ציוני הדרך בתולדות החיים של קהילות יהודי בבל בעירק

קהילת יהודי עיראק (בבל)

סקירה זו אינה מתיימרת להקיף את כל ההיבטים של הקהילה היהודית בעיראק. מטרתה בעיקר להאיר את ציוני הדרך המשמעותיים ביותר בתולדותיה. הקורא אשר יבקש להעמיק יותר בשלל ההיבטים, הדתיים, הרוחניים, המנהגים, אורחות החיים, הפוליטיקה וכדומה, יוכל לעשות זאת...

שתי התקופות המשמעותיות ביותר בחיי הקהילה היהודית בבבל (עיראק) הן בעת העתיקה וראשית ימי הביניים, ובעת החדשה.

העת העתיקה.

חשוב להביא לידיעת הקורא כי מקורה של הקהילה היהודית בבבל הוא בממלכת יהודה בא"י. נשאלת השאלה מתי וכיצד הגיעו מאות יהודים לבבל.

בשנת 604 לפנה"ס הגיע נבוכדנצר לתחומי א"י להעניש את מלך אשקלון שהעז למרוד בו, יהויקים מלך יהודה, שנטה יותר להסתמך על ממלכת מצרים, יריבתה של בבל, נכנע וקיבל את חסותה של ממלכת בבל והעלה לה מס כמקובל לארצות חסות של הממלכה.

כעבור מספר שנים,בשנת 597 לפנה"ס ,כאשר מלך בבל היה מעורב בדיכוי מרידות באזורים אחרים של הממלכה, ניצל יהויקים את המצב ומרד. תגובתו של המלך נבוכדנצר לא אחרה לבא, הוא הגיע בראש צבאו לירושלים וצר עליה. המלך יהויקים מת טרם הגיעו ובנו יהויכין, שירש את כסא אביו נכנע לאלתר. כדי למנוע מרד מחודש ולהעניש את המורדים, הגלה נבוכדנצר את המלך יהויכין ,משפחתו ומרבית האליטה הכלכלית, רוחנית ופוליטית לבבל, בגלות שמכונה במקורות "גלות החרש והברזל",, כפי שמתואר בספר מלכים: "וַיֶּגֶל אֶת-יְהוֹיָכִין, בָּבֶלָה; וְאֶת-אֵם הַמֶּלֶךְ וְאֶת-נְשֵׁי הַמֶּלֶךְ וְאֶת-סָרִיסָיו, וְאֵת אולי (אֵילֵי) הָאָרֶץ, הוֹלִיךְ גּוֹלָה מִירוּשָׁלִַם, בָּבֶלָה   וְאֵת כָּל-אַנְשֵׁי הַחַיִל שִׁבְעַת אֲלָפִים, וְהֶחָרָשׁ וְהַמַּסְגֵּר אֶלֶף--הַכֹּל, גִּבּוֹרִים עֹשֵׂי מִלְחָמָה; וַיְבִיאֵם מֶלֶךְ-בָּבֶל גּוֹלָה, בָּבֶלָה "(מלכים ב '  כד: ט ”ו-ט ”ז).

כרוניקה בבלית מאותה עת, מתארת את כיבוש ירושלים וכניעת יהויכין והגלייתו:

"בשנה השביעית לחודש כסלו מלך אכד וצבאו קיבץ  ואל ארץ חת' [כינוי בפני הבבלים לאזור א"י] הלך ויחן על עיר יהודה ובחודש אדר ביום השני את העיר לכד, את המלך תפס, מלך כלבבו בקרבה הפקיד, מנחתו הכבדה לקח ואל בבל הוביל".

מעמדו של המלך יהויכין נשמר בגלותו ,כפי שנרשם בתעודות  מזון שנמצאו בארמונו של נבוכדנצר.  משנת 592 לפנה"ס ,תעודות  אלו הן תעודות מזון לגולים ששהו בארמונו. בכל 4 התעודות (המוצגות במוזיאון פארגמון בברלין) נזכר יהויכין כ"מלך ארץ יהודה".

