גיבורים בעל כורחם- הבריחה מסוריה.

נולדנו בחלב , אני ילידת 1950 נישאתי לבעלי ב-1970. בעלי עבד כמנהל חשבונות בחברה פרטית נוצרית בעיר חלב וגם עבד בעבודת נוספות כדי לפרנס את המשפחה. אני הייתי עקרת בית.
ריימונד שמע ואישתו סלחה (מימי) ביום חתונתם 1970 בחלב בסוריה

הקמת מדינת ישראל הייתה מפנה מכריע  כלפי היהודים בסוריה, מאז ועד שברחתי הפכנו בני ערובה בידי השלטונות והתושבים. בכל פעם שהיה מתח בין ישראל וסוריה הקורבן האולטימטיבי היו היהודים בסוריה.
ב-15 במאי 1948 ביום הכרזת מדינת ישראל, היה ריימונד בעלי בן 5, הוא סיפר, שעשרות ערבים סובבו את ביתם בניסיון להיכנס פנימה ולשרוף את הבית ולהרגנו. התמזל מזלנו ואבי עבד אצל ערבי בעל השפעה. הוא התקשר אליו ותיאר לו באיזה מצב הוא נמצא, כאשר ערבים סובבים סביב ביתנו. לזכותו יאמר שהוא מיד שלח אנשים ,אשר מנעו את שריפת הבית והגנו על כל הנמצאים בבית. כך ניצלו יהודים רבים. אולם רבים אחרים לא היו ברי מזל כמונו, רבים נטבחו, בתי כנסת ובתים רבים הועלו באש, כמו למשל ביתו של דודי סלאח אלווירה (ז"ל) שחנותו בחסיטה, שבחלב נשרפה כליל בפוגרום זה. השלטונות כרגיל אפשרו להמון להוציא את זעמם על היהודים ורק כעבור זמן, כאשר הערבים כילו את זעמם היו מפסיקים את הטבח, השוד והשריפה.
דרכון סורי של (סלחה) מימי שמע מסוריה, רשום דת משה. זה רשום בשורה החמישית. וזה לפי דבריה במטרה לזהות את היהודים. זה יחסית טוב לדבריה כי קודם היה נהוג לכתוב על כל הדרכון בצבע אדום יהודיה ורק לאחר לחץ בינלאומי צומצם לשורה רגילה.

היינו מופלים לרעה בתחומים רבים .לדוגמא: עד 1972 אסור לנו היה למכור את רכושנו. לכן נאלצו רבים לגור בשכירות.
רוב מקומות העבודה היו חסומים בפנינו.

אפילו רישיון נהיגה אסור היה לנו להוציא. באחד המקרים ניסה חברי להוציא רישיון ולצורך זה שכר מורה תמורת כסף רב כדי שילמד אותו בלילה. אולם ,לא עבר זמן רב והוא נתפס וקיבל מכות נמרצות על כי העז ללמוד נהיגה.

 על תעודות הזהות שלנו הייתה חותמת גדולה באדום "מוזיאיק" והכוונה בני משה, יהודים. כדי להבדיל אותנו מיתר האוכלוסייה.
                                                                                          ,
רימונד שמע ליד החומה הסורית

מלחמת ששת הימים.
ההסתה ברדיו ובטלוויזיה הגיעה לשיאה. במשך ימי המלחמה שידרו, שמדינת ישראל התמוטטה וכוחות סורים כובשים אותה ונמצאים קרוב לתל-אביב. האמנו לשידורים והיינו מודאגים מה יקרה עתה לבני משפחותינו שנמצאים בישראל. הרי הם איימו שיזרקו אותם לים. ביום השישי כאשר היינו בבית הכנסת וכאשר הידיעות בדבר התבוסה הסורית הגיעה לאוזניהם של התושבים היינו עתה אנחנו בסכנה.
אלפי ערבים הצטופפו עתה מול בית הכנסת וליד בתינו עם סכינים ,גרזנים ואבנים על מנת לעשות בנו שפטים.

גם פה ארע נס וניצלנו ברגע האחרון. העלווים שהיו בשלטון מהווים מיעוט בסוריה, הם דאגו לשמור עלינו כקלף מיקוח נגד ישראל.

בעיה רצינית נוספת שהעיקה על היהודים הייתה בעיית הבנות הרווקות. בגלל איסור יציאה וכניסה מסוריה ליהודים, נוצר מצב שבנות רבות נשארו רווקות. כל הבקשות לאפשר לחתנים יהודים לבא, לא נענו בחיוב עד שקיסינגר, שהיה מתווך אחרי מלחמת ששת הימים ביקש  מאסאד לאפשר לחתנים יהודים לבוא ולהינשא לבנות יהודיות. תפנית זו אפשרה לאחותי להינשא לחתן, שהגיע מתורכיה וכך הצליחה לצאת  מסוריה. זה גם מה שאפשר את בריחתי המאוחרת.

