השכן הארמני סיכן עצמו והציל אותנו ממוות ואת ביתנו משריפה.
בסיפורי האישי על קורות חיי בחלב שבסוריה, אני מבקשת להתחיל לא בסדר הכרונולוגי הרגיל, אלא, דווקא מאותו אירוע טראומטי, שכל כך נחרת בזיכרוני כילדה קטנה, ואשר היו לו השלכות כל כך חשובות על המשך חיי בסוריה.
היה זה בשנת 1948,ערב הקמת המדינה. ההסתה נגד היהודים הייתה בעצומה. סטודנטים מוסתים עם המון מפשוטי העם הפגינו נגד היהודים. מהר מאוד ההפגנה המילולית עברה לפסים אלימים. היהודים ישבו מכונסים בבתיהם ברובע היהודי בעיר העתיקה שבחלב. בתוך הרובע התגוררו גם תושבים ארמנים וגם ערבים פלסטינאים,שתפסו את בתיהם של יהודים, שנמלטו קודם לכן.
הפורעים צבאו על שער העיר העתיקה, אך לא הצליחו לפרוץ אותו. לא עבר זמן רב והם הצליחו לדלג מעל הגדרות ולטפס על גגות הבתים.פחי נפט, שהוכנו מבעוד מועד, הובאו למקום וכל בית שנחשד כבית שבו גרים יהודים הועלה באש. הורי לקחו אותי ואת שני אחיי והורידו אותנו למרתף הבית. בנסיבות הללו לא יכולנו כבר להימלט. שמענו את צעקות הפורעים וחיכנו לאיזו יד אלוהים שתציל אותנו.. ואכן הבלתי יאומן התרחש. הפורעים פסחו משום מה על ביתנו ועברו לשרוף בתים אחרים. רק כעבור כמה זמן נודעה לנו הסיבה המפליאה הזו. השכן הארמני נכנס למרתף הבית וסיפר לנו כיצד מנע את שריפת ביתנו על יושביו. "עליתי לגג מבעוד מועד ושכנעתי את הפורעים לא לפגוע בביתכם. שיקרתי ואמרתי שהבית בבעלותי וגרים במקום בני משפחתי. הפורעים, שהקפידו לפגוע רק בבתי היהודים, היססו תחילה והיו אף כאלה שלא האמינו לדבריי, אך לבסוף החליטו להאמין לי ופסחו על הבית".לא היה גבול להכרת התודה שלנו כלפי איש אמיץ זה.
כשנשאל מדוע סיכן עצמו למעננו השיב: " שמעתי שבמלחמת העולם הראשונה, כשהתורכים טבחו בארמנים , היו יהודים רבים ,שהצילו את בני עמי- הארמנים".
הפרעות נמשכו מספר ימים , הפורעים שרפו גם את בית הכנסת העתיק ביותר בסוריה שבו שכן ספר התורה העתיק ביותר הוא "כתר ארם צובא". לימים נודע לי ,שאת מרבית דפי הספר הצליחו להציל מהשריפה.
השמועות סיפרו ,שכל מי שהשתתף בשריפת בית הכנסת מת מוות מסתורי בפרק זמן קצר אחרי השריפה.
פוגרום זה היה מבחינת הורי נקודת מפנה. ומבחינתי, כילדה צעירה ותמימה אירוע מחריד וטראומטי שעצב את חיי כבוגרת. הורי סברו שלא ניתן יהיה להמשיך ולהישאר בארץ הזו. הפעם אמנם ניצלו חיינו ורכושינו אבל מי יצילנו בפעם הבאה? עלינו לחפש דרך לעקור מארץ
הולדתנו , בה גדלנו ואותה אהבנו. אולם כיצד נעשה זאת, כאשר אנו מוקפים מכל עבר שכנים עוינים.הממשלה מונעת מאיתנו לעזוב מחד אך אינה מגינה עלינו וחוסמת בפנינו כל אפשרות של קיום בכבוד מאידך.