נבוכדנצר מינה את צדקיהו, דודו של יהויכין ,למלך על יהודה. 11 שנים לאחר המלכתו  בשנת 586 לפנה"ס ,החליט המלך צדקיהו למרוד במלך נבוכדנצר. הפעם התוצאות היו הרסניות ביותר. המלך צווה על שריפת בית המקדש, הוצאתם להורג של שני בני צדקיהו ,ניקור עיניו של המלך וכליאתו עד סוף ימיו; תושבים רבים הוגלו לבבל ויהודה איבדה את העצמאות היחסית שהייתה לה." וַיִּקַּח אֹתָם, נְבוּזַרְאֲדָן רַב-טַבָּחִים; וַיֹּלֶךְ אֹתָם עַל-מֶלֶךְ בָּבֶל, רִבְלָתָה וַיַּךְ אֹתָם מֶלֶךְ בָּבֶל וַיְמִיתֵם בְּרִבְלָה, בְּאֶרֶץ חֲמָת; וַיִּגֶל יְהוּדָה, מֵעַל אַדְמָתוֹ . " (מלכים ב' כ"ה: כ ’ ). א"י לא התרוקנה כליל מתושביה היהודים, אולם מעתה נוצרה קהילה יהודית גדולה יותר בבבל.

חיזוק נוסף לנאמר בתנ"ך ובכרוניקה הבבלית היה פרסום  בשנת 2000 של  200 תעודות מנהליות מאזור דרום עיראק שפוענחו ע"י שתי האשורלוגיות  קורניליה וונץ' מארה"ב ולורי פירס מגרמניה המתמחות בפענוח כתב היתדות. התעודה הקדומה ביותר מתוארכת לשנת 572 לפנה"ס, כ-14 שנה אחרי שריפת בית המקדש,  ומתארות את חייהם של הגולים מיהודה בדרום בבל, עיסוקיהם, מעמדם והשתלבותם בחברה המקומית (התעודות מוצגות במוזיאון המקרא בירושלים) ההגליה לבבל הסתיימה עם כיבוש בבל ע"י כורש מלך פרס ,שהוציא צו (הכרזת כורש המוצגת במוזיאון הבריטי בלונדון)המתיר לכל העמים ובכלל זה היהודים, שהוגלו בתקופת בבל לשוב למולדתם ולבנות מחדש את מקדשי אלוהיהם .

אולם ,לא כל היהודים  שגלו שבו ליהודה, אלא קומץ קטן .אלו שנשארו בבבל יהפכו מראשית המאה השלישית לספירה להיות הקיבוץ היהודי הגדול והמשמעותי ביותר בתולדות העם היהודי בעת העתיקה ובראשית ימי הביניים בעיקר עקב ירידת קרנו של הישוב בא"י ,לאחר שריפת המקדש השני בשנת 70 לספירה ע"י הרומאים וכשלון מרד בר כוכבא בשנת 135 לספירה. רבים מהיהודים בא"י ברחו לבבל והרחיבו את הקהילה היהודית שם.

בין המאות השלישית ועד למאה ה11 לספירה, היווה המרכז היהודי בבבל את המרכז החשוב ביותר בתפוצות,הוקמו ישיבות גדולות ברחבי בבל - סורא, מחוזא, פומפדיתא ונהרדעא, וראשי הישיבות היו לאורים ולתומים בכל נושאי הלכה ועיצוב דמותו של היהודי בהעדר מולדת פיזית עצמאית.

ראש הגולה בבבל היה הרשות החילונית שהיתה אחראית על מערכת היחסים בין הקהילה היהודית לבין השלטון.המסורת אומרת שראש הגולה נבחר ממשפחות המלך יהויכין, שהוגלו לבבל וזכו ליחס של כבוד מצד היהודים ומצד השליטים הפרסים הערבים כאחד.

בשנת 500 לספירה לערך, כל הסוגיות המשפטיות והפרשנויות של המשנה שנעשו בישיבות בבבל רוכזו ע"י ראשי הישיבות לכדי סדרת ספרים ,הוא התלמוד הבבלי .

במאה העשירית לספירה עלתה קרנה של ישיבת סורא בראשותו של גאון הישיבה רבי סעדיה גאון. בתקופתו ניהל מאבק בלתי מתפשר נגד תנועת הקראים, שקמה בבבל ושאיימה לפלג את העם היהודי . הוא הצליח במאבקו לצמצם את השפעתה של התנועה הקראית על הרוב היהודי המסורתי.  סעדיה גאון היה למחברם של ספרים רבים. הוא כתב את הספר "אמונות ודעות", שהיה הספר הראשון שעסק בצורה מסודרת בפילוסופיה יהודית, ובו ניסה להסביר את הדת היהודית והאמונה באל אחד מהיבט רציונלי; כתב ספר ללימוד הדקדוק העברי,ואף תרגם את התנ"ך לערבית.

