הבריחה  מהתופת הסורי  1962

גרתי בחלב , היום אני בת 68, הגעתי לישראל כשהייתי בת 27. לא הייתי נשואה. כשהייתי שם נותרו עדיין בערך 1000 יהודים, היום לא נשאר אף אחד, קהילה גדולה של מאות שנים נתחסלה .

התקופה, שלפני קום המדינה הפכו החיים בסוריה  לחיים בגיהינום, שרפו בתי כנסת , הרגו אנשים, סגרו עסקים.
היה פחד נוראי לצאת לרחוב. במשך חודשים נמנענו מלאכול בשר. כי אסרו על רבנים לעשות שחיטה יהודית, לכן הסתפקנו במאכלים אחרים.

לא  העזנו לחוג את החגים שלנו בפומבי, היינו עלולים לספוג מכות או היו הורסים לנו  בדרך כל שהיא את החג. אני כבר לא מדברת על כך, שבחגים שלהם אסור לנו היה לצאת , אפילו לא העזנו לצאת למרפסת עד כדי כך פחדנו מהם.

אם בחורה יהודייה יצאה החוצה , היו מיד בחורים צעירים רצים אחריה ומתנכלים לה.

עבודה נמנעה מאיתנו, כל עובדי המדינה היהודיים פוטרו מעבודותיהם. בחורים צעירים ישבו בבתיהם בחוסר כול. נאלצנו למצוא את פרנסותינו במסחר. אבל גם פה לא שפר חלקנו, כי הם היו מתנכלים לנו בשוק. או מפיצים הוראה לא לקנות בחנויות של יהודים. כך שגם בתחום זה הוצאנו את לחמנו בקושי.

זמן רב גמלה בליבנו ההחלטה לברוח,אולם הדבר היה כרוך בסיכון  רב, כי אם היו תופסים אותנו היו יכולים לרצוח אותנו, כמו כן היה צורך בכסף רב כדי לשחד את המבריחים הערבים ואילו לא תמיד היו ישרים והיו מקרים רבים שבגדו בבורחים.

יום אחד החלטנו לקחת את הסיכון ולנסות לברוח. תיאמנו ושיחדנו נהג ומבריח. אני ,חברתי ואמי  הזמנו מונית.
השכנה חשדה במשהו ושאלה לאן אנחנו נוסעות. השבתי "לחברה ונשוב מחר" כמובן ,שלא יכולתי לקחת דבר כי זה היה מעורר  עוד יותר את חשדה. נטשנו את הבית  עם כול תכולתו והלכנו.
הנהג הערבי שקיבל שוחד רב, הביא אותנו להר  ושם נפגשנו עם עוד 14 יהודים ממקומות אחרים שהיו בין הבורחים.

הלכנו ברגל במשך 3 שעות בהרים , אח"כ המבריחים החביאו אותנו בתחתית המשאית  עד שהגענו לאזור, המכונה  עדנה על גבול סוריה טורקיה. משם התחלפו  המבריחים  ואלו העבירו אותנו לתורכיה. לאיסטנבול. אחרי 22 שעות נסיעה  הגענו לאיסטנבול וכבור 6 ימים הגענו לישראל.

בנס הצלחנו לצאת מהגיהינום הסורי.