המדינה תוניסיה היא הקטנה מבין שלוש ארצות המגרב : אלג'יריה ,תוניסיה ומרוקו. היא שוכנת מול חופי איטליה וסיציליה. רוב תושביה הם ערבים סונים ,והשפה השלטת  בה היא ערבית.

חבל ארץ זה,  שכונה לימים תוניסיה, ידוע למן המאה התשיעית לפני הספירה, עת ייסדו בו הפיניקים את העיר קרתגו.
מאז ועד לכיבוש הערבי  באמצע המאה השביעית לספירה נכבש האזור ע"י עמים שונים .הכיבוש הערבי  במאה השביעית לספירה היה הכיבוש המשמעותי ביותר,והוא שעיצב את תוניסיה של היום, והביא למקום את דת האסלאם ואת השפה הערבית.

גבולותיה הנוכחים והגדרתה כיחידה נפרדת מארצות המגרב היו אחרי כבושי "המואחידון"(קבוצה קיצונית מוסלמית) בשנים  1234-1159 .

הכיבוש המשמעותי הבא התרחש רק בשנת 1574 ע"י העות'מאנים  ,ושלטונם נמשך כ300 שנה בערך. אולם כובשים אלו, בהיותם מוסלמים ,לא שינו באופן מהותי את אופייה של המדינה. הכיבוש האחרון עד להפיכתה של טוניסיה ליחידה מדינית עצמאית התרחש בשנת 1881 ע"י צרפת ונמשך עד 1956.

הצרפתים הפכו את תוניסיה לפרוטקטורט צרפתי ,ושלטו שם עד לעצמאותה של תוניסיה בשנת 1956.

הקהילה היהודית בתוניסיה, כמו קהילות יהודיות אחרות בארצות ערב והאיסלאם, היא קהילה עתיקת יומין. לפי עדותו של ההיסטוריון  ,יוסף בן מתתיהו, הגלה טיטוס במאה הראשונה לספירה 30,000 יהודים לקרתגו).אך לפי עדויות של יהודים בג'רבה  שבטוניסיה ,היהודים הגיעו  קודם לכן ,כבר לאחר חורבן בית ראשון. קרי: במאה השישית לפנה"ס.

מעמדם החוקי של  היהודים בתוניסיה מאז הכיבוש הערבי נקבע ע"פ "תנאי עומר" דהיינו: הם היו במעמד "בני חסות"-ד'ימים.  הם נשאו את סממני ההשפלה של הד'מים, שעיקרם היו :תשלום מס מיוחד ,המכונה  מס "ג'זיה",
לבוש שונה ומגורים נפרדים, בעיקר בתוניס, העיר המרכזית בתוניסיה

 למרות אפליות אלו, ידוע על קהילה מפוארת יהודית בקירואן ,שקמו לה  חכמים ,ששמם יצא למרחוק ,והם שמשו אבות רוחניים לקהילות אחרות  לצד הישיבות בבבל. הקיום היהודי המפואר בקירואן הגיע לקיצו בשנת 1270, כשהעיר הוכרזה כקדושה לאסלאם ונאסר על היהודים לשבת בה.

הידיעות על הקהילה היהודית בתוניסיה לאחר תקופה זו הן מעטות . ידוע רק, שבתקופת גירוש ספרד ב-1492 חלק מהמגורשים- וביניהם אברהם זכות-, אברהם אבוקראט וישמעאל כהן טנוג'י- התיישבו בטוניסיה.

ידיעות יותר ברורות ורחבות התחילו להגיע שנית מהקהילות בתוניסיה מאז תחילת המאה ה-18 ,כשהשלטון בתוניסיה התייצב, ואחדות המדינה נשמרה..אז החלה יותר ויותר הגירה של סוחרים יהודים מליוורנו שבאיטליה יחד עם סוחרים איטלקים נוצרים ומוסלמים.בואם האיץ את ההתפתחות הכלכלית במקום ,ותרם להתפתחות מחודשת של חיי הדת והיצירה הרוחנית של הקהילות היהודיות.   