במאה ה-11, עם התפרקות האימפריה הערבית העבאסית  והיווצרות מרכזים שונים ברחבי האימפריה, נדדו יהודים רבים לספרד ולצפון אפריקה. אי לכך ,נסגרו הישיבות הגדולות והמרכז הרוחני עבר מבבל  לספרד. הישוב היהודי בבבל (עיראק) המשיך להתקיים אם כי במימדים צנועים יותר ובהשפעה הולכת וקטנה.

 הידיעות על הקהילה היהודית בעיראק בתקופות  שבין המאה ה12 ועד למאה ה16 אינן נותנות תמונה ברורה ומספקת על מצבם. במאה ה14 כבשו המונגולים את עיראק וזרעו הרס טוטאלי בבגדד, הרס אשר ממנו סבלה רבות הקבילה היהודית. לפי ד"ר צבי יהודה, חוקר המורשת היהודית בבבל, הקהילה היהודית בבגדד לא שרדה את הכיבוש המונגולי. לטענתו חלקם נהרגו וחלקם נמלטו לארצות הסמוכות.

בראשית המאה ה-16 , עם כיבוש עיראק ע"י העות'מאנים ושיקום הביטחון  היחסי בבגדד, שבה העיר להשתקם לאיטה ועמה שוקמה בהדרגה גם הקהילה היהודית.

גולי ספרד שהגיעו לרחבי האימפריה העות'מאנית, הגיעו בחלקם גם לקהילה היהודית בבגדד ונטמעו בה כמו גם יהודים מפרס ומאזורים אחרים מרחבי האימפריה העות'מאנית.

העת החדשה

המאות ה-19 וה20 לספירה מהוות ציוני דרך חשובים בקרב הקהילה בעיראק. זאת עקב שלושה גורמים.מרכזיים:. הקולניאליזם הבריטי בהודו ובמזרח הרחוק, כיבוש עיראק ע"י הבריטים  וכינון מנדט בריטי בעיראק. וסיום המנדט הבריטי ומתן עצמאות לעיראק.

הקולוניאליזם הבריטי במאה ה18 וה19 בהודו ומאוחר יותר בהונג -קונג, בשנחאי, ובסינגפור הביא לכך שעיראק הפכה להיות נקודת סחר חשובה בין הודו לאירופה. יהודים השתלבו במסחר הבריטי ורבים אף שלחו שלוחות לארצות המזרח הרחוק, בעיקר להודו. רבים מהמהגרים הצליחו והגיעו לעושר רב ביניהם המשפחות ששון, כדורי וחרדון .הם תרמו מעושרם לקהילה בבגדד וכן לקהילות היהודיות והלא יהודיות במזרח, כמו גם לחברה הבריטית באנגליה.

הקשר עם הבריטים חשף את היהודים ליתרונות המודרניות המערבית. בעקבות החשיפה המתמשכת, פנו ראשי הקהילה לחברת כי"ח (כל ישראל חברים-אליאנס) מצרפת, וזאת על מנת לייסד ביה"ס מודרני בבגדאד שיעמוד לצד בתי הספר התורניים.ב-1864 נפתח ביה"ס אליאנס לבנים ובשנת 1894 נפתח גם לבנות. בראשית המאה ה20 הקימה הקהילה היהודית בעצמה בתי ספר מודרניים בכדי לקדם את ההשכלה הכללית בקרב היהודים .

כיבוש עיראק ע"י הבריטים ב- 1920 פתח פרק חדש נוסף בחיי היהודים. הם [שעד אז לא היו שווי זכויות מלאות] זכו כעת לשיווין זכויות מלא שעוגן בחוקה החדשה  של עיראק. האמיר פייסל הראשון מונה למלך על עיראק. השלטון החדש קבע ראורגניזציה חדשה של הקהילה היהודית. בראש הקהילה נבחר נשיא ולידו מועצות מייעצות בתחומי החיים השונים.שתפקידן לאתר את צורכי הקהילה וליישם את הרפורמות הנדרשות.נשמרה למועצות האוטונומיה בתחום החינוך והדת. ראש הקהילה היה אחראי על הקשר בין הקהילה לשלטון. באותה תקופה החל תהליך מואץ של חינוך לכל ילדי הקהילה, בנוסף למערכת בתי הספר של "אליאנס"(נפתחו עוד בתי ספר של אליאנס בערים נוספות בעיראק).במקביל דאגו לפתח את מערכת הבריאות בקהילה.

