ביום בהיר אחד הלאימו את כל רכושי והותירו אותי חסר כול, רק בגלל שאני יהודי.

 ב-1903 הגיע אבי למצרים מחלב שבסוריה ,גם אמי הגיעה מחלב וכך עברו כל בני המשפחות למצרים.אני נולדת במנסורה ואח"כ עברנו לאלכסנדרייה. אבי עסק שנים רבות ביבוא ומשסיימתי  את ביה"ס התיכון האנגלי במגמת מסחר, הצטרפתי אל עסקי אבי.
היינו יבואנים בלעדיים של חוטי תפירה מאיכות טובה. במצריים אז לא ייצרו חוטים דקים.היבוא היה בשנים הראשונות מספרד ומאיטליה, אולם, כאשר נאצר עלה לשלטון ב-1952 הוא אסר על יבוא מארצות אילו ולכן התחלנו לייבא חוטים מצ'כיה והונגריה ומאוחר יותר ייבאנו חוטים מסין. רישיון היבוא היה ע"ש Harary Brothers  .עסקנו גם ביבוא וגם בייצור, המפעל סיפק את חומר הגלם למפעלים במצרים ומכרנו את התוצרת. ייבאנו גם הלבשה תחתונה ודברי טכסטיל שונים.
היה לנו רכוש רב. להורי ,אלי וגרציה הררי היו 4 בנינים. בכל בניין 20 דירות ,ברח' תאניס באזור היוקרתי קליאופטרה. לי ולאחי היה בניין בן 4 קומות עם 20 דירות  ברח' סלד סגלול .חלק מהדירות הושכרו, בניהן החלק התחתון לעות'מאן בנק , למעלה הושכר לעורכי דין ובעלי מקצועות חופשיים אחרים.

אחרי מלחמת 1956 החל נאצר בתהליך הדרגתי של הלאמת רכוש היהודים. הייתה לו טקטיקה של הלאמה מתוכננת להפליא, שהזכירה בדייקנותה ובתכנונה את השלטון הנאצי. קודם הוא הכין רשימת כל המפעלים היהודיים , מיקומן, מה הם מייצרים ,מי הם העובדים ומהן ההכנסות. כמו כן ערך רישום של הנכסים האחרים בידי היהודים. לאחר שכל הרשימות המדויקות היו בפניו, הוא הכין צוותים מצריים ערבים, שימלאו את מקומם של היהודים ,לאחר שנכסיהם יולאמו. רק לאחר שהכול היה ערוך ומוכן הוא החל משנת 1957 להלאים. גם תהליך ההלאמה היה מסודר והדרגתי. בכל חצי שנה הוא הלאים סקטור אחר. קודם הלאים את הבנקים, אח"כ את חברות הספנות, חברות הביטוח, יצואנים ואח"כ היבואנים. את הסקטור שלנו, היבואנים ,הוא החל  להלאים בשנת 1961.

כיצד נעשתה ההלאמה

ב-1960 הקדים  ושלל את רישיונות היבוא מהיהודים, המפעל נעצר, כדי להתגבר על כך פניתי לחבר מצרי ועשיתי איתו שותפות על בסיס של 50% ובתנאי ,שהרישיון יהיה על שמו. כך יכולנו להמשיך בעבודתנו כיבואנים. אולם ב-1961 גם זה נפסק. בוקר אחד  באוקטובר 1961  הגענו כרגיל לעבודה ומצאנו ,שכל החנויות והמחסנים,עם כל הסחורה חתומים עם סיל אדום ובפתח עומד שוטר מצרי. באותו יום זה נעשה לכל היבואנים היהודים. בין רגע הפכו כל היבואנים לחסרי כול. שום הסבר לא ניתן, פשוט הכול שייך למדינה.
התכנון היה כל כך טוב ,כי עוד באותו יום הגיע נציג מטעם הממשלה והמשיך להפעיל את המפעל. כאילו הוא בעליו הטבעי.

במעמד זה הציעו לי להיות עובד שלהם ולקבל משכורת של 50 לירות מצריות. אני ואחי סירבנו להצעה. והחלטנו לעזוב. אבי הסכים להישאר תמורת סכום זה מתוך תקווה, שאולי המפעל יחזור אליו.הם המשיך עוד שנה עד ,שהבין, שההלאמה היא בלתי הפיכה ואין סיכוי שהם יזכו לקבל את רכושם בחזרה.
נאלצתי לשלם שוחד רב על מנת שיזרזו ויקלו על יציאתי. כמובן, שהם אסרו עלי למכור את נכסי ולהוציא את רכושי. לכן ביום בהיר אחד לאחר שהדרכונים היו מוכנים, הודענו לעוזרות הבית, שאנו יוצאים לטיול, כך נטשנו  את ביתנו על כל תכולתו ועזבנו את מצרים.

בשדה התעופה היינו חייבים לחתום על תצהיר מוכן מראש לפיו אנו יוצאים מרצוננו החופשי ,בלי לחץ ואין לנו תביעות כלשהן. מחוסר ברירה חתמנו על תצהיר כזה על מנת לצאת. לא היינו ציונים ולא התכוונו  לבוא לישראל, כי שמענו על הקיבוצים וחשבנו שיש פה משטר קומוניסטי. לכן הגענו לצרפת ומשם חיכינו לקבל ויזה לארה"ב להצטרף  אל אחי.
מאחר ולא יכולתי להוציא את כספי, קניתי בסכום הכסף החופשי שנשאר בידי,  כרטיסי טיסה למקומות שונים בעולם, לכך הסכימו המצרים. לכן עד לקבלת הוויזה נסענו לטיול לישראל וכך נשארנו שם עד היום הזה.
המרדף אחרי היהודים וסילוקם היה גם כאשר היה בידם דרכון זר.
גם פה התכנון היה תכנון שמזכיר יותר תכנון נאצי .
קודם לגירוש פרסמו הודעה ,לפיה כל מי שיש לו  דרכון צרפתי או אנגלי, אם הוא רוצה להגן על עצמו, עליו להופיע במשרד הפנים ולהירשם. כולם האמינו להודעה והופיעו להרשמה.כך ריכזו את כל שמות הנתינים הזרים ואת חלקם של היהודים וכתובותיהם.

