משפחת וידאל (זמיר) (כפי שסופר ע"י לבנה ,יו"ר התאחדות יהודי מצרים בישראל)

רכוש נטוש!!!!!!!!!
שתי התמונות למטה משקפות במקצת את סיפור הקהילה היהודית במצרים.
בתמונה מימין אני עומדת עם אמי על מרפסת ביתנו לפני שברחנו ממצרים ונטשנו את ביתנו. מצד שמאל עומדת, בתי ורדה עם הדייר המצרי החדש שתפס את ביתנו-הדייר הנוכחי הוא בנה של סמיכה, בת השוער שעבדה בביתנו לפני שברחנו.
כיצד הגענו למצרים.
עץ שושלת היוחסין שלנו במצרים מצד אמי (משפחת מוסרי) מתחיל ב-1750. המפה, כפי שהיא אומתה בארכיון המצרי מוצגת בסוף עדות זו.
דוד מוסרי, סבא של אמי, נולד במצרים ב-1855 הוא ייסד את הקהילה היהודית בעיר חילואן.במרוצת השנים בזכות בקיאותו בכספים הפך לאיש הכספים של המיליונר היהודי "סוארס",שקיבל זיכיון בלעדי לבניית הרכבת ,שקישרה לראשונה בין קהיר לחילואן. עם הקמת הרכבת ב- 1885הזמין סבה של אימי 50 משפחות יהודיות מקהיר להתיישב בחילואן, ולהפעיל את הרכבת . הם הוו את הגרעין הראשון לקהילה היהודית שהתפתחה בחילואן.המקום היה עזוב ובלתי מפותח.אולם תוך זמן קצר הצליחו היהודים להפוך את המקום לאזור משגשג ומבוקש. בניית הרכבת מחד ופיתוח מעיינות המרפא באזור ע"י יזמים יהודים מאידך הפכו את המקום לאזור

אימי ואבי בביתנו בקהיר

קייט לעשירי קהיר המתחרה ביופיו במעיינות המרפא של וישי וקרלסבד באירופה. יזמים גרמנים ואוסטרים עמדו מהר מאוד על הפוטנציאל התיירותי והחלו לבנות בתי מלון מפוארים, וכך הפך האזור לאחד המקומות היפים במצרים. תרומתם של היהודים לפיתוחה של חילואן וההרמוניה ששררה אז בין שלוש הדתות במקום, הביאו לכך שבשבת, יום המנוחה של היהודים, שבתה הרכבת.

אבי ויקטור וידאל נולד בקהיר ב-1901, מוצא המשפחה מאיטליה . העובדה שהייתה לנו נתינות איטלקית הצילה את משפחתו של אבי בתקופת הרדיפות של הנשיא נאצר.
הוא נישא לאמי ובעקבות נישואיהם עברה אימי להתגורר בקהיר, שם נולדתי אני ומאוחר יותר שבו שניהם להתגורר בחילואן.

חיינו ברמת חיים גבוהה, עם 2 עוזרות בבית,נהגנו לבלות את כל חודשי הקיץ בוילה על חוף הים בעיר הקיץ ראס-אל-בר. אני נשלחתי לבית ספר יוקרתי . בדר"כ היהודים לא שלחו את ילדיהם לבתי ספר ממלכתיים ,כי הם היו עדיין ברמה נמוכה יחסית. הקהילה היהודית במצרים הקימה רשת של בתי ספר לכל הגילים שהייתה ברמה גבוהה יותר, אולם עשירי קהיר שלחו את ילדיהם לבתי הספר הפרטיים היוקרתיים שנוהלו ע"י הנוצרים. חשנו את עצמנו מצרים לכל דבר. על ישראל חשבנו במונחים משיחיים . לא כמשהו ממשי שבו נוכל לגור בה אי פעם. מעולם לא העלינו בדעתנו לעזוב את מצרים. אלמלא הרדיפות, שאילצו אותנו לנטוש הכול ולברוח.

התפנית
ב-14 במאי 1948 ,ביום ההכרזה על הקמת מדינת ישראל. יום שישי באמצע הלילה שמענו דפיקות חזקות על הדלת. אבי מיהר לפתוח ,הוא ראה בפתח שני קציני משטרה במדים . הם דחפו אותו ונכנסו לפנים הבית. מיד החלו בחיטוט בארונות , הפכו את כל המגירות ,נכנסו לחדרי, הייתי אז בת 10, התעוררתי בבהלה, כאשר החלו לחטט במגירות חדרי. לאחר שלא מצאו דבר עזבו והשאירו את כל הבית הפוך.