בניגוד למערכת החינוך הכללית שהייתה אחידה, בנתה הקהילה היהודית מערכת חינוך דיפרנציאלית, דהיינו, בתי ספר שמותאמים לצורכי הילדים השונים ובהתאם לרמתם. המערכת כללה גני ילדים, ביה"ס יסודי, חטיבת ביניים וביה"ס תיכון. כמו כן הוקמו מחלקות יחודיות להוראת המוסיקה,  ומחלקות אחרות דאגו לפתח את תחום הספורט, אשר כלל לימודי שחיה מורכבים, כמו צליחת נהר החידקל. הוועדות פקחו גם על מערכת החינוך התורנית, אשר כעת לראשונה שולבו בה גם לימודים חילוניים.החינוך חל על כל  ילד וילדה. שכר הלימוד היה פרוגרסיבי בהתאם למצבם הכלכלי של ההורים, וחסרי אמצעים היו פטורים מתשלום שכר לימוד. התלמידים בוגרי בתי הספר היהודיים הצליחו במבחנים הארציים והגיעו למקומות הראשונים בציוניהם. כאשר שיעור הצלחתם בקרב האוכלוסיה הכללית היה גדול בהרבה ביחס לגודלה של הקהילה. 

במקביל לחינוך המודרני היו ישיבה ובית מדרש שנוהל ע"י גדולי רבני עיראק בתקופה זו, כמו הרב עבדאללה סומך והרב יוסף חיים. אלו פרסמו ספרי הלכה רבים ושמשו מורי דרך לשאלות רבות בין היתר בנושאים של שילוב הדת עם המודרנה. בתי המדרש הכשירו את כל רבני עיראק במאה ה20. גדולתם של רבנים אלו התבטאה בשמירה על הדת מחד, אך במתן היתר להשתלבות בני הקהילה בחיים המודרניים.

הקהילה דאגה לבריאותם של הילדים והמבוגרים. לצורך זה הקימו בתי מרקחת קטנים ליד כל בית ספר לשם עזרה ראשונית. כל התלמידים עברו בדיקות שגרתיות ע"י רופאים מומחים ורופאי עיניים וקיבלו את כל החיסונים הנדרשים. כמו כן, הקימו בתי מרקחת בשכונות עניות כדי לוודא שגם לחסרי אמצעים תהיה נגישות קלה לתרופות. הוקמו שני בתי חולים: בית חולים ע"ש מאיר אליאס - שנחשב לאחד מבתי החולים הטובים ביותר במזה"ת - וכן בית חולים למחלות עיניים.

עשירי עיראק ועשירים יהודים מחוצה לה תרמו רבות מעושרם לממן את מערכת החינוך והבריאות של הקהילה. כל המערכת מומנה ע"י היהודים ללא תמיכה ממשלתית.

שוויון הזכויות והשכלתם הגבוהה של היהודים אפשרו להם להתקבל לראשונה לעבודה במשרדי הממשלה השונים ובבנקים הגדולים, ולהשתלב במסחר בינלאומי עם אירופה. הבריטים עודדו את השתלבותם של היהודים באדמיניסטרציה וסמכו על נאמנותם וכישוריהם.

תקופת השלטון הבריטי בעיראק בין השנים 1922-1932 היה תור הזהב בחיי היהודים בכל תהחיים. היהודים הגיעו לתפקידים בכירים מאוד ותרמו תרומה חשובה ביותר לפתוחה של הכלכלה והחוקה העיראקית: ששון יחזקאל מונה לשר האוצר, אברהם אל כביר הפך למנכ"ל משרד האוצר והחשב הכללי וקידם רפורמות חשובות בתחום המינהל הציבורי, ובין חברי פרלמנט ניתן היה למצוא יהודים ביניהם אברהם חיים מועלם, סלמן שינה, יחזקאל שם טוב, מאיר בצרי ואחרים. יהודים עבדו כמנהלי דואר ,טלגרף, רכבות ומכס .כמו גם פקידים בחברות פרטיות, מנהלים בחברות הנפט, בנקאים ובעלי מקצועות חופשיים.מוסיקאים, עיתונאים, סופרים ומשוררים. חשוב לציין שהאינטלקטואלים היהודים העיראקים הזדהו עם הלאום העיראקי והפגינו פטריוטיות נלהבת לתרבות העיראקית, וזאת מבלי להתבולל. 