אולם מאז אותו אירוע ועד לבריחתנו בשנת 1953 ,עברו עלי ועל משפחתי ימים קשים לא פחות.
עתה ברצוני לשוב ולספר מהתחלה את סיפור משפחתי בחלב שבסוריה.
מי אנחנו וכיצד הגענו לסוריה? כיצד חיינו שם וכיצד הצלחנו להימלט?
אבי סלים אוס ואמי שרה ענטר היו אזרחי סוריה מימים ימימה.משפחותיהם הם צאצאי מגורשי ספרד, שהגיעו לסוריה במאה ה-15(שהייתה אז חלק מהאימפריה העותמאנית) בעקבות הזמנתו של הסולטן ביאזיד ה-2. יהודי סוריה,שמוצאם מספרד נהגו להדליק נר נוסף בחנוכה לזכר גירושם מספרד.
גרנו ברובע היהודי בעיר העתיקה שבחלב. היהודים התגוררו בשלושה רובעים בעיר ע"פ המעמד הכלכלי והחברתי שלהם. העשירים התגורר ברובע ,גאמליה", המעמד הבינוני התגורר ברובע "בלאד" ובהמשכו של רובע זה ליד בית הכנסת העתיק היה "חארת אל יהוד" שבו התגוררו עניי היהודים.
משפחתי הייתה שייכת למעמד הבינוני גבוה ולכן התגוררנו ברובע "בלאד" . השכונה כללה בתים פרטיים כשכל בית הכיל חדר גדול במיוחד ועוד חדר קטן. בחלק התחתון מרתף ענק ששמש לאחסון והכנה של מזון ובחלק העליון עליית גג. הבית היה מרוהט במיטב הרהוט. וסגנון הבנייה היה יחודי. אהבתי מאוד את הבתים והרחובות באזור.
לאבי היה מקצוע מאוד מבוקש באותם ימים.הוא היה הקונדיטור הטוב ביותר בסוריה. הוא התמחה בהכנת מתוקים ודברי מאפה, ששמעם הגיע מעבר לסוריה . הוא הוזמן להיות שיף בכל אירוע חגיגי נחשב. לכן רמת החיים שלנו הייתה טובה ואבי הצליח לרכוש שני בתים ולצבור כסף רב. לכן למרות המצב הקשה הכללי של היהודים בשנים הללו , חיינו ברמת חיים טובה.
אך איתרע מזלנו ואבי נפגע בתאונת דרכים ובכך בא הקץ למצבנו הטוב .ריתוקו לבית מנע
ממנו להמשיך בעבודתו וכך נותרה המשפחה ללא מפרנס. מה עוד שכספים רבים שאנשים חבו לו לא הוחזרו. עתה, משנבצר ממנו לדרוש את כספו.
לראשונה בחיי ראיתי את אבי בוכה נוכח אי יכולתו לפרנס את בני משפחתו.
נוכח המצב הקשה לקח דודי אחריות על לימודי, נשלחתי לבית ספר "אליאנס" באזור "גאמליה". מחווה זו מצד דודי ארכה רק מספר חודשים. בית הספר המפואר "אליאנס" הוחרם מידי הקהילה היהודית, התלמידים היהודים נזרקו מבית הספר והמבנה נמסר לידי ילדי הפלסטינים. בגיל חמש וחצי סיימתי את לימודי הפורמליים ומאז לא שבתי ללמודים.
בצר לה שלחה אותי אמי להיות שוליה בביתה של מורה לתפירה,אשר לימדה בנות בוגרות את אומנות התפירה. למרות גילי הצעיר ובהעדר השכלה קודמת למדתי במהירות רבה. תנאיי העסקתי במקום היו קשים ונוצלתי ע"י מעבידתי עד כדי כך שהדברים הגיעו לידי אמי ע"י אחד ההורים. בהיותי מודעת לקשיי אמי העדפתי להמשיך ולסבול ובלבד שלא להטריח את אמי בבעיותיי
לאחר פרק זמן לא רב הועברתי להשגחתה של תופרת ארמנית ושם שפר מזלי. המורה הארמנית הבחינה בכישרוני המיוחד ושקדה ללמדני את כל אומנות התפירה והרקמה. לאחר פרק זמן הצלחתי לחסוך אף כסף מדמי הכיס שהעניקה לי מורתי עבור שירותי.
