בשנת 1955 במסגרת תחרויות כדורסל במצרים זכיתי יחד עם קבוצתי "מכבי" באליפות מצרים.

הייתי שחקן מצטיין בנבחרת היהודית "מכבי" במצרים .שחקנו פעמים רבות נגד נבחרות מצריות וזכינו באליפויות רבות, זכיתי במדליות רבות, זהב, ארד וכסף.

 זכור לי במיוחד נצחוני האחרון לפני שגורשתי ממצרים .

היה זה המשחק האחרון באליפות הכדורסל לשנת 1955, נבחרת "מכבי" שחקה נגד נבחרת מצרית, היינו ביתרון של 3 נקודות ונותרו עוד 5 שניות לסיום.

לפתע משהו כיבה את האורות. המארגנים אמרו שיש להפסיק את המשחק ולקיים אותו בחדר ללא קהל. לא הייתה ברירה ונגשנו למקום אחר, הייתי באותו היום השחקן המצטיין, לפתע הגיח השחקן הלאומי של מצרים באותה עת, שנקרא "אבו עוף", הוא סטר לי בכל כוחו וגרם לי לאבד את שיווי משקלי. המארגנים שראו זאת התעלמו ממעשהו ואמרו, שחייבים לסיים את המשחק מהר. הם קוו שבמצבי לא אוכל להיות במיטבי .אולם כל ה"טריקים" לא הועילו  למארגנים ולשחקנים .בתום  5 השניות נצחנו וזכינו באליפות מצרים.

נפלאים דרכי עולם, 20 שנה אחרי המקרה, כשהשתתפתי במלחמת יום הכיפורים. הייתי בסיני והורשתי לצאת לחופשה קצרה. בדרכי הבחנתי בדמויות מעבר לפינה. דרכתי את נשקי וביקשתי מהם לצאת. לפניי הופיעו  שלושה חיילים מצריים עם ידיים מורמות. התקשרתי מיד באלחוט אל  הממונים על החקירות כדי לבוא ולעצרם. במהלך החקירה התברר שאחד מהשבויים הוא קצין. כשנשאל לשמו השיב "אבועוף", שאלתי אותו האם הוא מכיר את שחקן הכדורסל "אבועוף"  הוא השיב בשמחה: "ודאי ,הוא דודי". סיפרתי לו מה עשה לי דודו  בהיותי במצרים ופניו החווירו. הוא חשש, שעתה אנקום בו בשל מעשה דודו. הרגעתי אותו ואמרתי לו:"לא אנצל את מצבך כדי לפגוע בך". עד  למועד בו בוצעו חילופי השבויים השגחתי שיקבל יחס טוב.

פעילותי הספורטיבית במצרים היוותה חלק מפעילות ענפה שעשיתי  בתחומים שונים עד שגורשתי ממצרים.

תחילה אספר על משפחתי.

אבי סלמן בלבל היה גבאי בית הכנסת, פוסק בענייני אישות וחבר ברבנות הראשית במצרים. אמי ממשפחת קטן. אביה, היה אזרח צרפתי, הגיע למצרים בסביבות 1889. דודי מצד אמי השתתף במדי הצבא הצרפתי במלחמת העולם ה-1 .

למשפחת בלבל, היה עסק משפחתי גדול במצרים. הם היו בעלי נדלן רב וגם עסקו ביבוא מזון כמו קטניות,סוכר ותה.
אבי נישא לאמי בנשואים שניים. לאחר שאשתו הראשונה נפטרה והותירה אותו עם בת בשם בלה.

גרנו בהתחלה ב"חארת אל יהוד" זהו הרובע היהודי ובסמוך לנו היה הרובע ה"קראי".היחסים בינינו היו מצוינים.
למדתי בבית ספר יסודי וחטיבת ביניים יהודי la good de laet  משמעותו "טיפת חלב" שנבנה ונוהל ע"י משפחת בנרויו, משפחה יהודית גרמנית ע"פ תוכנית מצרית- צרפתית.זהו אחד מהסממנים של העזרה ההדדית הבלתי רגילה שהגישו עשירי הקהילה לכל אחד בקהילה.משם עברתי לתיכון צרפתי בשם Francais lycce  במגמת הנהלת חשבונות וכלכלה.
במקביל עבדתי למחייתי.
אבי נפטר כשהייתי צעיר ועברנו להתגורר עם אחותי למחצה בלה,שנישאה באותה עת.

מתקופת המגורים ב"חארה" זכורים לי המאורעות ב-1948.

כמה ימים קודם להכרזת המדינה ב-1948, עלו  צעירים חברים בארגון ה"אחים המוסלמים" לרכבת בקהיר ושאלו: "מי פה יהודי". שני יהודים השיבו בתום לב שהם יהודים. האחים המוסלמים כוונו לעברם אקדח וירו עליהם. השמועה התפשטה מהר ברובע היהודי. והצעירים החליטו ,שהם יתארגנו כדי להדוף התקפה של הפורעים. ההגנה הקיפה את כל הרובע. הכנו בקבוקי תבערה על הגגות. הדפנו את הניסיונות להתקיף אותנו.