המפנה: סיום המנדט הבריטי ועצמאות עיראק.

בשנת 1932 הסתיים המנדט הבריטי, ועיראק זכתה לעצמאות. המלך ראזי ,בנו של פייסל הראשון, עלה לשלטון ,אבל בניגוד לאביו היה ראזי לאומן קיצוני ועודד את עליית כוחה של התנועה הלאומית העיראקית. בד בבד החל להצר את צעדיהם של היהודים.עליית כוחה של הלאומיות העיראקית, שהיו בה יסודות אסלמיסטים קיצוניים לא יכלה להכיל בני דתות שונות, ולכן לא נמצא שוב אותו מקום במוסדות הכוח העיראקים לחברי הקהילה היהודית,

מעמדם של היהודים החל להתערער בגלל סיבות נוספות. הלאומנים העיראקים שנאו את הקולוניאליזם הבריטי וזיהו את היהודים כמי שתמכו בו., המשכילים הערבים החדשים ראו במשכילים היהודים בשירות המדינה יריב אשר חרג ממעמדו המוגבל שהקנה לו האסלאם בעבר. התעמולה הנאצית בשנות השלושים החלה לקנות לה תמיכה רחבה בחוגי הלאומנים, בעיקר בעזרת הפליטים הסורים והארץ ישראלים שהגיעו לעיראק,  והיו שטופים בתעמולה האנטי-יהודית שקידם המופתי של ירושלים חאג' אמין אל חוסייני. התעמולה הנאצית ששודרה מרדיו ברלין בערבית תרמה להפצת הרעיונות הגזעניים של הנאצים, ופריץ גרובה, הנציג הנאצי בעיראק, אף דאג לפרסם את הספר מיין קאמפ בערבית. ולבסוף הסלמת הסכסוך הישראלי פלסטיני שהדיו הגיעו גם לעיראק. העיראקים, כבני הגזע הערבי, הזדהו עם אחיהם הערבים בארץ ישראל, וראו את היהודים בעיראק כ...משתפי פעולה .

כל המגמות הללו חברו יחד לתהליך הצרת צעדיהם של היהודים שכללו פיטורים המוניים, רדיפות, התנכלויות, תעמולה אנטי יהודית במסגדים ובאמצעי התקשורת, ביטול האוטונומיה החינוכית והכפפתה לתוכנית הלאומית העיראקית, הגבלה של מספר הסטודנטים היהודים באוניברסיטאות, ובבתי הספר התיכוניים.איסור לימוד היסטוריה יהודית ועברית בכל מוסדות החינוך ולמעשה ניתוק הציבור היהודי בעיראק מכל קשר לנעשה  בא"י ובעולם היהודי בכלל. 

הפרהוד

בשנת 1941 התחוללה בעיראק הפיכה צבאית בראשות ראשיד עלי אל כילאני. המלך, העוצר ושרי הממשלה נמלטו מבגדאד.בריטניה, שחששה מנפילת עיראק בידי גרמניה הנאצית, שלחה את כוחותיה לכבוש שנית את המדינה. לאחר חודש הגיעו חיילי בריטניה לפאתי בגדאד. הגנרלים המהפכנים ברחו והמלך וחברי הממשלה שבו לבגדאד, אולם  במקום להיכנס מיד לעיר ולהשליט סדר, העדיפו להישאר בפאתי העיר ולתת להמון שהתאכזב מכיבושה מחדש של מולדתם ע"י הבריטים לכלות את זעמם ביהודים בטרם יכנסו. המיעוט היהודי הפך להיות השעיר לעזאזל.

