערבים" הוא במידת הסיוע שניתן להם ע"י אחיהם.לפני מספר שבועות הביע נשיא סוריה חאפז אל אסאד דעתו ואמר "השטח המלא של הגדה המערבית הוא 5000 קמ"ר ואין בו די להכיל 3 מיליון אנשים, אולם שטחה של ישראל הוא 20000 קמ"ר ושטח זה מספיק". הרשו לי לומר, כי השטח במדינות ערב, אשר אנו ,קרוב למיליון יהודים נאלצנו לפנות , רחב הרבה יותר מ-20,000 הקמ"ר של מדינת ישראל. העולם הערבי אינו יכול להתחמק מאחריותו כלפי מיליון פליטים יהודים,שנמלטו מארצותיהם וכלפי צאצאיהם.

כדי לייצג את תביעותיהם ייסדו היהודים ,הנוגעים בדבר, את ארגון "ווזק", הארגון העולמי של יהודים יוצאי ארצות ערב, ואשר יש לי הזכות לעמוד בראשו. זו זכותם ותביעתם הטבעית, ההיסטורית והחוקית אשר מחובתנו להשיב על כנה במסגרת הסכם שלום כולל בין ישראל ומדינות ערב".

ממשלת ישראל לא התאמצה לתבוע את הכרת האו"ם ביהודי ארצות ערב כפליטים. נציג "ווזק העולמי, מר תמן ז"ל, השיג את הכרת האו"ם בארגון ,כעמותה N.G.O. – Non Govermental Organization שהגדירה את סבלם בקטגוריה של הפרות זכויות אדם, נציגי מדינות ערב ועוזריהם באו"ם מנעו את הכללתם בקטגוריית "פליטים".

ממשלת ישראל הרשמית אף נמנעה מלטפל בנושא ברמה ההסברתית.

בנימין נתניהו -ראש ממשלת ישראל לשעבר- הטיב לבטא מחדל זה של ממשלות ישראל לדורותיהן.

"הסאגה של היהודים מארצות ערב מסכמת את אחד מהישגיה הגדולים של ישראל ,למרות הקשיים של הקולטים והנקלטים.אולם הישג זה נפגם בשל כישלונה של המדיניות הישראלית להציג את סיפור בריחתם של יהודים מארצות ערב . זאת משום שהיינו עסוקים בהצלת שארית הפליטה מאירופה מחד ובקליטת יהודי ברית המועצות מאידך.

זה כישלון, שעלה לישראל ביוקר. מכיוון שזה תרם למיתוס הנפשע לפיו, אנו הננו המנשלים ולא המנושלים. ישראלים שאינם שייכים לכאן, בעוד שמחצית מתושבי מדינת ישראל הם יהודים ממדינות ערב, מזרח תיכוניים יותר מכל אחד מיריבינו באזור.היהודים לא רק ברחו ,אלא גם השאירו שם את כל רכושם הפרטי והקהילתי.

היהודים, שהגיעו מארצות ערב לא נזרקו להירקב במחנות פליטים, מבלי יכולת לשקם את עצמם. לא התייחסו אליהם כפליטים, למרות היותם קבוצת הפליטים הכי גדולה במזרח התיכון.

זו הייתה טעות לא להעמיד את עניינם בראש סדר העדיפויות במדיניות החוץ שלנו, זו הייתה טעות לא לדרוש את הפיצוי לסבלם ולרכושם.

אולם טעות זו עדיין ניתנת לתיקון.יש להשקיע את כל המאמצים הראויים ולדרוש בשמם את המגיע להם, כפי שעשינו עם קורבנות הנאצים. כל הסדר עתידי עם מדינות ערב צריך לקחת בחשבון את עניינם של הפליטים היהודים ,שחיו בארצותיהם".

השינוי הראשון באו"ם וההכרה שיש פליטים נוספים במזה"ת ארע כאשר התקבלה החלטת 242 מיד לאחר תום מלחמת ששת הימים ב-1967. בניסוח ההחלטה על אופי ההסדר בין ישראל והערבים נוספה האות הא למילה פליטים והושמטה המילה 'ערבים', כלומר: פתרון בעיית" הפליטים" ולא פתרון "בעיית הפליטים הערבים בלבד" .

תפנית רצינית חלה גם בעמדה האמריקאית ,והיא התרחשה סמוך להסכם השלום בין ישראל ומצרים. ג'ימי קרטר, שנדרש לשאלת הפליטים, השיב:" נכון אמנם שלפלסטינאים יש פליטים, אולם גם לישראל יש פליטים והפתרון צריך להיות לשתי אוכלוסיות הפליטים". עמדה זו של הנשיא האמריקאי ג'ימי קרטר, באה לביטוי בהסכם השלום עם מצרים ב-1977 : על פי סעיף 8 בהסכם תוקם וועדה משותפת, שתדון בתביעות שני הצדדים. אולם וועדה כזו לא קמה ,וממשלת ישראל הצניעה זאת עד היום,יהודי מצרים עדיין לא זכו ,שממשלת ישראל תייצג את תביעותיהם כפליטים ממצרים.

