נולדתי בשנת 1937 בחלב שבסוריה, בנם של מורד הללי וחנה חוסני .
הורי התגוררו ברובע היהודי בחלב בשוק "אלחמיס".
לאבי הייתה חנות ובה עסק בסנדלרות. היינו 7 אחים ואחיות.

 נשלחתי ללמוד בבית הספר היהודי "תלמוד תורה". סיימתי את לימודי והתחלתי לעבוד במשרד פרסום. מעבידי היה ארמני. יחסי יהודים ארמנים היו טובים באותה עת . ולכן התפתחו יחסי עבודה טובים. עבדתי במשך כל התקופה עד לבריחתי מסוריה אצל אותו מעביד. הוא בטח ביושרי ונאמנותי יותר מאשר בבני משפחתו הקרובים ביותר, ואי לכך , הייתי העובד היחידי, שהיה רשאי לגבות את הכספים עבורו.

לצערי הרב, כאשר נאלצתי לברוח בתוך 24 שעות, נבצר ממני להודיע לו מראש,  ואף להיפרד ממנו, עקב החשאיות הגדולה ,שהיינו צריכים לגזור על עצמנו. דאגתי לשלוח לו את מפתח המשרד בדואר.

חיינו בסוריה אחרי מלחמת העצמאות של ישראל ,לא דמו כלל לחיים שלפני כן. חלה הרעה ביחס השלטונות אלינו ,שהלכה והחמירה במקביל למתחים בין ישראל וסוריה. הפכנו להיות "שק החבטות" ובני הערובה של סוריה, בכל מערכת יחסיה עם ישראל. המצב החמיר מאוד לאחר מלחמת סיני ב-1956. הוטלו עלינו הגבלות תנועה חמורות, בין היתר אסרו עלינו לנוע בחופשיות ולכל נסיעה לעיר אחרת נתבענו לקבל אישור מהמשטרה.

בשנת 1956, נקעה נפשו של אחי ובן משפחה נוסף, מחיי הפחד וההגבלות והם החליטו לברוח ללבנון ,מבלי ליידע את בני המשפחה.

 מאז בריחתו לא נוצר בננו קשר, עד לאותו מקרה, שבו שני עובדים במפעל השוקולד, שבו עבדנו נשלחו ללבנון להביא חלקי חלוף וחומרי גלם למפעל.

רצינו לעזור לאחי שנמצא אז  בלבנון ושלחנו לו באמצעותם חבילת בגדים וטובין. אחי,בקש להודות לי על המחווה ושלח לתומו מכתב תודה. המכתב התמים הזה עלה לי ולמעבידיי במחיר גדול. המכתב עוכב בדואר והועבר למודיעין הסורי ומיד הגיעו אלינו שליחיו ועצרו אותנו.

בית הסוהר הידוע לשמצה "כלא מאזה"

הושלכנו מיד לכלא הידוע לשמצה בכל רחבי סוריה,בשל תנאיו ואכזריות סוהריו. הוא  "כלא מאזה".

לא הוגש  נגדינו כתב אישום, לא היה סנגור שיגן עלינו ולא ידענו במה אנו נאשמים.
קבלת הפנים הראשונה בבית הסוהר התבטאה בספיגת 40 מלקות.
על העצור היה,תוך כדי ספיגת המלקות, למנות אותן. אם חלילה ,בהיותו זועק מכאבים ,החמיץ את הספירה, עליו היה לספוג מלקות מחדש.

המלקות היו נוראיות. שנים רבות עברו עד שהצלחתי לעמוד זקוף על רגליי.
מיד בתום ה"מנה הראשונה" הושלכתי לצינוק . מימדי הצינוק היו מטר על שניים.

לא יכולתי להתיישר, פעמיים ביום הורשיתי לצאת מהצינוק לצורכי שירותים. ברגעים בודדים אלו אסור היה לי להזיז את ראשי ימינה או שמאלה. אם בטעות עשיתי זאת  ,היה הסוהר מכה אותי ומפיל אותי ארצה.

במצב זה שכבתי בצינוק במשך חודש. עקב התנאים הקשים קיבלתי רמטיזים.

בניגוד לאכזריות השלטונות היו גם אנשים טובים. ידידים שלנו פעלו בזמן שהותנו בכלא בכדי לשחררנו ואכן הצליחו. מעבדיי ואני שוחררנו כעבור חודש.

לימים, ברחתי עם אשתי וילדיי לישראל. את סיפור הבריחה ניתן לקרוא בעדות של אשתי אודט הללי.