במהלך התקופה הזו נאלצה אמי לשאת את התפקיד הגברי בבית. היא חפשה מוצא כיצד לברוח. מצב היהודים החמיר מאוד, העוינות הסביבתית הייתה קשה. המשטרה החשאית הסורית התמקמה בתוך הרובעים היהודים. חששנו מפני ה"אשמות שווא" של המשטרה שהיה גורר מיד מאסר שרירותי.
אבי ,לאחר תקופה ארוכה של סבל ,נפטר.
הבריחה
החיפוש אחר מבריח היה משימה קשה במיוחד,נוכח ההלשנות הרבות ובשל העדר משאבים כספיים שדרשו המבריחים.
הישועה באה ממקום לא צפוי. אמי חלתה עקב הקשיים שפקדו אותה ונגשה לד"ר שאמי-רופא יהודי.שם פגשה במזכירתו שהביעה את דאגתה נוכח מצבה הנפשי הירוד של אמי. בצר לה סיפרה לה על מצבה הקשה ועל רצונה לברוח למשפחתה בבירות.
המזכירה נאותה לעזור לה והפנתה אותה למבריח מהימן שהסכים לגבות את הכסף ממשפחתה בבירות.
חשד כלשהו על כוונתינו היה עלול לסכל מיד את הבריחה. לכן הוראותיו של המבריח היו שכל יום עלינו לנהל סדר יום שגרתי ובכל ערב לבא לגן ציבורי באמתלא של טיול שיגרתי עד למועד שימצא כמתאים לבצע את ההברחה.
כך עשינו במשך ימים עד שהגיעה השעה
באחד מאותם ימים רגילים כשהגענו לגן הציבורי הודיע המבריח שאנו יוצאים לדרך. נסענו במשך שעות במונית. בדרך עצרו אותנו לביקורת ושאלו אותנו ליעדנו. התשובה שנתבקשנו לומר הייתה "אנו יוצאים לאזור מרפא בצפון הארץ" אולם תשובה זו לא הייתה מספקת את השוטרים אלמלא השוחד שהקפיד המבריח לתת בכל תחנת ביקורת. כך חצינו את הגבול והגענו תחילה לאחותו של המבריח. המבריח לא בטח אפילו באחותו
ולכן אמר לה שאנו ידידיו הנוצרים.
משפחתנו בבירות שילמה למבריח את כספו והסתירה אותנו עד שתוכל להבריח אותנו לגבול ישראל .נשארנו לתקופה של חודש עד שנמצא מבריח מהימן נוסף שיעבירנו עד לגבול ישראל.
ההליכה הייתה מפחידה. בדרך הצטרפו נמלטים נוספים. הסביבה שרצה גורמים עויינים, כל חשד קל היה עלול לסכל את בריחתנו. המבריח דאג להבריחנו בלילה שבה הירח לא הופיע. חלק מהדרך עשינו במונית וחלק עשינו רגלי. היה קר ופחדתי מאוד אולם הסתרתי את פחדי ונהגתי כבוגרת. נתבקשנו לשכב דוממים למקרה שנבחין באורות מתקרבים וכך עשינו. לאחר לילה ארוך ומפחיד כשאנו עוקפים כל מכשול אפשרי הגענו לגבול ישראל לבנון ומשם חצינו את הגבול לקיבוץ חניתא.
נטשנו את כל רכושנו ואת ארץ הולדתנו ובלבד לברוח מאימי המשטר הסורי. |