אני יושבת מימינה של הנזירה - מורתי בבית הספר

למחרת הלכתי לבית הספר ,חברותי רצו לקראתי וסיפרו לי ,שדודי הגר בסמוך לביתנו נאסר ונלקח למחנה מעצר. עזבתי את בית הספר ושבתי במהירות הביתה בתקווה להתבדות, אולם פניה של אמי הביעו הכול, היא אישרה את הידיעה הקשה. וסיפרה שדודי היה אחד מ-1000 בתי אב שנאסרו באותו לילה ברחבי קהיר, בטענה שהם ציוניים.

האשמה: הריטואל הקבוע במדינות ערב, אשמת "ציונות".
מאסרו של דודי היה הפתיח לימים נוראים ,שנחתו על יהודי מצרים.
ב-16 במאי התחדש הסיוט. לאבי ושני אחיו היה בית דפוס גדול בקהיר ברח' “גאמע אל בנאת” ליד הכול-בו הידוע "בנזיון" באותו יום הגיעו נציגי השלטון ושוטרים לבית הדפוס של אבי וביקשו את ספרי החשבונות. אחרי בדיקה יסודית לא נמצא דבר לא תקין, אך אף על פי כן לא הרפו ובקשו מאבי להתלוות אליהם בטענה שהוא ואחיו
מנהלים פנקסנות כפולה ומרמים את מס הכנסה, גם זה היה ריטואל קבוע , בכל פעם שהשלטונות בקשו להחרים את נכסי היהודים.

הם הטילו עליהם קנס של 35.000 לירות מצריות, שנחשב לסכום עתק בזמנו. מאחר שסכום זה במזומן לא נמצא ברשותו של אבי
החרימו השלטונות את בית הדפוס .לאחר מכן מכרו אותו במכירה פומבית והחרימו את הכסף.כך פשטו השלטונות באותה העת והחרימו אלפי בתי עסק של יהודים במצרים.

נותרנו, שלש משפחות חסרות כול,כאשר כל רכושנו ומקור פרנסותינו נשדדו. אחרי החרמת נכסיו היה אבי עסוק רוב זמנו בניסיון לשחרר את אחיו מבית הסוהר. כעבור זמן מה הצליח לשחררו בעזרת אנשי הקונסוליה האיטלקית בזכות הנתינות האיטלקית שהחזיק. דודי ומשפחתו גורשו לאיטליה כשעל ידיהם אזיקים.

יהודי מצרים הפכו לבני ערובה של ממשלת מצרים.

בין השנים 48-51 לא אפשרו לבעלי נתינות מצרית או חסרי נתינות(וכאלה היו חלק מיהודי מצריים, אשר גרו שם שנים רבות אבל ממשלת מצרים סירבה להעניק להם אזרחות) לעזוב את מצרים גם למטרת טיול . היינו לכודים .לא יכולנו לעבוד ולהתפרנס, נרדפנו ע"י המשטרה באשמות שווא.והיינו נתונים למסע של התנכלויות מצד האוכלוסייה המקומית.

באותה תקופה היה לחמי, נסים בכור בלבל,בניין דירות של 5 קומות באזור עבאסיה בקהיר הוא היה מנכ"ל "בנזיון". על מנת לעזוב את מצרים נאלץ למכור את בנין הדירות שלו תמורת קבלת "לסה פאסה" (תעודות מעבר) ו-200 לירות מצריות. לצערי, זמן קצר לאחר שהגיעו לישראל, מת משברון לב.

ההתנכלויות ברחוב לכל מי שנראה יהודי הפכו דבר שבשגרה ולא היה מי שיגן עלינו.
יום אחד נסע אחי ברכבת עם חברו המוסלמי , קבוצת תלמידים התנפלו על אחי וביקשו לעשות בו לינץ בטענה שהוא יהודי, חברו, שחשש לחיו נשבע להם שאחי אינו יהודי ובכך הציל אותו מידיהם .

ראינו כיצד שכנינו הערבים פולשים לביתו של דודי, ולא יכולנו לעשות דבר, לא עבר זמן רב ושכנינו , לאחר שפלשו לבית דודי, חמדו גם את ביתנו. כדי להשיג את מבוקשם, הזמינו את המשטרה והעלילו עלינו ,שאנו מאזינים לשידורים בעברית באמצעות ראדר. כל הבדיקות של השוטרים לא העלו דבר.

