את סיפורי האישי  בדמשק שבסוריה ,אני  רוצה להתחיל דווקא  בדבר הקשור לחיילים הישראלים הנעדרים:רחמים אלשיך, יהודה כץ,חזי שי,  יוסי פינק באומל ופלדמן.

ראשיתו ב-1982 או 1983. הייתה לנו בין היתר מאפיית מצות , באחד הימים, פנה אלי קצין פלשתיני השייך לאחד מארגוני הטרור וביקש ממני להכין עבורו: כיפות, הגדות של פסח ומצות לחיילים ישראלים  השבויים בידיו. נעתרתי מיד לבקשה ויידעתי את הרב הראשי הרב חמרה במעשיי. קיבלתי ממנו את מלוא הגיבוי. למחרת מסרתי לקצין הפלסטיני את מבוקשו. כעבור שבוע השיב לי את הכיפות וההגדות. בחלק מההגדות גיליתי שנתלשו כמה דפים.

כעבור כמה ימים הגיעו קציני מודיעין סוריים " הם לקחו אותי למטה החקירה היכו ועינו אותי קשות על כך שלא באתי לספר להם".

בכך לא תם הסיפור. כעבור כמה חודשים נתבקשתי ע"י חמי, שהיה אחראי על קבורת היהודים בבית הקברות בדמשק, לבא לעזור לו בקבורה של חיילים ישראלים. נקל לשער את תחושת הצער שחשתי. אולם באתי יחד עם חברים ובני משפחה לעזרה.
בבית הקברות היו חיילים ושוטרים סורים רבים. הרב הקריא "קדיש" לעילוי נשמתם ואנחנו חפרנו את הקברים. הייתה שם נציגה של ה"צלב האדום" שתעדה את הטקס.

הרב חמרה ביקש לפתוח את הארונות כדי לזהות את הגופות, אך הקצין הסורי סרב בתוקף.
אחד הארונות ,שהיה רחב במיוחד עורר את חשדי, הוא לא נכנס לחלל הבור, ירדתי לנסות ולהרחיב את המקום, אך באותו רגע דחף הקצין הסורי את הארון והחלק הפנימי נפתח קמעא, למרות שקיבלתי מכה בראש, הצלחתי להציץ פנימה וראיתי שכל הארון מלא חלקי מתכת.
הקצין הסורי שהבחין במעשי, החל להכות אותי בכל כוחו. עיני נפגעה קשות כתוצאה מהמכות , נלקחתי מיד לחדר החקירות וגם שם ספגתי מידה רבה של עינויים, כדי שאומר מה הספקתי לראות. לא אוכל לספר את כל מה שידוע לי בעניין, הפרטים הנוספים סופרו להורי החיילים "הנעדרים" שלעניות דעתי לא נקברו באותה עת.

בשל המכות הרבות שספגתי, נפגעה עיני ולא היה טיפול הולם בדמשק. ביקשתי אשרת יציאה לטיפול בארה"ב. להפתעתי קיבלתי את האשרה לצאת אך אשתי וילדי הושארו בדמשק כדי שישמשו  בני ערובה לשובי לסוריה.
למרות שביקשתי לעזוב את סוריה לצמיתות לא יכולתי והיה עלי לשוב לסוריה.

התחלתי בסיפור הזה, שחזק מאוד את רצוני לעזוב ולבוא לישראל, שהיה חזק גם קודם לכן, בגלל מדיניות ההגבלות והרדיפות שהייתה מנת חלקו של הציבור היהודי בדמשק.

נולדתי בדמשק בשנת 1953 ברובע היהודי שנקרא "ח'ארת אל חאגרה.", למעט יהודים בודדים רוב יהודי דמשק שלא נמלטו בשנות ה-50 ,התגוררו באזור זה. בתוך הרובע שכנו גם משרדי המודיעין הסורי.

מאחר והיהודים פוטרו מכל משרדי הממשלה והשירותים, לא נותרה ליהודים כל אפשרות אחרת להתפרנס ,למעט מסחר ומלאכה זעירה.

