נולדתי בחלב שבסוריה בשנת 1937 לזכי וסלאחה חלק.
אבי היה מוסיקאי. הוא  נגן על כינור ועל עוד.אמי הייתה
עקרת בית. היו לי 4 אחים,גרנו בשכונת  "בלאד"-
שכונה מעורבת של יהודים ,מוסלמים, נוצרים  וארמנים
בני המעמד הבינוני.
מצבנו הכלכלי היה טוב. לאבי היה חשוב מאוד שנרכוש
השכלה ,כולל בנותיו. לכן נשלחתי ללמוד בבית הספר היהודי
"אליאנס".הספקתי לסיים 8 כתות לימוד, כאשר בשנת 1947, בסמוך למועד ההכרזה על הקמת מדינה ליהודים בא"י,התרחש פוגרום נורא ביהודי חלב ע"י התושבים הערבים המוסלמים.
בית ספר "אליאנס" הוצת על ידי המון זועם וכך נותרנו בלי בית ספר. בתום הפרעות הועבר בית ספרנו לידי ילדים  פלשתינאים ,שברחו מא"י.

 במהלך הפרעות הסתתרנו ספונים בבתינו, לא היה לנו גורם שיגן עלינו. התמזל מזלנו והתגוררנו בעת ההיא בשכונה מעורבת עם מוסלמים, לכן הפורעים פסחו על בתינו וכך ניצלו חיינו ורכושינו. לא כן הקהילה היהודית ,שהתרכזה ברובע היהודי בחלב. שסבלה קשות כתוצאה מפוגרום זה.

בשוך הההרג וההרס, שהותירו הפורעים בקהילה היהודית, התפנה אבי לחפש בית ספר אלטרנטיבי כדי שאשלים את לימודיי התיכוניים. בפרק זמן זה טולטלתי מבית ספר ממשלתי אחד למשנהו עד לסיום בחינות הבגרות.

האפשרויות להמשך לימודים בבית ספר גבוה היו מוגבלות, וכמו מרבית הנערות היהודיות נשלחתי ללמוד תפירה בבית ספר "זינגר" . הבנות בעת הזו עזרו רבות בפרנסת המשפחה באמצעות מקצוע התפירה.

הימים, מאז ההכרזה על הקמת מדינת ישראל והלאה היו ימים קשים עבור היהודים, שנשארו בסוריה.
אבי ,שהיה כנר מקובל ואהוד והרבה להופיע בפני קהל מוסלמי באירועי שמחה . החל להתלונן על שינוי ביחסם אליו. חבריו ואחרים החלו לקנטר אותו ולאיים עליו שבקרוב גורלם של היהודים יחרץ ורכושם יעבור לידי הערבים. האווירה העוינת סביבו גם של חברים משכבר הימים, הדירה שינה מעיניו.הוא החל לדרוש מאתנו להצניע ככל יכולתנו את זהותנו היהודית.

כילדה, התקוממתי והרביתי לשאול מה רע ביהדתנו, שעלי להסתירה, אולם נחרצותו של אבי הבהירה לי שעלי להיכנע לאזהרותיו .

איתרע מזלי ואבי, עוגנה של המשפחה, נפטר במפתיע בשנת 1954. ועלי, כבת הבכורה, אשר הספיקה לרכוש מקצוע, הוטל לעבוד ולפרנס את כל בני המשפחה.

מיד לאחר מותו התחלתי לעבוד כתופרת ואף לימדתי נערות  צעירות את מקצוע  תפירה ,בכך הצלתי את בני משפחתי מחרפת רעב ומצוקה.

מצבם של היהודים הלך ונעשה קשה. הפחד המתמשך מפני הסביבה העוינת ומפני השלטונות ,שחיפשו אמתלות שונות לפגוע במעוט היהודים שנותר, דרבן את אמי לחפש דרכים לברוח.

בשל מצבה הקשה ובהעדר מפרנס, אפשר לה במפתיע,משרד הפנים הסורי לקבל דרכון תמורת תשלום גבוה ולעזוב לארץ כלשהי זולת לישראל. בשנת 1959 עשתה את דרכה עם אחיי הקטנים מחוץ לגבולות סוריה ואני נותרתי מאחור.

בעת ההיא הספקתי להינשא לאברהם . באותה עת אני ובעלי עבדנו למחייתנו והתפרנסנו בכבוד. הסתרתי היטב את יהדותי  וכך רכשתי לקוחות רבות מכל העדות והדתות. רק בודדות התוודעו על יהדותי. הרגשתי כסורית לכל דבר.

לא תיארתי לעצמי ,שתוך פרק זמן קצר אאלץ לארוז במהירות מעט מטלטלין ולנוס על נפשי.
הבריחה

במסגרת עבודתי כתופרת הייתה לי לקוחה יהודייה בשם אנטואן, היא הייתה חברה טובה של לקוחה אחרת שלי, מוסלמית. יום אחד הגיעה אנטואן כהרגלה לתפור שמלה. למחרת הגיעה חברתה המוסלמית, כעוסה ונדהמת ובשרה לי שחברתה אנטואן ברחה. היא רמזה לי ,שהיא יודעת, שקודם בריחתה היא פקדה את ביתי.