כעבור שבוע החל הגירוש בצורה מסודרת להפליא.  קודם כל הם הודיעו: שכל אזרח בעל נתינות אנגלית וצרפתית צריך להיות במעצר בית. נאסר עליו למכור את רכושו. בשלב השני ,הופיעו שוטרים אצל כל 100 איש בו זמנית ונתנו להם ארכה של 3 שעות ללכת לקנות כרטיסי טיסה או הפלגה, לארוז מזוודת חפצים אישית קטנה ולעזוב את מצרים. כך סילקו בזמן קצר ,חסרי כול ,את כל הנתינים הזרים ובניהם את היהודים בעלי נתינות זרה.

לאשתי היה דרכון צרפתי. יום אחד הופיע שוטר בפתח הבית והודיע לה: "תוך 3 שעות עלייך לארוז,לרכוש כרטיס ולעזוב". לא עניין אותם כלל אם הדבר עלול להפריד בין בעל ואשתו, בין  אישה וילדיה. הם גם  לא התחשבו במצבה, בהיותה בהריון עם 3 ילדים קטנים. כך בפשטות  נאמר לה "עליך לארוז את בגדייך ולעזוב לבד".היא התעלפה במקום, רופא הוזמן וקבע ,שהיא חייבת לשכב ולנוח כי  יש סכנה לעובר. כך נמנע סילוקה באותה העת. אולם הם לא הניחו לה. מיד לאחר הלידה, שוטר הופיע בבית היולדות , ושוב חזר על אותה תביעה. "תוך 3 שעות עליך לארוז ולעזוב לבד את מצרים." שוב ביקשתי את עזרת הרופאים ,שנתנו פרק זמן של 40 יום למנוחה עד שתוכל להתאושש ולנסוע. וכך בפרק זמן זה , הצלחתי להתארגן ולעזוב את מצרים לאחר שנתתי שוחד רב כדי לזרז את ההליכים. כל מה שעבדתי וצברתי במשך שנים ,אני, אחי והורי  נלקח מאיתנו ללא עוול בכפנו.
כעבור 10 שנים מזמן ההלאמה קיבל אחי מכתב ובו נאמר , שהבניין והמפעל נמכר לאחר שבמשך 10 שנים בעליו לא באו לקבלו. הוא נמכר בפרוטות והסכום נמצא בבנק.
הציניות כל כך גדולה. הם לא הרשו ליהודים לחזור למצרים, אבל הם מצאו לנכון להודיע שמאחר ולא חזרנו, אזי רכושנו  נמכר. גם הורי נטשו את כל הרכוש והמפעלים ולא ידוע לי מה עשו ברכוש זה.
שני אירועים נוספים  שאירעו לי ממחישים את המרדף אחרי היהודים ואחרי עסקיהם.
בשנת 1959 ייבאנו מסין סחורה בסכום של ½ מיליון לירות מצריות. 3 אחים מוסלמים ממשפחת גינדי, שחמדו את הסחורה קיבלו גיבוי מהשלטונות, זמן קצר אחר כך הופיע נציג מטעם השלטונות וטען: הסחורה שלכם  עלולה להיות קרטל ולכן כשדי למנוע זאת היא  חייבת להיות תחת פיקוח ממשלתי . בפועל  נשתה פעולה אחרת. הסחורה הוחרמה מאיתנו וניתנה למשפחת גינדי.
מחוסר ברירה פניתי אל חברת גינדי וביקשתי שיתנו לי לכל הפחות את הכסף ששילמתי עבור הסחורה. הם הסכימו לתת לי צ'קים דחויים, ודרשו ממני לחתום שקיבלתי את הכסף. כשלא הסכמתי, אלא כאשר הכסף אכן יהיה בידי, הם כפתו אותי לכסא הכו אותי מכות נמרצות וברחו.
אחד הלקוחות הערבים, שהיו לי ואשר הייתי אתו ביחסים טובים עזר לי מאוחר יותר.

מקרה שני הוא סיפור המכתבים. ב-1958 הגיע אלי מכתב מישראל דרך צרפת. כל המכתבים  שהגיעו ליהודים עברו דרך בקורת משטרתית. בעקבות המכתב זומנתי לחקירה.2 שוטרים תיחקרו אותי. הקצין היותר בכיר הוזמן  באופן מפתיע לאירוע אחר. נותרתי עם השוטר הזוטר. הוא הסביר לי שמכתב כזה יכול לשמש אמתלא כדי לאסור אותי או להטיל עלי קנס כספי כבד,  לכן כדאי לי לתת לו סכום כסף והוא ישמיד את המכתב .נתתי את הסכום שדרש ממני השוטר בסך 250 לירות מצריות , סכום עתק, משכורת של שוטר הייתה אז בין 2-5 לירות מצריות, הוא השמיד את המכתב.

בצורה כזו, חסרי כול, נטשו כול יהודי מצרים וחיפשו ארץ שתקלוט אותם.
המסמכים והצילומים של הרכוש נמצאים עד היום ברשותי.