גרנו ב"לארי דה פרונס" באלכסנדריה. אבי היה סוחר בדים והקים מפעל ,שסיפק את צורכי הביגוד של הצבא הבריטי, שחנה באזור.
הוא נהג לנסוע פעמים רבות לאיטליה לייבא סחורה. אמי ילידת צפת, בנסיבות מסוימות, בראשית המאה ה-20 עזבו הוריה את צפת ועברו להתגורר במצרים. שם היא התחתנה ואני ואחיי נולדנו שם.
אבי ביקש אזרחות מצרית. בדר"כ לא קיבלו היהודים אזרחות מצרית למרות, שחיו שם ונולדו שם. אולם בגלל תרומתו הרבה למסחר והצורך שלו לנסוע לעתים מזומנות לאירופה לצורך מסחר, הוא קיבל אזרחות מצרית. ילדיו ,ילידי מצרים ,לא קיבלו אזרחות. למדתי בבית ספר "אלגייה". הורי לא רצו לעזוב את מצרים. אולם הסבל הרב שסבלו אחיי בדרכם לביה"ס, בבית הספר עצמו ובכל אירוע שדרש את יציאתם לרחוב, הוביל את אבי אט אט למסקנה ,שהוא לא יכול להמשיך את חייו כרגיל. אחיי היו שבים מידי יום, חבולים, חפציהם האישיים נגנבו מידי פעם. הם, כילדים, לא נענו לבקשת הורי להבליג עד יעבור זעם. אחיי הצעירים לא הבינו את המנטאליות של המבוגרים , להרכין את הראש נוכח ההשפלות וההתנכלויות. הם השיבו מלחמה שערה לגידופים ולמכות.
אני הקדמתי ונסעתי עם בעלי הטרי זילבר יחד עם 80 ילדים, שהוברחו ממצרים. הורי הגיעו אחרי. נוכח האיסורים להוציא את רכושנו הותיר אבי הכול מאחוריו. בית ומפעל על כל תכולתם.
למרות שיצאנו חסרי כול, עברנו בשדה התעופה מסע השפלות וטרטורים. 3 ימים הוחזקנו במעצר בשדה, בתואנה שצריך לבדוק אם אבי אינו חייב כסף כלשהו לשלטונות. הוא כלל לא הצהיר ,שיעד הנסיעה שלו לישראל, כי לא היו מאפשרים לו לצאת. הוא הצהיר שהוא נוסע לרגל עסקיו באיטליה. למרות זאת הם נהגו בו כאילו נוסע לישראל. המדיניות הייתה מדיניות של הונאה. הם עודדו במעשי הרדיפות וההתנכלויות של היהודים ,לצאת מהר ממצרים, אולם כלפי חוץ מנעו את היציאה לישראל וכביכול לא גרשו את היהודים ממצרים.
בנוסף לכך המעשה המשפיל ביותר היה לאלץ אותנו לחתום על מסמך לפיו אנו עוזבים את מצרים מרצוננו ואין לנו זכות יותר לשוב למצרים.
|