הגירת יהודים מאיטליה וממקומות אחרים באירופה  לתוניסיה בשנים יותר מאוחרות יצרה  קיטוב בקרב הקהילות היהודיות באזור . הקיטוב היה כל כך חריף ,שהוא הוביל למצב של יצירת שני קהלים הידועים בכינויים "תואנסה" ו"גראנה".

ה"תואנסה" הם צאצאי היהודים, שהגיעו לתוניסיה מקדמא דנא, בעוד שה"גראנה" הם המהגרים היהודים ,שהגיעו החל מהמאה ה-16 מאיטליה . אח"כ הוחל שם זה לכלל היהודים ,שהיגרו לתוניסיה מארצות הנצרות.

החל מ-1710 התמסד הפיצול, בין שני הקהלים, התבטא בתחומי חיים רבים: במערכת אוטונומית, בבתי כנסת שונים, בהנהגה רוחנית וחינוכית נפרדת, בתי מטבחיים, בבית מרחץ ,בבית דין ועוד. הדבר היחיד ,שעליו גובשה הסכמה היה שעל ה"גראנה" להשתתף במימון הוצאות הקהילה והציבור היהודי בכלל.

 גם מעמדם המשפטי של שני הקהלים  היה שונה לחלוטין. ה"תואנסה" היו נתיני הביי, הוא השליט המוסלמי של תוניסיה, ואי לכך חלו עליהם "תנאי עומר" המפלים אותם לרעה ביחס לאוכלוסייה המוסלמית, ואילו ה"גראנה" נהנו מחסות קונסולרית איטלקית ולכן היו משוחררים מ"תנאי עומר".

( כפי שצויין לעי"ל  ,על פי חוקי ה"דימה "היהודים היו חייבים  בין היתר ללבוש לבוש מיוחד שיפלה אותם מיתר התושבים המוסלמים. דוגמא ליחס המשפיל, הקשור לנושא זה,  ניתן לראות במקרה של "פרשת הכובעים האירופיים": סוחרים יהודים שיצאו לאירופה ושבו לתוניסיה , נהגו לחבוש בשובם כובעים אירופאים ולא את הכובע המסורתי, שסימל את מעמדם הנחות כ"כבני חסות". התופעה התפשטה עד שהשליט מחמד ביי אסר ב-1823 על כל היהודים ,כולל נתינים יהודים בעלי אזרחות זרה, לחבוש כובעים מודרניים. החלטה זו גרמה משבר עם אנגליה, לאחר שנתין יהודי אנגלי סרב לחבוש את הכובע המסורתי המשפיל, ונאסר עי"י הביי. רק לאחר שהצי האנגלי הפליג לעבר תוניסיה, נאות הביי לחזור בו ,ופטר את הנתינים הזרים מחבישת כובע  זה, אך לא את נתיניו היהודים, שהמשיכו לסבול מההשפלה הזו עד שנת  1861 כשהתפרסמה  חוקת יסוד בתוניסיה ,שבה קיבלו היהודים זכויות שוות.
ההבדלים  בין הקהלים התבטאו גם  במקומות מגורים שונים. בעוד ש"התואנסה" התגוררו בגטו היהודי "חארת אל יהוד" ה"גראנה" חיו מחוץ לגטו זה  באזור שכונה "דרבאת אלגראנה"

הבדלים אלו השפיעו  גם על  אורח חיים שונה שהתבטא: בלבוש, בהתנהגות ,בשפה ובנטייה הפוליטית. יהודי ה"גראנה" שלחו את ילדיהם ללמוד באיטליה. הם ידעו אמנם ערבית יהודית אך מעטו להשתמש בה. ההבדלים היו כל כך גדולים ששני הקהלים נמנעו מקשרי נישואין. ואפילו נאבקו להיקבר בבתי קברות נפרדים.

מאחר ויהודי ה"גראנה" באו ממסורת תרבותית, שנחשבה מפותחת יותר, הם חשו עצמם עליונים ביחס ליהודי ה"תואנסה".

