הורי השתקעו במצרים בשנת  1920 בקרוב .אבי נולד באיסטנבול ואמי בסלונקי. אני נולדתי במצרים ,ואף על פי כן לא קיבלתי אזרחות מצרית. קוטלגנו במעמד שכונה "אפטריד" דהיינו: תושבי קבע ללא אזרחות.

גרנו באלכסנדריה ברח' "קפרה סקרה".שבאזור "רמלה" אזור שהיה אירופאי ברובו ,כי מקורם של מרבית התושבים באזור היה בארצות אירופה.

אבי היה סוחר ,ברשותו היו שתי חנויות צעצועים. במהלך מלחמת העולם השנייה פשט את הרגל ולכן פנה לעבוד כשכיר אצל  ספק בגדים בשם "דניאל בניה".

בתום לימודי בבית הספר היסודי נשלחתי לביה"ס תיכון  בשם "לאיק" .בסיומו עבדתי כפקידה.

החיים במצרים עם שכנינו הערבים היו טובים , לא נרדפנו ולא נפגענו. שינוי לרעה חל כאשר הגיעו הידיעות על הכוונה לחלק את א"י למדינה ערבית ויהודית . תוך זמן קצר השתנה טעמם של שכנינו , הפכנו משכנים טובים לאויבים .השלטונות החלו להצר את צעדינו, העיתונות ואמצעי תקשורת אחרים  מלאו דברי שטנה וארס כלפי היהודים  והצליחו להסית את האוכלוסייה המצרית ,שמטבעה לא הייתה אוכלוסייה עוינת לאוכלוסייה אנטי יהודית.

מספר חודשים לפני פרוץ מלחמת השחרור , חשנו את השינוי. יום אחד בהיותינו במועדון חברים בו נהגנו להתכנס לפגישות חברתיות,לספורט ולהרצאות פרצו שוטרי הבולשת המצרית לאולם ורשמו את שמותינו וכתובותינו. לא קיבלנו הסבר למעשיהם ,אבל הבנו שזו תחילתו של מסע אנטי יהודי.

עם פרוץ המלחמה במאי 1948  עצרה הבולשת המצרית את כולנו בתוך שעות ספרות  על פי הרשימה השמית שהכינו כמה חודשים קודם לכן. גם אני ובן זוגי נעצרנו באישון לילה.

הושלכנו למחנה ריכוז שהכינו עבורנו מבעוד מועד. המחנה חולק לשני אגפים. אגף נשים ואגף גברים. במשך כל שעות היום עבדנו ובשעות הערב עשינו מאמץ ליצור קשר עם הגברים באגף השני, כדי להתעודד ולברר מה עלה בגורלם. אני ובן זוגי תמכנו אחד ברעהו ובצורה כזו הצלחתי להמשיך להיות במחנה מבלי להישבר.  אף על פי כן הייתה זו  חוויה קשה  במיוחד מפני שנותקנו באופן מוחלט מבני משפחותינו .הורינו לא ידעו מה עלה בגורלנו. המדיניות של הבולשת המצרית הייתה לא לתת דווח לבני המשפחות על יקיריהם.

שהיתי  במחנה 15 חודשים. באותו אופן פתאומי בו נעצרתי גם שוחררתי.

נישאתי מיד עם שחרורי  לבן זוגי שאף שוחרר במקביל אלי. מיד לאחר הנישואים נטשנו את כל רכושינו ומורשתנו וברחנו ממצרים. המאסר השרירותי הבהיר לנו שדמנו הותר. אין דין ואין דיין , כל אזרח ,לרבות המשטרה רשאים היו לפעול נגדנו ככל  העולה על רוחם  מבלי לחשוש מעונש.