כשביקשנו אזרחות  מצרית לא נתנו לנו ,לא תיארנו לעצמנו שזה מה שיציל אותנו בעתיד.

סבי וסבתי הגיעו למצרים בשנת 1910 מרוסיה הלבנה . זמן קצר לאחר שסבי הגיע הוא חלה בכולרה ונפטר. סבתי, שנותרה ללא מפרנס עברה להתגורר בביתו של אחיה בפלשתינה .אולם מזלה הרע רדף אחריה גם פה, ואחיה נרצח ע"י ערבים.

היא עמדה בפני פרשת דרכים , האם לחזור לרוסיה, להישאר בפלשתינה או לחזור למצרים. לבסוף בחרה לשוב למצרים, כי סברה, ששם יש לה סיכויים טובים יותר  להתפרנס. כך הגיעה סבתי עם אמי שנית  למצרים. הם התגוררו בקהיר.
אבי הגיע למצרים בנסיבות אחרות. דודי, שהגיע לפניו למצרים, שכנע אותו, שהמקום בטוח יותר מרוסיה .כך הגיע גם  אבי לפורט סעיד. כאן נפגשו  הורי ונישאו . בשנת 1929 נולדתי במצרים.

החיים במצרים לא היו קלים עבורנו. אורח החיים היה שונה לחלוטין מאורח החיים ברוסיה. משהתערינו, לאחר שנים, במקום הגשנו בקשה לאזרחות מצרית, אבל , כמו יהודים רבים ,נדחינו. נותרנו ללא אזרחות מצרית, אבל עם אזרחות מרוסיה הלבנה. עובדה זו הצילה אותנו ברבות הימים.

למדתי בבית ספר בניהול צרפתי, בפורט סעיד לא היו בתי ספר יהודיים. סיימתי את התיכון ואף נרשמתי לשנה ראשונה ל"אוניברסיטה האמריקאית" בקהיר. לא הצלחתי לסיים את הלימודים ,למרות שהייתי מאוד מוכשרת ומאוד רציתי ללמוד.
האווירה נגד היהודים הייתה מאוד עוינת. המורים היו פרו ערבים ושתפו פעולה עם הסטודנטים. הם החרימו אותנו מכל הפעילויות החברתיות. הסטודנטים לא דיברו אתנו והמורים קיפחו אותנו. ניסיתי בכל כוחי להתמיד, אולם היחס שבר אותי ונאלצתי לפרוש מהאוניברסיטה.

 ב-1956 התרחש מבצע קדש. הבריטים והצרפתים נחתו בפורט סעיד. זה היה תחילתו של מסע רדיפות והלאמת הרכוש של הזרים בכלל והיהודים בפרט.

נאצר הורה לעצור את כל הגברים היהודים. באישון לילה, הגיעו שוטרים לביתו של אחי ואשתו ועצרו את שניהם ללא סיבה.
אבי פנה מיד לקונסול הצרפתי, ממשמע הקונסול  שאנו בעלי  אזרחות רוסית, הסביר לנו, שאזרחות זו יכולה להציל אותנו  הוא הורה לנו לארוז מיד, לנטוש הכול ולעזוב.סגרנו את הבית על תכולתו ויצאנו. אולם אבי היה צריך לפתור את בעיית העסק שלו.
לאבי היה בית דפוס גדול ובו העסיק עובדים ערבים ונוצרים. ברור היה, שאין סיכוי שניתן למכור את הנכס, המצרים הלאימו את הנכסים של הזרים וסגרו את הבנקים כדי למנוע הוצאת כספיהם.

אבי הותיר את המפעל בידי אחד מעובדיו בשם bacos    בתקווה, שבעתיד יוכל למכור את הנכס ולהעביר לו את כספו. כמו כן נתן לו סכום של 3000 לירות מצריות שהיה ברשותו. כי לא אפשרו לנו לקחת זאת.

יום אחד, כעבור כמה זמן קיבלנו מכתב מהעובד  bacos , הוא כתב על ערבי שהגיע לבית הדפוס עם "חוזה" כביכול שנחתם  בינו לבין אבי, לפיו אבי מכר לו את בית הדפוס. Bacos   ועובדי המפעל ידעו שזה שקר ולא הסכימו לדרישתו. הערבי פנה לבית משפט.( למרות שידע שמסמכיו מזויפים לא חשש לפנות לבית משפט, כי ידע על  האווירה העוינת כלפי היהודים בבתי המשפט וקווה לזכות במשפט. הוא לא תאר לעצמו ,שאבי היה  בעל אזרחות רוסית ולכן יהיה זכאי להגנה משפטית חיצונית. נציג מטעם האו"ם הגיע למשפט לייצג את bacos  ,שהיה לו יפויי כוח מאבי. עד מהרה הסתבר שמסמכיו של אותו ערבי מזויפים. והשופטים פסקו לטובת bacos .

אולם הזכייה במשפט לא החזירה לאבי את הנכס. המצרים מצאו דרך אחרת למנוע את מכירת הנכס והערבת הכסף אליו. משראה אבי, שאפסו הסיכויים לקבל את הנכס, שלח מכתב ובו מסר את הנכס במתנה לכל עובדי בית הדפוס.

בשנת 1966 הגעתי לישראל. הורי הגיעו לפני. המדיניות האנטי יהודית הותירה אותנו חסרי כול ומנעה ממני את המשך לימודי  האקדמיים.