היהודים תחת שלטון הפרוטקטורט הצרפתי.

בשנת 1881 נכבשה תוניסיה ע"י צרפת. היא הפכה לפרוטקטורט. שמשמעותו הייתה,שהצרפתים אינם יכולים לחולל שינויים מרחיקי לכת במסגרת השלטון המקומי, שנשאר על כנו. תפקידה של צרפת  במסגרת זו היה לקדם את האוכלוסייה המקומית .לכאורה, שלטונה במקום היה זמני. אי לכך, המתיישבים הצרפתים ,שהגיעו להתיישב בתוניסיה, היו  מעטים לעין ערוך מאשר באלג'יריה שכנתם, שסופחה לצרפת.

הבדלים אילו השפיעו רבות על מצבם של היהודים: בעוד שבאלג'יריה ,תחת השלטון הצרפתי, היה רשאי כל יהודי לקבל אזרחות צרפתית, אם חפץ בכך. הרי שבתוניסיה , הצרפתים הנהיגו מדיניות של מתן אזרחות סלקטיבית ומצומצמת. ויהודים רבים, שביקשו אזרחות צרפתית נדחו על ידם.

למרות זאת, נטו מרבית היהודים לאמץ את ערכי התרבות הצרפתית. השפעתה ניכרה בכול. הערבית התוניסאית פינתה מקומה בהדרגה לצרפתית, לא רק בשפת היום יום, אלא גם בשפת היצירה והכתיבה העיתונאית. כך  קרה על אף שלא קיבלו אזרחות  צרפתית ,הלך הקשר והתהדק  בינם לבין החברה השלטת הצרפתית  ונוצר בסיס לשיתוף פעולה בינם לבין הצרפתים מחד ,ולתהליך התרחקות מהחברה התוניסאית המוסלמית מאידך.

להשפעת  התרבות הצרפתית על היהודים היה חלק ניכר במשבר הזהות של היהודים ובפעולותיהם במשך המאה ה-20.

בין שתי מלחמות העולם התאפיינה החברה היהודית באקטיביזם חברתי ,פוליטי ותרבותי, שהיו לו כמה ביטויים:

1.רבגוניות של תגובות למודרניזציה בעקבות ההשפעה הצרפתית כגון:
היו קבוצות יהודים, שבעקבות ההשפעה הצרפתית והמודרניזציה ביקשו לקבל אזרחות צרפתית, גם אם זה היה כרוך בויתור על סממנים של זהות יהודית.
קבוצות יהודים אחרת  בקשה אזרחות צרפתית,בתנאי שלא יאלצו לוותר על סממני הזהות היהודית.
היו קבוצות יהודיות שביקשו  לשמור על דפוסי הדת המסורתית.
ואחרים, שפנו להצטרף ואף להיות גורמים אקטיביים בפעילות פוליטית צרפתית או תוניסאית.

2.היהודים החלו להתארגן למערכות בחירות לקהילות ולקונגרסים הציונים.

3.התפתחה עיתונות יהודית עשירה, שביטאה את מגוון הלכי הרוח של החברה היהודית.

4היהודים השתתפו  בפעילות  בהפגנות ובמחאות כדי להשיג את מבוקשם או לבטל גזרות ,שלא היו לרוחם.

5. זו הייתה תקופה של תנופת יצירה תרבותית מגוונת ורבה:
בשנים שבין 1860--1960 התפרסמו כ-1400 יצירות ספרות עממית.
יוצרים מפורסמים כמו ויטליס דנון, רפאל לוי(חתן פרס קרתגו לספרות על ספרו ילד האוקאלה ב-1931)
ראול דרמון חתן פרס קרתגו לספרות 1945 על ספרו "מצב הדתות בטוניסיה,
אלבר ממי שזכה בפרס על ספרו "נציב מלח" ב-1953,
כמו כן התפרסמה יצירה רבנית רבגונית,
התפרסמו גם ציירים מודרניים יהודים , כמו מוריס ביסמיט,דוד יונס, זיל ללוש,מוזס לוי, הנרי סעדה ואחרים,שנמנו עם גדולי צייריה של תוניסיה.
תרומתם של היהודים נכרה גם בתחום הזמרה, כמו  הזמרים חביבה מסיכה וראול ז'רנו.