במשך יומיים של חג השבועות נערך טבח איום ביהודים. עשרות נרצחו בבתיהם וברחובות, מאות נפצעו, אלפי בתים וחנויות נבזזו,נשים נאנסו וילדים נטבחו.הבריטים והממשלה העיראקית שהיו מודעים לטבח שהתחולל לא התערבו רק בערבו של היום השני לטבח, משראתה הממשלה שהביזה גולשת גם לחנויות של מוסלמים, נכנסה לעיר והטילה עוצר כללי, ובכך עצרה את המהומות והטבח. אף גורם רשמי,לא בריטי ולא מלוכני לא התנצל ,לא לקח אחריות ולא פיצה על הנזקים הרבים.לאחר הטבח ביקשו ראשי הקהילה היהודית להחזיר במהירות את הסדר לכנו ולראות באירוע זה אירוע חריג וחד-פעמי. כל ההרוגים נקברו בקבר אחים, בתי העסק שוקמו והפצועים טופלו במהירות

החיים אכן חזרו למסלולם, בעיקר בשל שגשוג כלכלי שפקד את עיראק עם שובם של הבריטים וכוחות בעלות הברית להתמקם בה. בעקבות זאת נוצרה גם התאוששות כלכלית מהירה של היהודים.

ניסיונם של פרנסי הקהילה לחזור לשגרה הצליח כביכול לזמן מה, אבל אצל הצעירים החלו להתעורר סימני שאלה רבים לגבי סיכוייהם להשתלב בחברה העיראקית הלאומנית, שהייתה מסוגלת לבצע פשעים כאלו נגד אזרחיהם היהודים רק בגלל יהדותם ובניגוד לחוקה העיראקית.חלק מהצעירים פנו לחפש תשובה בתנועה הקומוניסטית שדגלה בשוויון, ורבים מהם התגייסו אליה. חלק אחר של הצעירים פנו לחפש פתרון מחוץ לעיראק והזדהו עם הרעיון של התנועה הציונית. אחרים היגרו לארצות מערב אירופה, אבל סך הכול היו אלו מועטים: רוב רובה של הקהילה ביקש להישאר ולהשתלב בחברה העיראקית.

הצעירים שביקשו פתרון ברעיון הציוני מצאו אוזן קשבת אצל השליחים שנשלחו מא"י כדי לעודד את הרעיון הציוני. מטרתם הייתה לעזור ליהודים להגן על עצמם למקרה של פוגרומים מחודשים, וכמובן, לסייע בידי כל מי  שמבקש לעלות לא"י. כך קמה המחתרת הציונית בעיראק, שכללה בשיאה 2000 חברים, רובם נערים ונערות תלמידי תיכון, מתוך קהילה שמנתה דאז כ 140,000 יהודים.

ראשי התנועה היו מרדכי בן פורת ושלמה הלל.עליהם היה להפעיל את אנשי המחתרת במידור גדול משום שגם השליטים העיראקים וגם ההנהגה המסורתית היהודית התנגדו לכל התארגנות ציונית.ברוב המקרים אנשי המחתרת הצליחו לעמוד במשימה ולא להיחשף.למעט שני חברי המחתרת  

אולם היו גם רבים שלא היו מעורבים  בפעילות ציונית ונשלחו למאסרים ממושכים.אך ורק משום שהשלטונות לא הצליחו לשים ידם על אנשי המחתרת עצמם.התנועה הציונית בעיראק הצילה את היהודים ברגעי המשבר הקשים ביותר שפקדו אותם בשנים 48-52, כאשר פרנסי הקהילה המסורתיים היו חסרי אונים והתקשו למצוא מענה נוכח מעשי הרדיפות, המאסרים ,היעלמויות של נערים והוצאות להורג בכיכר העיר, שהיו מנת חלקם של בני ובנות הקהילה. אולם חשוב לציין שעבור רובם המוחלט של היהודים בעיראק,  תנועת המחתרת הציונית בעיראק לא הייתה המניע לעלייתם אלא הפתרון למצוקתם, מצוקה אשר התעצמה והלכה באותם שנים.

בתום מלחמת העולם השנייה ב1945 ,כשעזבו הבריטים את עיראק, התחדשה ההסתה וההתנכלות ליהודים. שלוש שנים לאחר מכן, מיד עם פרוץ מלחמת העצמאות בא"י ב1948, נפתחו במקביל 4 בתי דין צבאיים שבהם נשפטו מאות צעירים באשמות שווא של נטיות ציוניות, קשר עם ישראל באמצעות מכתבים, קומוניזם ועוד. העיתונות העיראקית מלאה את דפיה בדברי הסתה, שהופצו גם במסגדים ובבתי הספר. יהודים רבים החלו לחשוש לחייהם ולרכושם וחיפשו דרך מילוט.

