עדות ממצרים
בוארו(בראון) זילבר (לבית הארון)
                                                           

פתאום הפכתי לגיבורם של 80  ילדים

משפחתי, כמו משפחות יהודיות רבות, שהגיעו בראשית המאה ה-20 למצרים היגרו מארצות הים התיכון ומאירופה.סבי מצד אבי מקורו בטוניס וסבי מצד אמי מקורו מאוסטריה. הם הגיעו למצרים במסגרת טיול ונשארו שם. במצרים אמי פגשה את אבי ונישאה לו. לכל למרות שהורי הגיעו למצרים בראשית המאה ואני נולדתי במצרים לא הצלחנו לקבל אזרחות מצרית היינו "אפטריד".תושבי קבע ללא אזרחות כלשהי.

התגוררנו באלכסנדריה באזור "רמלה" בשכונת "איברהימיה". למדתי בבית ספר נוצרי "סנט גבריאל" אבי עבד כמנהל אצל מעסיק יהודי בשם  עדס ואח"כ פתח עסק עצמאי של בדים ,שנקרא :"ויטה" ברחוב אבדין.

אולם  החיים במצרים הפכו לחיים בלתי נסבלים למרבית היהודים.

הורי ברחו והותירו מאחוריהם את כל רכושם ,שכלל את החנות על כל תכולתו ואת הבית על כל תכולתו. הבית היה מלא בדברי כסף וקריסטלים, שנרכשו לאורך השנים ושערכם רב מאוד. הכול נלקח ע"י המצרים. מי יכול היום בכלל להוכיח את בעלותינו על כל  הנכסים הרבים דלא ניידי, שלקחו המצרים מהציבור היהודי. פליטים רבים בעולם, שברחו לקחו עמם לפחות כסף ודברי ערך שהיו ברשותם. מיהודי מצרים  גם זכות בסיסית זאת נמנעה . המצרים אסרו להוציא כסף או חפצים יקרי ערך. הם ערכו חיפוש דקדקני בשדה התעופה והחרימו כל פריט בעל ערך. הם שמו את ידיהם על כל הרכוש העצום הזה. הם גם דאגו לטשטש כל שייכות שלנו לרכושנו. הם אסרו עלינו להוציא מסמכים המעידים על בעלותינו וכמו כן דרשו שנחתום על כתב ויתור על נכסינו, למי שהייתה אזרחות מצרית הוא חוייב לחתום על כתב ויתור על אזרחותו ועל מסמך לפיו אינו רשאי לשוב למצרים לעולם.

להלן דף "לאסה פאסה" דהיינו:תעודת מעבר שלי ושל אשתי ביציאתו ממצרים ,שבו מצוין בפרוש "לצאת מבלי אפשרות לחזור."

במסע הרדיפות השני והגדול ,שפקד את יהודי מצרים בשנת 1956 נמלטו אחיותיי עם משפחותיהן. גם הן כמובן נמלטו חסרי כול, נטשו את דירותיהן ועסקיהן על כל תכולתן.

הורי לא היו ציונים , כך שלא קיבלתי שום חינוך ציוני בבית. אבל משבגרתי והבנתי, שהמצרים לא יקבלו אותנו לעולם כחלק מהעם המצרי, הצטרפתי לקבוצה ,שחלמה לעזוב את מצרים. ראוי לזכור: בשנים 1945-1947 הייתה עדיין במצרים נציגות רשמית של הסוכנות היהודית והציונות לא הייתה מחוץ לחוק. כך שכל הפעילות שלנו הייתה אז במסגרת החוק. לא ידענו שהייתה זו רק מראית עין. ובעצם המשטרה החשאית המצרית עוקבת אחרינו.

15.5.48 מחנות המעצר ליהודים במצרים

נבואתי הרעה התגשמה. הראשונים ששלמו את מחיר הכרזת המדינה. היו הצעירים היהודים, ששמותיהם היו ביד הבולשת, פרי מעקב של פרק זמן ארוך לפני הכרזת המדינה.אולם לא רק צעירים, ששמותיהם היו בידי הבולשת נעצרו, גם צעירים רבים, שכלל לא היו ציוניים נעצרו באותו היום והושלכו למחנה מעצר.
נתמזל מזלי ופסחו עלי.ידעתי, שזו רק שאלה של זמן, שגם אני איעצר והחלטתי שאני חייב לברוח. הייתי בן 24 וחברתי בת 22, נישאנו במהירות והחלטנו לברוח. ההזדמנות הגיעה במהרה. 80 ילדים ,שהוריהם בקשו להבריחם בטרם תשים המשטרה את ידה עליהם ,התארגנו לברוח. אף מבוגר לא הצטרף אליהם. צרפו אותנו, כמבוגרים היחידים באונייה ,לשמור על כל 80 הילדים.

היה זה אחד מהאתגרים היותר קשים שהתמודדנו, אני ואשתי הטריה אסתר, לשמור על ילדים, שלראשונה בחייהם עזבו את הוריהם, הלכו  למקום לא מוכר וידוע. והכול בתנאים קשים של סודיות. מעולם לא הדרכתי ולא השגחתי על ילדים קודם לכן, לפתע הפכנו למפקדים ולתחליף מיידי להוריהם. לא יודע מהיכן שאבנו את כוחותינו ,אבל עמדנו במשימה בהצלחה, והגענו בשלום לנמל מארסיי בצרפת. התקבלנו בתשואות ע"י אנשים שעמדו על הרציף.
בעקבות הצלחתי,נתבקשתי ע"י שליחים מהסוכנות להמשיך לעבוד עם נוער בצרפת ,אבל לא רציתי להחמיץ את האפשרות, שבני הראשון ייולד בישראל. על כן ויתרתי על ההצעה ונסענו לישראל ,למחנות הפליטים ב"שער עליה". שם הצטופפו מאות פליטי השואה מאירופה.

לא כאן המקום לספר את תלאות וקשיי הקליטה בארץ, מלאה אוהלים וצריפים של אנשים, שנעקרו מאדמתם. אולם ,הדבר שהדהים אותי ביותר בארץ היה, שלראשונה שמעתי על הבחנה בין ספרדים ואשכנזים. הישוב הוותיק , שקיבל אותנו, היה ברובו יוצאי אירופה ,הוא התייחס אלינו כיהודים מדרגה שנייה. לעומת זאת היהודים במצרים , שחיו שם שנים רבות והיו מבוססים מאוד קיבלו במאור פנים וללא הבחנה כל פליט, שהגיע מאירופה ועשו הכול כדי להקל עליו את הקליטה וההתערות במצרים.

למרות הקשיים והביקורת שלי על אופן הקליטה , אני מברך את האל, שהעניק לי את ההזדמנות לבוא לארצי ולא להיות נתון יותר לחסדיהם ולשרירות לבם של המצרים.