עד יולי 2000 נמנעה ממשלת ישראל מלהודיע ברבים מהי מדיניותה הברורה בנושא רכושם של יהודי מדינות ערב. הנושא עלה שנית לסדר היום הציבורי בעקבות הדיונים בקאמפ דוד. נשיא ארצות הברית דאז, ביל קלינטון, אמר בראיון לערוץ הראשון של הטלוויזיה הישראלית ימים אחדים לאחר פסגת קאמפ דוד עם אהוד ברק ויאסר ערפאת:

"יהיו חייבים להקים קרן בינלאומית למען הפליטים, וכן יש אינטרס לשני הצדדים להקים גם קרן שתפצה את הישראלים שהיו לפליטים בעקבות המלחמה, שפרצה לאחר הקמת המדינה. ישראל מלאה ביהודים, שחיו בארצות ערב ושעלו לישראל משום שהיו לפליטים בארצותיהם. זאת בשורה נוספת שאוכל לבשר בעקבות הפסגה. הפלשתינאים סברו ,שאנשים אלו ראויים לפיצוי. יהא עלינו להקים קרן ואנו נתרום לה.ביקשתי מהאירופאים והיפנים, שיתרמו גם הם".

הייתה כאן הכרה חד משמעית בעובדה שהיהודים מארצות ערב אף הם פליטים.

שתי האוכלוסיות זכאיות לפיצויים על רכושם.

עמדתה של ישראל בעקבות דבריו הייתה:

"ישראל תומכת בכך, שמנגנון אשר יוקם לחלק פיצויים לאנשים ,שסבלו כתוצאה ממלחמת 1948, ייתן פיצויים גם ליהודים וגם לערבים". אולם למרות הצהרתה זו עדיין לא נעשתה פעולה דיפלומטית מקיפה בארץ ובעולם להשיג את תמיכתם של הגורמים הבינלאומיים בזכויות הלגיטימיות של היהודים יוצאי ארצות ערב.

הארגונים היהודים בארה"ב החליטו לקחת את היוזמה לידיהם ולהקים ארגון גג ,שייצג את תביעותיהם של היהודים יוצאי ארצות ערב בעולם ובארץ. הם הזמינו את ארגון "ווזק" להצטרף לארגון הגג העולמי שנקרא : Justice for jews from Arab countries

הארגון מבקש לתקן את העיוות ההיסטורי, וכן לתבוע את השבת רכושם.

בתאריך 28.12.2003 התקבלה החלטת ממשלה נוספת מס. 1250 בקשר להגדרת הנושא ולדרך הטיפול בו. ההחלטה התקבלה פה אחד ולהלן עיקריה:

א.לדרוש את השבת זכויות ורכוש יהודי ארצות ערב

ממשלת ישראל מבקשת לחדש את החלטת הממשלה מס.1544 מיום 03.03.2002 בנושא "רישום תביעות של היהודים יוצאי ארצות ערב" (אשר חידשה בזמנו את החלטת הממשלה מס.34 באותו הנושא מיום 28.09.1969) ולהרחיבה, כמפורט להלן, זאת בנלווה להחלטת הממשלה בדבר רכוש יהודי.

ב.

1. מדינת ישראל תוביל ותרכז את הטיפול בנושא זכויות ורישום התביעות של היהודים שעזבו את ארצות ערב כפליטים, בארץ ומחוצה לה,מול גורמי פנים, גורמי חוץ.

2. החטיבה לזכויות יהודי ארצות ערב, אשר מצויה במסגרת הממונה על העזרה המשפטית במשרד המשפטים, תמשיך לאסוף,כבעבר, מידע, נתונים, פניות ומסמכים בעניין ,וכן תיעוד רכוש פרטי וקהילתי של יהודי ארצות ערב והפגיעה בזכויותיהם השונות.

משרד המשפטים יפרסם קול קורא בשפות שונות, באמצעי תקשורות שונים ובאינטרנט, תוך מתן הד לנושא בקרב יוצאי מדינות ערב בארץ ובחו"ל ---- לפנות לצורך רישום זכויות------"

עקב החלטה ממשלתית זו פתח משרד המשפטים ביוזמה מקיפה לרשום את תביעות הרכוש, על כל היבטיו, של היהודים יוצאי ארצות ערב, בנוסף למה שנצבר עד כה. מדובר במבצע רב היקף המתייחס לרכוש הפרטי והקהילתי, אשר נעזב ע"י היהודים בארצות ערב. תחום פעילותו אינו מתייחס רק ליהודים תושבי מדינת ישראל, אלא ליהודים יוצאי ארצות ערב הנמצאים ברחבי העולם.

למרות החלטת ממשלה זו ולמרות יוזמתו של משרד המשפטים, ממשיכה ממשלת ישראל לטפל בנושא באופן מינורי ואינה מקצה משאבים מתאימים לגורמים האמורים לערוך את הרישום.

יתרה מזו ,משרד החוץ עדיין נמנע מלאמץ את הנושא, כאחד ממרכיביה החשובים של מדיניות החוץ של ישראל בעולם. בכך מפקירה מדינת ישראל את זירת התעמולה רק לערבים, שמבקשים בכל מחיר לדחות את תביעותינו הצודקות ולהציג את בעיית הפליטים הערבים כבעיית פליטים יחידה שנוצרה באיזור.