פוטרתי בגלל יהדותי

אבי נולד בתורכיה והיגר למצרים, שם הכיר ונשא את אמי לאישה, שאף  הגיעה למצרים מירושלים בשנת 1900.ושם נולדתי.
התגוררנו בהליופוליס ברח' מאקס 2/.24 .
אבי עסק בייצור דברי עור ופתח חנות בשם "נלסון" ברח, אברהם 25.
אני סיימתי תיכון ואח"כ למדתי בקונסוליה האנגלית במשך 4 שנים נוספות ואז התחלתי לעבוד בבנק שוויצרי. היה זה בנק שממן את משפחת המלוכה בכל עסקי הכותנה.
עבדתי שם 12 שנה. כולם היו מרוצים מעבודתי. יום אחד הוזמנתי למנהל ,שהודיע לי שאני מפוטר!
מששאלתי מדוע? השיב: "זו ההוראה שנתנה לי". לאחר כמה ימים נודע לי, שקיבלו במקומי ערבי לבנוני. הם פטרו אותי ללא פיצויים או פנסיה וכול זאת בגלל היותי יהודי.

הייתי מדוכא מהעובדה שמפטרים אותי  בגלל יהדותי. כיצד אוכל להמשיך לחיות בארץ שאני נחשב אזרח על תנאי.
קשיי הפרנסה אילצו אותי לחפש מיד פרנסה חלופית. מאחר והיה לי יידע באלקטרוניקה , פתחתי עסק עצמאי ותיקנתי מכשירי רדיו. לקוחותיי היו בעיקר אנשי הצבא הבריטי.

למרות, שבאותה עת התפרנסתי טוב באופן יחסי. תחושת חוסר השייכות הלכה והתחזקה. יותר ויותר הבנתי, שהמצרים לא יקבלו אותי כאזרח רגיל, ותמיד יראו בי זר.

התחלתי לחפש דרך אחרת ,שבה אוכל לבטא את תחושת השייכות שלי. הצטרפתי למועדון "מכבי צעיר", זה היה מועדון ספורטיבי של יהודים. הארגון היה חוקי וביום הולדתו של המלך צעדנו ברחובות קהיר עם דגל מצרי לבושים בגדי "צופים".

במלחמת העולם השנייה פגשתי לראשונה חיילים יהודים, ששרתו בצבא הבריטי, המפגש השאיר עלי רושם עצום, הם סיפרו לנו לראשונה על השואה של היהודים באירופה.(במצרים לא לימדו דבר על שואת יהודי אירופה) הם סיפרו לנו על א"י ולראשונה חשתי את ההזדהות שהייתה כול כך חסרה לי .

סקרנותי הלכה וגדלה ורציתי לדעת מה קורה בא"י. הורי הציעו לי לנסוע ולבקר במקום. ארזתי מזוודה ויצאתי לראות את א"י. שהיתי שם פרק זמן מסוים ואף עבדתי שם. אולם משאמי שמעה על הפיצוץ במלון המלך דוד היא ביקשה ממני לשוב מיד, שמא יאונה לי רע.

עזבתי ושבתי למצרים.
מיד הוכנסתי ל"רשימה שחורה". אנשים ,שיש לעקוב אחריהם. מצאתי מצרים אחרת, עיתוני קהיר מלאו במאמרי שנאה כלפי היהודים והציונים,  כמו כן קריקטורות אנטישמיות ארסיות.
באישון לילה בשעה ½  2  לפנות בוקר שמענו דפיקות על דלת בית הורי. ירדתי עם הכרית בידי וחצי מנומנם וראיתי שוטרים בפתח הבית.
הם ביקשו ממני להתלוות אליהם לכמה שעות.
השעות הפכו לימים והימים הפכו לחודשים.
נזרקתי למחנה Huckstep concentration   על הפספורט נכתב באדום       
                                               

"מנוע מלצאת את מצרים".

החיים במחנה היו קשים, אבל הקושי העיקר,י שלא ידענו על מה ולמה נזרקנו למחנה. לא נשפטנו, אלא פשוט באופן שרירותי הוכנסנו למחנה מעצר.
השוטרים מנעו מאיתנו כל קשר למשפחותינו. ויתרה מכך מנעו ממשפחותינו לדעת היכן אנו ומה עלה בגורלנו. נקל לשער את הכאב נוכח חוסר הוודאות הזאת. רבים השאירו משפחה ללא פרנסה.

החלטנו לעשות מעשה. שכנענו את אחד השוטרים ,שהיה במצב כלכלי קשה. לגשת לאחת המשפחות שלנו ולבקש מהם כסף ובגדים. בצורה כזו קווינו, שהורינו ידעו על מקום המצאנו. ואכן כך היה.

לימים משהו הלשין על השוטר . חבריו  השוטרים העמידו אותו במרכז המחנה קשרו אותו ברגליו וידיו והכו אותו עד זוב דם.
ב-30 במאי 1949 אחרי שנה במעצר שוחררתי כמו כל האחרים. רזיתי 13 ק"ג במשך התקופה הזו.

החלטתי לברוח ממצרים בכל מחיר. מאחר ואני ב"רשימה השחורה" הם לא ירפו ממני.
וכל פעם יעצרו אותי בתואנה אחרת.
אחד היהודים עזר לי מאוד והבריח אותי באוניה למרסיי, נשארתי בפאריס עד דצמבר 1950 ואז עליתי באוניה "נגבה "לישראל. שם נפגשתי עם משפחתי ,שהגיעה לפני ומשם הועברתי למחנה פליטים  בפרדס חנה.