 לאחר מכן , משנרגעו הרוחות, הותרנו את הבית ברובע היהודי ועברנו להתגורר באזור סקקיני. אזור  יוקרתי במרכז קהיר. התגוררנו שם פרק זמן בשכירות  ואחר כך רכשנו בית בבנין של המלך פארוק, שהוצע למכירה. הבית היה מרווח ומפואר. במקביל התחלתי לעבוד עם גיסי, והקמנו יחד עם שותף ערבי בשם אל חאג עסק שנקרא Advanced company  . המפעל נרשם ע"ש השותף הערבי, כי באותה עת ,שלטונות מצרים אסרו על יהודים לקבל רישיונות יבוא.אחד מסממני הרדיפות הכלכליות.

ניהלנו חיי חברה ערים ומגוונים. היו לנו מועדונים למפגשים חברתיים. נהגנו לעשות מסיבות בבתים פרטיים, נהגנו לנסוע בשבת. כולם היו לבושים בגדים ממיטב האופנה האירופאית. היו שלושה בתי כול בו ענקיים של יהודים. בנציון,סקורל,סידנאוי. ב'סקורל" נזרקה פצצה בשנת 1952 בגלל שהבעלות הייתה יהודית.

רקדנו ריקודים סלוניים והקשבנו בעיקר למוסיקה צרפתית אך למוסיקה קלאסית.נהגנו לצפות בסרטים מערביים בבתי הקולנוע.יצאנו לטיולים במסגרת "מכבי" ותנועות נוער ציוניות אחרות, שבאותה תקופה היו חוקיות. אישית שחקתי הרבה כדורסל.

משסיימתי את לימודי בתיכון התקבלתי לאוניברסיטה במגמת סטטיסיקה. אולם לא הספקתי לסיים את השנה עקב המעצרים התכופים, שהפכו להיות שגרת חיי מ-1952 .
פרשת הרדיפות והמעצרים.

משנת 1948 הפכו  היהודים במצרים לגורם עוין מבחינת המצרים. לא עוד אזרחים רצויים, אלא אזרחים נרדפים.
משנת 1952 ועד 1956  השנה שבה גורשתי לא פסקה המשטרה החשאית לעצור אותי לסירוגין ,ולעקוב אחרי כל פעולותיי..
כל פעולה צהלית נגד  מצרים גררה את מעצרי.

הכרתי כבר את הנקישה בדלת עם שחר.

בזמן מעצרי היו נוהגים להכות אותי ולענותני. הם מנעו ממשפחתי כל מידע הקשור אלי.
המעצר הכי קשה היה בשנת 1956. הוכנסתי לחדר כ-30 מ' מתחת לאדמה. החוקר היה נאצי, שדיבר אנגלית
הוא הכה אותי בשוטים והכניס כידון לגבי וכן חתך את שפתי התחתונה. עד היום כל הגב שלי מכוסה בסימני השוט שנטבעו בגבי, כשהפליא בי את מכותיו. אולם מעולם לא נשברתי.

יום אחד, כשהגופייה שלי הייתה ספוגה בדם,היא נשלחה לאמי, כהוכחה שאני לא בחיים. הם ישבו עלי "שבעה". גיסי שהיה מקורב לאנשים במשטרה, נתן אלפי דינרים כדי לברר אם עודני בחיים. למזלנו הגיע אלינו השגריר השוויצרי ודווח לאמי ,שאני עדיין בחיים.

בפעם אחרת ישבתי בשירותים, הדלת הייתה פתוחה והסתכלתי למעלה. השומר הכה בי ברובהו ושבר לי את החוליה התחתונה.עד היום אני סובל מכאבים בגב התחתון כתוצאה מכך.

כך גררתי את עצמי במשך 4 שנים , כל פעם ששוחררתי המשכתי בחיים רגילים כאילו לא קרה דבר. אולם המשטרה המצרית בקשה בכל דרך להיפטר ממני.

יום אחד הגיע  השגריר השוויצרי  לבית המעצר והעמיד בפני אולטימטום.

"או שאתה עוזב מיד, חותם על מסמך , שבו אתה מוותר על כל רכושך, ולא שב יותר למצרים או שאתה תואשם ב"ציונות" ותיאסר לזמן ממושך "היססתי תחילה אבל התעשטתי מהר וחתמתי על כתב ויתור על נכסי ועל כך שלא אשוב למצרים. וכי איזו ברירה הייתה לי?

הועליתי על מטוס ישיר לפריז.

הרכוש שנדרשתי לוותר עליו כלל את חלקי בעסק שבו היו בין היתר: מכונית רנו 4, שתי מוניות פיאט דיזל, מחסנים, משרד וסחורה רבה. כמו כן את חשבון הבנק שלי, שהיו בו 14.000 לירות מצריות. למרבה האירוניה עד היום אני מקבל דפים של החשבון שלי בבנק.

הכי מצער וציני  היה-  החרמת כל המדליות, שזכיתי בהן במשך שנים רבות . הן  כללו 32 מדליות זהב והשאר כסף וארד.