 היהודים אף היו פעילים בספורט. הבולטים בהם היו אלוף העולם באגרוף במשקל "נוצה", שזכה באליפות ב-1931 וקבוצות הכדורגל היהודיות Union Sportive ו- Tunisienne UST  ,שזכו מספר פעמים באליפות טוניסיה בשנות ה-30 של  המאה ה-20.

ההשפעה הצרפתית הייתה שונה על היהודים בטוניס הבירה לעומת  ג'רבה. אלו היו שני  המרכזים החשובים ביותר של היהודים.   בעוד שיהודי ג'רבה בדרום שמרו יותר על  אורח החיים היהודי המסורתי דתי, והרבנים הם שניהלו ועצבו את אורח חייהם,הרי יהודי טוניס הושפעו מאוד מהתרבות הצרפתית ומהמודרניזציה.

 שנות השלושים  ומלחמת העולם השנייה והשפעתה על היהודים בטוניסיה.

שנות השלושים הצטיינו בפעילות אינטנסיבית של ארגונים פאשיסטים צרפתים ואיטלקים שהתבטאו :במאמרים אנטישמיים בעיתונות ,באגודות ,באספות תעמולה, כרוזים וחומר תעמולה. המשותף לכל הארגונים הללו היה השנאה ליהודים. אמנם  הייתה אנטישמיות צרפתית  מסוימת גם קודם לכן, אולם האנטישמיות הצרפתית קיבלה בתקופה זו ביטויי יתר במידת הארגון ובממדי הקשרים עם כוחות קיצוניים.הפעילות האנטישמית הצרפתית ניזונה גם מהפעילות הנאצית, שהלכה והתפשטה בתוניסיה. מקורה היה בקונסוליה הגרמנית.

מלחמת העולם השנייה הייתה נקודת מפנה ביחסה של צרפת ליהודים בתוניסיה.  ביוני 1940 נכבשה צרפת ע"י הגרמנים וחולקה לשניים. חלק תחת שלטון ישיר של גרמניה וחלק תחת שלטון ממשלה פרו-נאצית שמקומה היה בעיר וישי, ואשר כונתה "ממשלת וישי",אז הפכה האנטישמיות למדיניות רשמית כלפי היהודים והפעולות נגדם נחשבו חוקיות.

המדיניות האנטישמית של ממשלת וישי בתוניסיה כללה:
1.ביטול האזרחות הצרפתית לכל יהודי ,שקיבל אותה בתקופה קודמת,
2.הגבלת מספר התלמידים היהודים בבתי הספר הצרפתיים.
3.הגבלת תעסוקתם של יהודים-בעקר רופאים ומשפטנים.
מאחר ותוניסיה  נשלטה גם ישירות ע"י גרמניה , הוקמו במקום מחנות כפייה לצעירים היהודים. בין 3000 ל-4500 צעירים פוזרו ב-24 מחנות כפייה.
מימון צורכי עובדי הכפייה היהודים נכפה על הקהילה. עשרות בתים, מרכזים קהילתיים וסחורות הוחרמו לטובת הצבא הגרמני. רק הוצאות המחייה של עובדי הכפייה הסתכמו ב31.000.000 פרנק לערך וכסף זה נגבה מהציבור היהודי. בנוסף נגרמו נזקים עצומים לכלל הציבור היהודי ,לרבות  ביזת הזהב של יהודי ג'רבה.
בנוסף לסבל מהמדיניות האנטישמית של "ממשלת וישי" ,סבלו יהודי תוניסיה מהפצצות מתמשכות כתוצאה מהלחימה הישירה בין בעלות הברית והכוחות הגרמנים

