עדות מטוניס

יהודה עמרוסי

המקום  הוא העיר מדנין, ברחתי  ב-1948 לצרפת  בהיותי בן 15 ומשם לישראל.

גרנו בעיר מדנין, למדתי בבית ספר עד גיל 13 כאשר, אבי היה זקוק לעזרתי וביקש ממני לעזוב את בית הספר ולבוא וללמוד את מקצוע הסנדלרות. הייתה לאבי סנדלרייה בשוק.

מ-1947 התחיל שינוי דרסטי ביחסם של הערבים ליהודים, החל מסע הסתה נגד היהודים והערבים נתבקשו לא לקנות בחנויות של יהודים. כך ארע, שרבים מבתי המסחר נותרו ריקים כי האוכלוסייה המקומית הדירה את רגליה מחנויות של יהודים. כמו כן מנעו מהיהודים לעבוד אצלם.
אני כילד סבלתי מאוד מיחס התלמידים, בכל פעם שהייתי חוזר מבית הספר היו מכים אותי וזורקים עלי אבנים ואני לא הייתי יחידי , זה היה משהו שבשגרה אצל הערבים באותם ימים.
באחד הימים, כאשר אני יושב עם אבי והוא מסביר לי את המקצוע, נכנס שוטר ערביי וללא כל הקדמה דרש את מתקן הסנדלרייה ,שבה אבי תיקן את הנעלים.אבי ניסה להסביר לו שזה כל רכושו ואם ימסור  לו זאת לא יוכל להמשיך ולעבוד בסנדלרייה. דבריו של אבי עצבנו את השוטר על כי העז  לסרב לו, הוא תפס את הנעל הראשונה שהייתה בהישג ידו והחל להכות את אבי בראשו.
הייתי אז כבר בן 15 עשרה, ראיתי את המראה המשפיל והנורא, כאשר הוא המשיך להכות את אבי , לא יכולתי לשאת זאת ובאינסטינקט נערי, ללא מחשבה על התוצאות של מעשי, משכתי סכין שהייתה מונחת על השולחן ואיימתי עליו , "אם לא תפסיק מיד להכות את אבי אני תוקע את הסכין בצווארך"
השוטר היה המום מחוצפתי וזה לא היה נאה לשוטר ערבי  להיות מאוים ע"י יהודי ,על אחת כמה וכמה ע"י ילד יהודי, הוא הניח לאבי, ויצא ללא אומר מהסנדלרייה.

מיד כשיצא, אבי אמר לי שעלינו לברוח במיוחד הסביר לי שחיי בסכנה ולכן הלכנו בלילה לחפש מבריח יהודי שיעלה אותי לאחת האוניות של הנמלטים היהודים. כך באישון לילה עליתי על אונייה שבה הצטופפו 4000 פליטים יהודים. הצפיפות הייתה נוראה 2 נוסעים נפטרו בדרך מהתלאות והצפיפות, נאלצנו לעגון בצרפת כדי לפנות את המתים. ומיד בתום הפינוי המשכנו לישראל שהייתה אז בעיצומה של מלחמת השחרור.
ירדתי מהאוניה , עוד בטרם הבינותי מה קרה מצאתי את עצמי בדרך לקרבות בירושלים, נתנו לי רובה ואמרו לי להלחם. עד היום אינני מבין כיצד שרדתי את המלחמה הזו, אולם, למרות גילי הצעיר וחוסר ניסיוני גילתי תושייה ואמץ שהביאו לי שבחים רבים ממפקדי. זכר המראה המשפיל וחסר האונים של אבי כנגד השוטר הערבי הוסיפו לי משנה כוח. חייתי בהרגשה מרוממת שאני נמצא בארצי ובמקום שאף ערבי לא יוכל יותר להשפיל אותי יותר  ויש לי הזכות לעמוד על חיי וכבודי.
כעבור שנה הצליחו כל בני משפחתי להימלט משם, כמובן נטשו כל מה שברשותם. החיים שם הפכו בלתי נסבלים היהודים היו נתונים בחרדה מתמדת מפני פוגרומים. קללות ,התבזויות, החרמות שרירותיות, מכות, היו דברים שבשגרה.