בתמונה משמאל : סוזט גבאי ,סטודנטית לכימיה שנכלאה בטענת שווא של פעילות ציונית.ספורה המלא נמצא בעדויות מעיראק. 

 שלמה הלל הצליח למצוא דרך מילוט בפרס ובכך סלל את הדרך לבריחה המונית שנעה מבגדד לבצרה ומשם דרך איראן ל-א"י.

בתוך מספר חודשים הצליחו להימלט מעיראק כ 12,000 יהודים. בריחה בלתי מבוקרת זו יצרה כאוס במדינה משום שאנשים נטשו את עסקיהם ואת ביתם,מחירי הדירות ירדו בצורה דרסטית וההתנהלות השווקים נפגעה. אי לכך נאלצה ההנהגה העיראקית  לחפש פיתרון. במרץ 1950 החליטו ראש ממשלת עיראק תאופיק סווידי ושר הפנים סלאח גא'בר להגיש הצעת חוק לפרלמנט, שכונתה בשם "חוק שלילת הנתינות" לפי החוק כל יהודי שמבקש לעזוב את עיראק יוכל לעשות כן, אולם נתינותו העיראקית תישלל והוא לא יוכל לשוב לעיראק לעולם.

החוק עורר את התנגדות המפלגות הלאומניות, שביקשו להשתמש בקהילה היהודית כבני ערובה  למיקוח בסכסוך הישראלי פלסטינאי. אף על פי כן  ב-19.3.50 התקבל החוק. כל יהודי אשר ביקש לעזוב היה צריך לחתום על  ויתור הנתינות, והתחייב לעזוב את המדינה עד 15 יום לכל המאוחר מיום החתימה, אחרת אינו בר הגנה. היהודים שביקשו לעזוב לא יכלו לקחת את רכושם,  למעט מזוודה אחת עם חפצים בסיסיים, וסכום של 50 דינרים שהותר לכל עוזב.

הממשלה סברה שבכך יצאו כל הגורמים "המתסיסים", והיציאה תהיה כמו שעשו קודמיהם ועברו דרך איראן. אבל השלטונות האיראנים לא הסכימו שארצם תהפוך לארץ מעבר,כך למעשה לא  נקבעו כללים כיצד לצאת ,לאן לצאת ובאילו אמצעים לנסוע. גם לראשי הקהילה לא היו פתרונות.

מי שנרתם לארגן את כל תהליך רישום הרכוש,מועד היציאה, תשלום החובות,יעד היציאה ואמצעי היציאה הייתה המחתרת הציונית ששיתפה פעולה וקבלה הוראות מממשלת ישראל.

תקוותם של מנהיגי הקהילה וממשלת עיראק שרק מעטים ינטשו את רכושם ויצאו התבדתה.

אך המציאות הייתה שונה לחלוטין. חודש מיום פרסום החוק המתיר ליהודים לצאת בפרק זמן של שנה, החלה נהירה המונית של יהודים מרחבי המדינה שנטשו או מכרו בפרוטות את נכסיהם ובאו לבית הכנסת "מסעודה שם טוב" (שם היה מקום הכינוס הראשי) העיתונות ביקשה מהאזרחים לא לקנות את הרכוש של היהודים, משום הידיעה כי בלאו הכי הם אינם יכולים לקחת אותו איתם .

בינואר 1951, כששה חודשים לאחר מתן החוק, כבר נרשמו ליציאה 85,000 יהודים. 12,000 הצליחו להימלט מעיראק עוד קודם לכן, רבים מאלו שנרשמו ליציאה ,לא יצאו במועד משום שממשלת ישראל עכבה את שליחת המטוסים.כך התקבצו מאות אנשים במשך שבועות בבתי הכנסת ובבתי אחרים בעיר מחסלים את מעט כספם ובתנאים לא סבירים למגורים .

כשהמצב החמיר ובעקבות לחץ מצד חברי המחתרת וממשלת עיראק חדשה ישראל את תנועת המטוסים כדי להביא את אלו שנרשמו ליציאה.

ב10 במרץ 1951 ממשלת עיראק העבירה חוק נוסף בפרלמנט על הקפאת רכושם של היהודים שעזבו.