אבי רכש בית פרטי גדול מאוד בתוך הרובע. הבית הכיל 12 חדרים בשתי קומות. כולנו גרנו בבית זה ,הן כרווקים והן כנשואים מאוחר יותר.

גם העסק של אבי הפך במרוצת הזמן לעסק משפחתי. אבי עסק במחזור בקבוקי זכוכית.לא רק מדמשק ,אלא, מכל חלקי הארץ .לעתים היו מגיעים משלוחים למחזור גם  מעיראק. הוא רכש 2 חנויות לצורך זה. את השלישית רכשתי אני מאוחר יותר ,כשבגרתי והשתלבתי בעסק. אולם את החנות השלישית רכשתי ליד אזור הפרלמנט הסורי, בתקופה שעדיין השלטונות אפשרו ליהודים לרכוש נדל"ן ולרשום על שמם. מאוחר יותר נאסר על יהודים לעשות זאת ולכן אם נקנה רכוש כלשהו הוא נרשם על שמם של ידידים ערבים.

למדתי בבית ספר יהודי עד גיל בר מצווה, כאשר אבי  נאלץ להוציא אותי מבית הספר על מנת שאלמד את המקצוע ואמלא את תפקידו. הדבר נבע מכך שהשלטונות החלו לאסור על הסוחרים היהודים לצאת מתחומי הרובע היהודי. אולם לא נאסר על צעירים לצאת. אבי נאלץ להפסיק את לימודי כי רק באמצעותי היה  יכול להמשיך לנהל את העסק.

למדתי את המקצוע וכמו כן למדתי להרכיב זכוכיות בחלונות הבתים. לא זנחנו את עבודתנו בפסח לצורך אפיית מצות. בצורה זו הצלחנו להתקיים בכבוד.

מאז 1948  כתוצאה מבריחה הדדית של יהודים מסוריה וערבים מא"י, יישבו הסורים את הפלסטינאים בבתים הנטושים של היהודים.כך מצאנו עצמנו גרים בשכנות עם ערבים פלסטינאים מא"י. כילד וכנער סבלתי מהתגרויות רבות מצדם. אולם לא טמנתי ידי בצלחת והייתי מעורב בתגרות רבות עמם. עם חלק מהם התפתחו יחסים טובים אולם קורקטים.

מלחמת ששת הימים וההפסד הסורי במלחמה החמיר את מצבנו. מאז הקמת המדינה ראו בנו גורם עויין. אולם תוצאות המלחמה והצורך למצוא שעיר לעזאזל לכישלונם החמיר עוד יותר את ההגבלות והרדיפות כלפינו. במהלך ימי הלחימה הגיעו חיילים סורים לבתי הרובע ואסרו רבים מהצעירים. הושלכנו למעצר ועברנו חקירות קשות בטענה שהסתרנו טייסים ישראלים. רק בזכות פעולתו של ד"ר איזיק תוטח, שהיה מקורב מאוד לשלטונות שוחררנו, לא לפני שספגנו חבלות גופניות. שניים מאיתנו חזרו נכים לצמיתות.

מצבם של יהודי סוריה הוקל מעט, כאשר הידיעות על מצבם הנורא, הגיע למערב והופעל לחץ רב להימנע מרדיפתם.

רבים ניסו לברוח בכוחות עצמם, חלקם נתפסו והושלכו לכלא, חלקם נרצחו בדרך והיו גם כאלו שהצליחו לצאת.

אישית לא הרפיתי מניסיונותיי לברוח, למרות חומרת העונשים לכל מי שנתפס. ניסיתי מספר פעמים ובכל פעם התבטלה הבריחה מסיבות שונות.

בשנת 1992 קיבלו יהודי סוריה, בלחץ בינלאומי, רשות לעזוב, בתנאי שיוותרו  על  רכושם ,על נתינותם ולא ייסעו לישראל. הייתי בין הראשונים שבקש אשרת יציאה. כך יצאתי אני ,אשתי ,ילדי ובני משפחתי המורחבת. אבי לא מכר את הבניין ולא את החנות. כמו כל הרכוש היהודי הנטוש ברובע ,שנתפס ע"י הפלסטינאים. סביר להניח שגם רכושנו נתפס על ידם.