לא פלא שהיהודים חשו הקלה עצומה כאשר הבריטים ובעלי בריתם כבשו  את תוניסיה ושחררו  אותה מידי הנאצים הגרמנים ומשתפי הפעולה הצרפתים. התקופה שלאחר תום מלחמת העולם השנייה ועד 1956, עמדה בסימן של חולשתה  ההולכת וגדלה של צרפת בתוניסיה מחד והתחזקותה של התנועה הלאומית התוניסאית ה"דסתור"מאידך. זו בקשה עתה ביתר שאת לממש את תביעתה לעצמאות מדינית.

מנקודת הראות היהודית איבדה צרפת (ששבה לשלוט בתוניסיה לאחר סילוק הגרמנים ו"ממשלת וישי"),  את מעמדה כמעצמה נותנת חסות ליהודים ,והצטיירה כמדינה, שבגדה בעקרונותיה וכמדינה אנטישמית,
 כך תיאר הסופר התוניסאי, אלבר ממי, את השבר שעבר עליו בתקופת

הסופר אלבר ממי

המלחמה:"[...]
"כשהופיעו הצווים{צווי וישי} אוכזבתי,רגזתי יותר משנדהמתי מן האסון המוחשי,מן האיומים לעתיד.הייתה זו הבגידה הכאובה,המתמיהה- של תרבות אשר תליתי בה את כל תקוותי,אשר הקדשתי לה את מלוא ההערצה ולהט הלב :בגידה שאולי צפיתיה למחצה,אך הנה נתאמתה באכזריות כזאת .
מי הנני בסופו של דבר? מה הן תוצאותיו של אותו מאבק ממושך מאז ימי הסימטה[...] המלחמה לימדתנו לדעת את מקומנו האמיתי בלבם של אנשי המערב. כל אימת שנצטרכנו להם הם התנכרו לנו.(ממי,נציב מלח, (עמ' 218,219 ) .

מנגד עמדה עתה התנועה הלאומית התוניסאית שהלכה והתחזקה במקביל להיחלשותה של ההשפעה הצרפתית. עתה  דרשה התנועה הלאומית ה"דסתור" ביתר שאת עצמאות לתוניסיה וסילוק הצרפתים מארצם.

היהודים עמדו בתווך. מצד אחד היו מאוכזבים  מצרפת כמגינתם ומצד שני היה להם יחס אמביוולנטי כלפי התנועה הלאומית הטוניסית- ה"דסתור"

ה"דסתור" –התנועה הלאומית התוניסאית ויחסה ליהודים

התנועה הלאומית  התוניסאית המכונה ה"דסתור" התגבשה במקביל להתגבשות התנועה הציונית. תנועה זו ראתה חשיבות רבה  בהשגת מטרותיה ,בין היתר - בהדוק קשריה עם התנועה הלאומית הערבית בא"י. הם השתתפו בועידות הפאן אסלאמיות, קיבלו חומר תעמולה מהליגה הערבית ואירחו תעמולנים מא"י.הם ערכו הפגנות ובתקופות מסוימות אף נקטו חרם כלכלי. הם קראו להטיל חרם על המסחר עם היהודים ואסרו לקבל שירותים מיהודים.

במלחמת העולם השנייה שיתפה ה"דסתור" פעולה עם גרמניה הנאצית בהפצת תעמולה אנטי יהודית. הם ראו בגרמנים מקור השראה   ותמיכה במאבקם נגד צרפת על עצמאותם.
התקופה שבין החלטת האו"ם על חלוקת א"י ב-29 בנובמבר 1947 להסכמי שבית הנשק הייתה סוערת.

בדצמבר 1947    נערכה הפגנה גדולה ליד מסגד הזיתונה בתוניס, השתתפו בה 6000 איש. במהלכה נאמו ראשי ה"דסתור", ואמרו דברים קשים על "בגידת"יהודי תוניסיה. יחד עם איום ש"הזמן להגיב בוא יבוא",ראשי הוועד למען פלסטין  אילצו את הקהילה היהודית לתרום למעלה מ-100.000 פרנק.

