(לשעבר שוקר יוסף)

נולדתי בעיר חוגריה במחוז שרעב במרכז תימן.להורי נולדו 10 ילדים. 2 בנים ו-8 בנות. מאחר והרפואה באותה עת הייתה עדיין בחיתוליה 5 מאחיי נפטרו.

הורי עסקו בגידול צאן ובקר . הם היו בעלי אדמות ועם הזמן צברו רכוש רב.
בהיותי רק בן ארבע שנים נפטר אבי, עובדה, שאילצה את אמי לקבל החלטה גורלית  ומהירה לגבי המשך חיי בתימן.

בתקופת שלטון האימאם יחיא נגזרה גזרה על היהודים, לפיה כל ילד שהתייתם מאביו חייב היה  לעזוב את משפחתו ולהתאסלם. לכן היה ברור לאמי מיד לאחר מות אבי ,שעליה למלט אותי מתימן בטרם יבואו נציגי השלטון ויאסלמו אותי בכוח.
לצורך זה העבירה אותי למשפחה אומנת שפניה היו לישראל .

נקל לתאר את הטראומה שעברתי כאשר בגיל 4 אבדתי את אבי ובו זמנית הייתי צריך להתנתק באופן פתאומי מאמי ומאחיי וללכת עם משפחה אומנת ליעד לא ידוע.

המשפחה שאמצה אותי לצורך העניין הייתה אמורה להגיע קודם לעדן. שם הגיעו כל אילו שהצליחו להימלט מתימן ושם פגשו את נציגי הסוכנות היהודית שעזרו להם להגיע לא"י.

בימים ההם כלי תחבורה ממונעים היו נדירים ,למעט עיר הבירה צנעא, לכן נאלצתי ללכת רגלי, במדבר חולי בחום של 45-50- מעלות. רק בעלי אמצעים מבין הנמלטים רכבו על חמורים.
זכור לי ,שבמרבית הזמן הלכתי יחף וכפות רגליי בערו מחום.

מאחר והיציאה מתימן הייתה אסורה על היהודים , נאלצו כל הבורחים לשמור על חשאיות מרבית. המבריחים הערבים קיבלו ממון רב כדי לבצע את הבריחה. למרות הסבל הרב מההליכה המתישה ומהחום הכבד היו כולם חרדים ,שמא נתפס וגורלנו יהיה מר.

לאחר ימים של הליכה מתישה , כשכולם אחוזי פחד הגענו לבסוף לעדן, אז מושבה בריטית, ונאספנו ע"י נציגי הסוכנות היהודית. רוכזנו במחנה עולים בשם מצעבין .

במשך שנה שלמה שהינו במחנה מעבר זה. אין לי מושג כיצד  שרדתי את הניתוק מהורי  ומשפחתי  בגיל כל כך צעיר , כיצד עברתי את תלאות המדבר
ולאחר מכן  את השהות הממושכת במחנה ואני רק בגיל ארבע שנים.

בתום השנה קבלנו סוף סוף סרטיפקט להיכנס לארץ, היה זה בשנת 1944, בעיצומו של יישום ה"ספר הלבן" הבריטי ,שהקשה על היהודים  לקבל היתר כניסה לא"י ואף רדף את כל מי שניסה להגיע באופן בלתי ליגלי.

הפלגנו באוניה דרך ים סוף עד נמל סואץ במצרים. ההפלגה נמשכה שבוע ימים, משם נסענו ברכבת במשך 3 ימים עד שהגענו למחנה עתלית.

היום עשרות שנים אחרי, אני  שב ונזכר בחיוך במפגש הראשון שלי עם האוכל הישראלי. הארוחה הראשונה כללה לחם ומרגרינה. לא ידעתי מה זה מרגרינה. וגם הלחם היה שונה מאוד מהלחם שאכלתי בבית הורי. לא ידעתי שצריך למרוח את המרגרינה על הלחם ולכן אכלתי ,אני וכל יתר העולים ,את הלחם והמרגרינה בנפרד.

כעבור שבוע פוזרנו למקומות שונים ברחבי הארץ. כל אחד בהתאם לגילו.
אני נשלחתי למוסד מיוחד לילדי תימן ליד בית צעירות מזרחי שבירושלים. היה זה בינואר 1944.  למחרת התעוררתי למחזה חדש ומוזר מבחינתי, שלג ירד בירושלים. רצתי החוצה כי חשבתי שיורד צמר גפן מהשמים.

כך עברתי ממוסד חינוכי אחד לשני. תחנתי הבאה הייתה במוסד כפר בתיה ברעננה. במוסד זה שהיתי עד שסיימתי את לימודי התיכוניים.אח"כ עברתי לקיבוץ בארות יצחק.

משפחתי הגיעה ארצה רק בשנת 1950 . לצערי הרב ללא אמי, שבפעם האחרונה שראיתיה היה, כשנפרדה ממני לשלום בדרכי לא"י.