העוינות הגוברת והפחד היום-יומי שכנעו את אבי סופית שלא נוכל להמשיך ולהתגורר במצרים . ארזנו בחפזון מעט בגדים ועזבנו את מצרים ביום המחרת.לאנשי השכונה סיפרנו שאנו נוסעים לטיול לאלכסנדריה.

כך נטשנו את מצרים מולדתנו. חסרי כול ,נרדפים וחסרי הגנה.

כאשר נחתם השלום עם מצרים הייתי בין הראשונים, שביקשו לראות את בית ילדותי. הגעתי למקום וראיתי את סמיחה עם בנה ,שהיה בן גילה של בתי הבכורה. כשהסברתי לה מי אני , היא הייתה מעט נבוכה וקצת חששה ממני , אבל לבסוף סיפרה לי, שלאחר שנטשנו את הבית, השלטונות מסרו את הבית לאביה ,שהיה השוער בביתנו וכך ירשה היא את הבית.

האירוניה הייתה שכאשר ביקשו לגרש אותנו, ישראל לא הסכימה בעת ההיא לפתוח את שעריה ליהודי מצרים המגורשים או הנסים על נפשם.

הערבים במצרים לא האמינו לנו כשאמרנו להם, שישראל אינה רוצה לקבל אותנו בעת ההיא, מאחר ובכלי התקשורת המצריים דווחו דווחים שונים וטענו ,שישראל מוכנה לקבל כל פליט יהודי מארצות ערב .בפועל, ישראל הוצפה בפליטים מכל הארצות ובעיקר מרומניה וחששה לקבל עוד פליטים בטרם תתמודד עם הפליטים שברשותה. היינו מיואשים, גירשו אותנו בגלל היותנו יהודים והנה המדינה היהודית אינה פותחת את שעריה לקלוט אותנו.

אחרי גירושנו ממצרים הגענו למרסיי שבצרפת, שם שיכנו אותנו במחנות פליטים ,שארגנו עבורנו מוסדות הפליטים של אירופה והאייס ,שלוש משפחות בכל חדר. אבי מצא עבודה בבית דפוס מקומי במארסי והחל להרוויח את פרנסתו בכבוד. אולם ,למרות יחסה של מדינת ישראל , אמי לא הסכימה להחליף גלות בגלות, היא שבה ואמרה שאם מצרים , ארץ הולדתה בגדה בה, גירשה אותה ושדדה את רכושה ,אז אין לה בטחון באף מדינה אחרת. אבי נכנע לנחישות דעתה של אמי ,עזב את עבודתו ונסענו לישראל היישר למעברת טבריה.

זהו צילום פאספורט איטלקי של אליה וידאל,סבא של ויקטור וידאל,שהוצא בקהיר ב-1 ליולי 1882.רשום בו כי אליה נולד בקהיר ב-1842, והוא נוסע לביקור באיטליה,עם אמו,אשתו ו-4 ילדיו הקטינים.

תהליך שיקומנו בישראל לא היה קל בלשון המעטה, אולם ההשכלה שרכשנו במצרים יחד עם העמידה האיתנה של הורי בכל קשיי הקליטה, ללא כל עזרה , הוציאה אותנו מחיי עוני ואומללות. ששת אחיי ואני למדנו בערבים ועבדנו בבקרים . היום כולנו אקדמאים במקצועות שונים. גם אני עברתי מסלול ארוך של נערה עובדת ולומדת. הורי עמדו על כך שנמשיך ללמוד ויהי מה. התחלתי כפקידה והגעתי להיות מנכל"ית בחברות סחר צרפתיות. הייתי מיוזמי הקמת "אל-סם", עסקתי בהפקת סרטים דוקומנטאריים וב-1990 יסדתי את המגזין "נטע", עיתון לנשים בניהול טכנולוגיה ועסקי.

כשנחתם הסכם השלום עם מצרים הייתי בין הראשונים שהגיעו למצרים. בהיותי יו"ר הארגון של יהודי מצרים נפגשתי עם ג'יהאן סאדאת (בתמונה למעלה), אשתו של המנהיג המצרי הדגול,אשר הגה וחתם על הסכם השלום עם ישראל.