הצרפתים הגבירו את השמירה על הרובע היהודי מחשש לפגיעות פיזיות בהם וברכושם . התוניסאים ראו צורך להוכיח את נאמנותם למאבק הערבי בא"י. תנועת ה"דסתור" ארגנה את פעולת המתנדבים להילחם בא"י. 2500 מתנדבים צעדו לארץ במטרה להילחם למען ערביי א"י. היהודים חשו מאוימים ו"בני ערובה" להתרחשויות בא"י .

למרות ההסתה נגד היהודים שמרו אנשי ה"דסתור"על איפוק ,ולכן הטיפו במסגדים לא לפגוע ביהודים. הם הבינו, שפגיעה  פיזית ביהודים תערער את היציבות ותשמש עילה בידי הצרפתים לנקוט באמצעים קיצוניים נגדם ובכך לדכא את פעילותם.

במשך כל התקופה הזו הילכו היהודים על חבל דק בין התמיכה בתנועה הלאומית התוניסאית,שעתידה הייתה לתפוס את השלטון, לבין התמיכה בנוכחות הצרפתית,שהייתה עדיין ערובה לביטחונם-למרות בגידתם של הצרפתים ביהודים בתקופת המלחמה.

ראוי לציין לטובה את עמדת הביי- השליט המוסלמי בתוניסיה, שבעת הכיבוש הגרמני התריע ,כי אסור לפגוע ביהודים, מפני שהם נתיניו . לאחריו הצהיר בשנת 1954  מנהיג התנועה הלאומית התוניסאית, חביב בורגיבה, בפני חבר הנהלת הקונגרס הלאומי כי מנהיגי ה"ניאודסתור" אליהם נמנה, מתנגדים לאנטישמיות והם בעד שוויון זכויות מלא.

הנוער היהודי היה הראשון להבין, שפרשת קיומם של היהודים בתוניסיה עמדה להסתיים. הם הבינו ,שיקשה מאוד על היהודים לעצב את דרכם ועתידם במדינה זו לאחר קבלת עצמאותה. עמדו בפניו שתי חלופות.  אחת הייתה -הצטרפות לתנועה הקומוניסטית ,שדגלה בשינוי המשטר כאמצעי לשוויון של היהודים, והחלופה השנייה הייתה מחוץ לתוניסיה דהיינו: יציאה לא"י או הגירה לצרפת.

ככול שגבר המאבק בין הצרפתים ובין ה"דסתור" גברה התלבטותם של היהודים ,שמצאה את ביטוייה בהגברת זרם היציאה מתוניסיה. הייתה זיקה ישירה בין מימדי היציאה לבין המצב הפוליטי והכלכלי. בעקר ריחפה השאלה המדאיגה  של המשך שלטונה של צרפת במקום.ככל שרבו הסימנים שהצרפתים יעזבו, כך גבר זרם היציאה. הארגונים הציונים פעלו כדי לעודד עלייה לא"י וה"גוינט" פעל כדי  לסייע להקלת המצוקה הכלכלית.

 שלבים ביציאת יהודי תוניסיה

לאחר מלחמת העולם השנייה החלה התארגנות לעלייה בלתי חוקית לא"י. כ-900 יהודים עזבו והגיעו לארץ ישראל.

בתקופת המאבק לעצמאות , גדלו ממדי העלייה. בין השנים 1956-1948 הגיעו לישראל -28,000 יהודים.

מעצמאות תוניסיה ועד מלחמת ששת הימים

חששותיהם של היהודים מפני עצמאותה של תוניסיה התבדו בשנים הראשונות,בשל מדיניותו האוהדת של הנשיא בורגיבה,הוא צידד בשילובם של היהודים בחברה התוניסאית. הדבר השפיע על החלטתם של היהודים להישאר, ולכן מימדי העזיבה התמעטו מאוד בתקופה זו.