יציאתם של היהודים מעיראק נמשכה עד שנת 1952. למעט 7000 יהודים שביקשו להישאר בעיראק, עזבה כל הקהילה היהודית ועלתה לא"י. בכך נסתם הגולל על קהילה מפוארת ,שעזבה חסרת כל את הארץ שאליה הגיעה שנים רבות טרם בוא האסלאם לעיראק ואשר הייתה נאמנה לה,אהבה את תרבותה ותרמה לשגשוגה.

היהודים מעיראק הגיעו לישראל בתקופה הקשה ביותר למדינה, חסרי כל,נרדפים, משפחותיהם מפוצלות ובמשך שנים חיו כפליטים במעברות,אבל בזכות השכלתם,חשיפתם לחיים מודרניים בעיראק וחריצותם הצליחו להתגבר על קשיי החיים במעברות והגיעו להישגים מרשימים בישראל.

הצריפים והאוהלים בהם שוכנו היהודים מעיראק ומארצות אחרות בהגיעם לישראל

ממשלת עיראק החרימה את כל נכסי הקהילה הפרטיים והציבוריים.

היהודים המעטים שנותרו בעיראק חוו תקופות קשות ביותר בתקופת סאדאם חוסיין ,שכללו רדיפות חסרות תקדים, היעלמויות, רציחות, ותליות בכיכר העיר. חלק מהיהודים הצליחו להימלט. עיראק רוקנה את המדינה מכל יהודיה וממורשתם בת 2500 שנות חיים.

 סיכום

השאלה שהעסיקה היסטוריונים רבים היא מה גרם לקהילה שלמה לוותר על כל רכושה, ולעזוב את מולדתה על מנת להגיע לא"י. ישנן מספר השקפות בנושא.  

התזה הציונית -  לפי תזה זו לפעילות התנועה הציונית הייתה השפעה מכרעת לעלייתם של היהודים מעיראק לא"י. במציאות הדברים היו שונים. התנועה הציונית היוותה מיעוט בטל בששים ולא הייתה לה השפעה רבה  על הציבור עד לאירועים שהתרחשו אחרי מלחמת העצמאות, כשפרנסי הקהילה המסורתיים לא הצליחו לתת עוד מענה והגנה לחברי הקהילה בעקבות הרדיפות ,המאסרים וההסתה הבלתי פוסקת כלפיהם.

 התיזה הלאומית – לפי תזה זו הייתה זו עליית כוחה של התנועה הלאומית העיראקית, שמפאת יסודות איסלמיסטים קיצוניים הקיאה מתוכה קבוצות אתניות או דתיות אחרות. התיזה הקולוניאליסטית- האינטלקטואלים הערבים שנאו את הקולוניאליזם המערבי. הם זיהו את היהודים עם הקולוניאליזם ועל כן ביקשו להצר את צעדיהם ולאלצם לעזוב.

עליית כוחם של המשכילים הערבים- שכבת המשכילים החדשה שנוצרה משנות השלושים ראתה במשכילים היהודים שאיישו משרות בכירות בשרות הציבורי מתחרים ויריבים, אשר חרגו ממעמדם המוגבל שהקנה להם האסלאם בעבר. הם ביקשו לתפוס את מקומם.  

התעמולה הנאצית שקנתה לה אחיזה בחוגים רבים ,בעיקר בעזרתו של חאג' אמין אל חוסייני, ושל פקידים נאצים ששירתו בתקשורת העיראקית והפיצו את התורות הנאציות.  הסלמת הסכסוך הישראלי פלסטיני – הדיו של הסכסוך,בנוסף לזרם הפליטים הפלסטינים שהגיעו לעיראק, גרמו להקצנת השנאה כלפי היהודים.

 כמובן שכל התיאוריות הללו אינן עומדות בסתירה האחת לשנייה. הם היוו קשת רחבה של גורמים שקיבוצם יחדיו בתקופת זמן קצרה יחסית, הוליכו למגמה ברורה של הרעת מצבם של יהודי עיראק , אשר באה לידי ביטוי בערעור מצבם הכלכלי, החברתי, הדתי, הפוליטי, וכמובן, בסכנה ברורה לחייהם. כל אלו הוליכו בסופו של דבר לבריחתם ההמונית של היהודים מעיראק.  

חתונה יהודית בעיראק