תגובתה הנזעמת ורמיזותיה הדליקו אצלי נורות אדומות. האם מתכוונת היא להטיל עלי אשמה לא לי ולהודיע לבולשת הסורית כאילו הייתי שותפה לידיעה על בריחתה ובכך לחשוף אותי ואת בני משפחתי למסכת חקירות של המודיעין הסורי.

פחד גדול נפל עלי, די היה ברמיזה שכזו מצד אותה אישה כדי שחיינו לא יהיו חיים  ונהפוך ל"משתפי פעולה עם האויב הציוני". במשפחות יהודיות רבות נלקחו אנשים לחקירת הבולשת והם לא שבו. תוך מספר שעות בהתייעצות עם בעלי החלטנו לנטוש הכול ולהימלט.

פניתי למבריחה, שמילטה את אנטואן יום קודם, והבעתי בפניה את חששותיי. בקשתי שתסדר לנו דרך להימלט כבר למחרת.
כדי למנוע חשד מצד שכנינו, ארזנו תיק צד קטן, עלינו ,אני ,בעלי ושני ילדינו הקטנים, על גגות הבתים ועברנו מגג לגג עד שהגענו לביתה של המבריחה.

משם קיבלנו הוראות לפגוש מבריח אחר שהמתין לנו ליד בית קולנוע מסוים בשעה 12 בלילה. הילדים היו  בני חצי שנה ושנתיים .וחששנו לעורר את חשד הסביבה . בדיוק בשעה 12 נפגשנו עם המבריח, ששכר עבורנו מונית והסיע אותנו לגבול סוריה -לבנון. ירדנו מהרכב והתחלנו לצעוד רגלי ,בשעה 2 בלילה, כשהילדים על כתפינו. המבריח אסר עלינו להשתמש בפנס לפלס את דרכינו בחושך, שמא יבחינו בנו. עקב כך נתקלה אשתי בעץ וכל התכשיטים התפזרו. המבריח סרב להדליק פנס כדי למצוא את התכשיטים, שהיו כל רכושינו להמשך המסע.

בלית ביררה המשכנו במסע המפרך. המבריח הביא אותנו לכפר סורי ושיכן אותנו אצל משפחה ערבית. הוצגנו כבני משפחתו ,בדרכנו לקרובי משפחה בבירות. ישבנו שם ספונים עם עצמנו, פוחדים לדבר ,שמא טעות כלשהי תסגיר אותנו.

למחרת שב המבריח והסיע אותנו לשכונה יהודית בבירות. גם שם פחדו לארח אותנו באופן גלוי. הם הסתירו אותנו בבית כנסת במשך שבועיים. הייתי בחדשי הריון ראשונים  והדרך הקשה ,המזון הדל והסכנה שריחפה על ראשינו  השפיעו על בריאותי .נפלתי למשכב עם חום גבוה. הרופא אבחן אצלי מחלת "טיפוס".

איני יודעת איך הצלחתי לשרוד בתנאים הקשים הללו. כעבור שבועיים של מאבק עם המחלה, הגיע המבריח ואמר שעלינו לצאת כבר באותו יום ואין אפשרות להמתין עד שאבריא.

גייסתי את כל כוחותיי הדלים ועליתי על המכונית ,שהסיעה אותנו לגבול  לבנון -ישראל.בקרבת הגבול ביקש המבריח להורידנו, בטענה שאם נתקרב  עם הרכב יותר מדי לגבול, עלול סיור צבאי לזהותנו. אולם החולשה שבה לקיתי עקב מחלתי מנעה ממני ללכת רגלי מרחק זה, והמבריח נאלץ להסתכן ולהתקרב לגבול עם המכונית.הוא כיסה את החלק האחורי  של המכונית בבד עבה. לפתע הגיח סיור צבאי  מול המכונית והחייל דרש לדעת מה המבריח עושה במקום.ומה יש בחלקו האחורי. באותו רגע החל בני לבכות. היינו על סף חשיפה. או אז המבריח גילה תושייה ולחץ על דוושת הגז כדי,שבכיו של התינוק לא ישמע ובה בעת אני כיסיתי את פיו בחוזקה. רק בדרך נס לא נחנק הילד .

נשמנו לרווחה כאשר שמענו את החייל נפרד לשלום מהמבריח לאחר שהשתכנע  מגרסתו ,לפיה אף הוא נשלח לסייר במקום. הגענו לקו הגבול ירדנו במהירות וחצינו את הגבול לחופש. לראשונה דרכנו על אדמת ארץ ישראל. ברחנו מהתופת הסורי.

לימים נודע לי, מיהודים שברחו אחרינו, שכל רכושינו הוצא מהדירה ונמכר במכירה פומבית  ע"י נציגי הממשלה הסורית.