חשוב לציין שהשלטון הערים קשיים  על מכירת הרכוש והוצאת הון לכל יהודי ,שביקש בכל זאת לעזוב. מי שרצה לעזוב רשאי היה לעשות זאת ללא רכוש ,פרט לשלושים דינר ובגדים.35 יהודים מג'רבה נעצרו בחשד שניסו להבריח זהב. הם נכלאו עונו ובמשפט חויבו לשלם קנסות כבדים במיוחד. רק יהודים בעלי אזרחות צרפתית הורשו לעזוב עם רכושם, וזאת בתנאי ,שהמציאו אישורים מתאימים מהצרפתים על אזרחותם ועל יעד ההגירה.

אולם ב-1961  לאחר פרוץ משבר ביזרט* (פירוט בסוף)שבמהלכו נאלץ הצבא הצרפתי לחלץ את יהודי העיר . החל שוב  גל גדול של עזיבת יהודים  . רבים החלו לחשוש, שבלי נוכחות צרפתית ,המשך קיומם  במקום מוטל בספק.
כ-42,000 עזבו ,רובם- לצרפת.הם העדיפו לעבור לצרפת בגלל מעמדם המשפטי כאזרחים צרפתיים, בגלל התרבות הצרפתית ,שספגו לתוכם,ובגלל התמיכה של המדינה בחינוך ילדים עד גמר בית ספר תיכון.

ממלחמת ששת הימים ואילך 1967-2005

מלחמת ששת הימים הציתה מחדש את הרחוב וגרמה לתקרית אלימה בתוניס. ההמון פגע במכוניות של יהודים,המונים חדרו לבית הכנסת המרכזי, פגעו בספרי התורה והטילו את מימיהם  עליהם ואח"כ שרפו אותם. בניין הקהילה אף הוא ניזוק וגם בתי כנסת קטנים בסביבה. מוסלמים רבים  ניסו לפרוץ למשרדי ה"גוינט" והציתו את הדלתות.ההמון שלט ברחוב במשך כל היום עד להתערבותו של הנשיא בורגיבה ושליחת צבא לרסן את הפורעים ולהגן על היהודים.

התוצאה המיידית של התקריות הייתה בריחה המונית של יהודים מהמדינה. בתוך 6 חודשים עזבו 10000 יהודים. תחילה הבריחו את הילדים והנשים ורק לאחר מכן הצטרפו הגברים.

ב-11 באוגוסט 1970 נרצח בתוניס יהודי בשם ציון אוזן .
ב-18 בינואר 1971 התנקשו ברב מצליח מזוז, מהרבנים החשובים בתוניס.

בואו של אש"ף לתוניסיה ב-1985 והתחזקות הפונדמנטליזם האסלאמי ערערו את מעט הביטחון ,שממנו נהנו הנותרים  מיהודי תוניסיה .ב-1985 ירו שוטרים אל קהל מתפללים בבית הכנסת בתוניס. ארבעה יהודים ומוסלמי נהרגו.
בזמן "מהומות הלחם"  באותה שנה נפגעו חנויות של יהודים, אף שהמהומות לא כוונו נגד יהודים.
ב-18 ביולי 1995 נרצח צורף יהודי בשם מואיז כהן. מהעדויות התברר שהרצח היה על רקע לאומני.
רוב יהודי תוניסיה עזבו .
כיום חיים בתוניסיה כ-1500 יהודים. מתוך 105,000 יהודים ,שחיו בתוניסיה במחצית השנייה של שנות הארבעים. כחמישים אחוז מהם הגיעו לישראל, והאחרים הגרו לצרפת. שם נמצא ריכוז גבוה של יהודי תוניסיה.