כשבשלו התנאים ביקשתי לצאת לביקור אצל אחותי בתורכיה. נתבקשתי להפקיד 15000 לירות סוריות כדי לצאת. תקנה-שחייבה רק את הנוסעים היהודים. ברגע שהייתי על אדמת תורכיה ונשמתי לראשונה אוויר של חופש, הבנתי שעלי לנסות בכל דרך לברוח מ"בית האסורים הסורי"
הפגישו אותי עם מבריח , הוא ביקש 2000$ עבור כל נמלט ובתנאי שיהיו לפחות 20 נמלטים. בלית ברירה הבטחתי שאדאג לסכום זה וגם למספר אנשים שביקש. הסיכון היה כל כך רב, ביקשתי  סימן זיהוי כאשר ישלח לקרוא לי והחלטתי ,שאחד העגילים שלי ישמש סימן זיהוי. הוא ביקש להמתין חודשיים ואז ישלח לי הודעה.

הגעתי הביתה והתחלנו בארגון האנשים וגיוס הכספים. הייתי צריכה לארגן את 3 ילדי הקטנים. את חמותי שהייתה בת 73 ועוד כמה בני משפחה. כעבור חודשיים ,דפק ילד קטן על דלת ביתי ואמר לי :"אימו רוצה אותך". הבנתי שזה כנראה איתות מהמבריח. מאחר ולא היה לי כל קשר לאישה הזו. נגשתי לשם , נכנסתי בחשש רב לבית בתקווה שאיני נופלת למלכודת. קיבלתי את העגיל השני כסימן מזהה ואז הבנתי שאכן האיש הוא שליח של המבריח.

נתבקשנו להתכונן כאילו אנו הולכים לפיקניק. השארנו את ביתנו כפי שהוא על כל תכולתו . לשכנים שעקבו אחרינו כל הזמן,הסברנו שאנו יוצאים לפיקניק. הבריחה תוכננה במיוחד בתקופת הרמדאן. הגענו ליעד שקבע המבריח. ראינו ששם ישבו ונפשו באותה עת גם קצינים סוריים. פחדנו מאוד. לפתע ראיתי מרחוק את המבריח מחכה על הגדה של הנהר. לקחתי את בני הקטן ונגשתי כאילו אני רוצה לטייל שם. החלפתי כמה מילים עם המבריח. זו הייתה סיבה מספקת לחשדנותו של הקצין. הוא קם  וניגש לברר מה פתאום האיש מדבר איתי. בתוך תוכי רעדתי מפחד אך התגברתי על כך והשבתי, שהאיש רק התלוצץ עם הילד ולא איתי. משום מה הקצין שרצה להיות בחוג משפחתו בחג  לא התעקש וכך יצאנו מהמלכודת הנוכחית.

בערב  החל מסע הבריחה הרגלי. עברנו דרך יערות חיות טורפות בדרך, איזור קר ובוצי, היינו רעבים וצמאים אך אסור לנו היה לנוח. לילדים נתנו כדורי הרגעה כדי שלא ישמיעו את קולם ולכן גם בעלי נאלץ לשאת  את הילדים על ידיו.הדבר היה כל כך קשה ,שבהגיעו לתורכיה ידו השתתקה למשך כמה חודשים.
לכל האורך הי נקודות ביקורת של הצבא הסורי. וכל רגע היינו עלולים להיחשף. קבוצה גדולה של יהודים עוררה תמיד חשדות.לפחות פעמיים כמעט נתפסנו ורק תושייה ,קור רוח ומזל הצילו אותנו. צעירות שברחו לפני וכשלו נרצחו . לכן זו הייתה שאלה של חיים ומוות. הסיפור המפורט על הבריחה נמצא במערכת.

הגענו לגבול, שם שוכנו בבית ספר נטוש למשך 3 חודשים. חלק מאיתנו חלה. המצב היה מאוד קשה. אולם לבסוף הצלחנו לעזוב את תורכיה ולהגיע לישראל.
היום כשאני מהרהרת  על הסכנה, שהייתה כרוכה במעשי אני תוהה מהיכן, אני ,עקרת בית עם 3 ילדים שאבתי את אומץ הלב וקור הרוח  להתמודד עם בריחה מסוכנת שכזו. אולם מי שלא חי כיהודי בסוריה לא יבין פחד מהו. ועד כמה חייו לא בטוחים. כמובן, שהפסדנו את ביתנו על כל תכולתו את כל הפיצויים של בעלי ממקום עבודתו. וכל כספי השוחד שהיינו צריכים לשלם למבריח.
ד.א. הסורים נהגו לשכן את הפליטים הפלסטינאים בבתים של היהודים שברחו.

 להלן מסמך טאבו של בעלי, שמע ריימונד על הנכס שלנו  בחלב. יתר חלקי המסמך נמצאים בארכיון. אנחנו היינו  בין המעטים ברי המזל שהצליחו
להבריח את מסמכי הטאבו של הנכסים  שלנו בסוריה ,שנגזלו מאיתנו. אולם רוב היהודים  לא הצליחו לעשות זאת ,משום , שהשלטונות החרימו את כל המסמכים. זו הייתה השיטה בכל מדינות ערב, כדי למנוע מאיתנו בעתיד כל  הוכחה לגזילת רכושינו.