נולדתי בשנת 1961 בדמשק ברובע היהודי ברח, "חאראס אלסיאין."
בשנים הללו נאסר עלינו לרכוש נכסי דלא ניידי ולכן הורי גרו בדירה מושכרת של 5 חדרים. אבי היה אחראי על בית הקברות היהודי. היה זה אבי  שנתבקש מאוחר יותר מהשלטונות הסורים לקבור את החיילים הישראלים "המתים" נעדרי סולטן יעקוב". ואשר לא אפשרו לו לזהות את גופותיהם.(ראה עדות מפורטת בסיפורי של בעלי מצליח לוז)

היינו 7 ילדים בבית, למדנו מספר שנים והיינו חייבים לצאת לעזור בפרנסת המשפחה. גם אני למדתי עד גיל 10 .

ברובע היהודי גרו בסמיכות יהודים ופלסטינאים, שבאו מא"י והשתכנו בבתי היהודים הנטושים ברובע. כילדה לא חשתי פחד בתוך הרובע. לא כן מחוץ לרובע. היה ממש פחד להסתובב במיוחד הבנות חששו לצאת. הליכה מחוץ לרובע הייתה כרוכה בהתנכלויות של צעירים , שהיו מקללים, "יהודים תסתלקו מפה." זה היה מעשה שבשגרה.

לא האמנו לידיעות ששדרו בתחנות השידור על ישראל. השידורים היו מגמתיים ביותר. תחושת הסגר והחשש התמידי מפני פוגרום או התנכלויות גרם לנו לחלום על היום שבו נוכל לבוא לישראל. בעינם של אנשים שחוו את תחושת הנרדפות של מיעוט בארץ ערבית עויינת הייתה ישראל התגשמות כל התקוות. אף אחד לא יכול לתאר ,מה מסמלת ישראל בעיני יהודים נרדפים.לכן כאשר הגענו לפה וראינו, שהישראלים לא מעריכים מספיק את החלום הזה של כל יהודי בעולם, היה לנו קשה מאוד להסתגל לכך ואף מאכזב מאוד.

בגיל 15 נישאתי למצליח לוז ונולדו לי 5 ילדים. מאז- הקורות אותי וילדי  מצטלבים עם חייו, כפי שהוא סיפר בעדותו.