סיכום:
הזיכרון הקולקטיבי של יוצאי תוניסיה אינו זוכר התפרצויות אלימות דומות לאלו שהתרחשו בעיראק, בטריפולי ,בעדן ובמקומות נוספים במדינות ערב ובמדינות מוסלמיות , למרות שהיו כאלו. אולם הסופר התוניסאי אלבר ממי הציג תמונה שונה בדיון ,שיזמו ארבעה עיתונים צרפתים באירופה לקריאתו של מועמר קדאפי,שליט לוב, ליהודים יוצאי ארצות ערב לשוב למולדתם. הוא סיכם במידה רבה את תמצית חייהם של היהודים בתוניסיה ולמעשה בארצות ערביות ומוסלמיות אחרות.

"השכנות עם הערבים "הוא כותב, "לא רק בלתי נוחה,אלא רצופה הייתה איומים,מזמן  לזמן הוצאו מן הכוח" ......."סבי עדיין היה עוטה סימנים מיוחדים בלבוש,:והוא חי בתקופה בה כל עובר אורח יהודי עלול לספוג מכות על ראשו מידי כל מוסלמי שנקרה לו בדרכו, לפולחן חביב זה היה לו אפילו שם: –"שתאקה".

"אכן, רואה אני כי יש צורך לומר דברים מפורשים יותר: החיים האידיאלים

כביכול של היהודים בארצות ערביות אינם אלא אגדה! אם אכן מאלצים אותי

לשוב לעניין זה הרי האמת היא שתחילה היינו מיעוט בסביבה עוינת: בתוקף כך ידענו את כל הפחדים והחרדות, את הרגשת השבריריות המתמדת של החלשים מדי.

ידעתי גם ידעתי את האזעקות של הגטו,וזוכר אני את הגפת הדלתות והחלונות, את אבי, שהיה מגיע במרוצה לאחר שהוריד בחפזון את תריסי החנות שלו מפני שנפוצו שמועות על פרעות ממשמשות ובאות.הוריי היו אוגרים מזון מתוך ציפייה למצור, שהינו שרויים בו{...} לאחר העצמאות ,חשבו בני הבורגנות, שהיו חלק ניכר מן היישוב היהודי, כי יוכלו לשתף פעולה עם השלטונות החדשים, וכי ייתכן למצוא לשון משותפת עם האוכלוסייה התוניסאית.אזרחים תוניסאים היינו ,ובכנות החלטנו "לשחק את המישחק" לא היה דרוש הרבה כדי להחזיק בנו! אבל התוניסאים מה עשו? ממש כמו המארוקנים והאלגי'ראים חיסלו- בתבונה ובגמישות- את הקהילות היהודיות.
ועדיין לא הזכרנו כמובן, את התפקיד שמילאה קירבתו היחסית של הסכסוך הישראלי הערבי: בכל משבר, לרגל כל מאורע בעל חשיבות כלשהי, היה האספסוף משתולל,משלח אש בחנויות היהודיות  כך אירע הדבר אף במלחמת יום הכיפורים.

מסתבר ,שבורגיבה מעולם לא הגה איבה ליהודים, אבל תמיד חל אותו

"איחור" כביכול, והמשטרה הייתה מגיעה רק לאחר ,שנשדדו החנויות ונשרפו.

מה הפלא ,שאחרי הדברים האלה נמשכה יציאת היהודים"

*ביזרט
לפי ההסכם, שנחתם בין צרפת ותוניסיה על קבלת עצמאות, נותר בסיס צבאי ימי צרפתי בעיר הנמל הצפונית ביזרט. בשנת 1961 דרש בורגיבה את פינוי הנמל. דרישה זו גרמה  למלחמה בין הצדדים. אף שבמהלך הצבאי ניצחו הצרפתים, הנמל פונה. מחשש לגורלם של כמאה יהודים, שחיו בעיר הוחלט על מבצע פינוי היהודים ממנה. מאורעות אלו האיצו את יציאת היהודים. כי החשש היה, שבורגיבה עלול לשנות את מדיניותו כלפי היהודים בהעדרם של הצרפתים.

להרחבה: "תוניסיה" בעריכת חיים סעדון בהוצאת מכון יד בן-צבי.
תמונות באדיבות מכון יד בן צבי.