"כל בוקר נאלצתי להקשיב לקריאת טכסטים אנטי יהודים בכתה".

נולדתי בקהיר בשכונת סקקיני, אזור יוקרתי ,שבו גרו יהודים עשירים, ערבים ונוצרים עשירים גרו גם הם  בשכנותינו. היה זה בית גדול של 9 חדרים. בדר"כ נהגו בני המשפחה המורחבת להתגורר באותו אזור.

לאמי היה דרכון איטלקי, היא ירשה זאת מהוריה. לאבי, לעומת זאת, לא הייתה אזרחות כלשהי, למרות שהיה יליד מצרים והוריו חיו שם שנים רבות.

מאז ,שעמדתי על דעתי, אמי ביקשה ממני ומאחי לא להזדהות כיהודים, אלא ,כאיטלקים, בכך קיוותה להקל על חיינו והשתלבותנו בחברה המצרית, לצורך זה אף רשמה אותי לבית ספר נוצרי, אולם נאלצה מהר להוציאני משם, כאשר התברר לה, שהתחלתי  להצטלב.

גדלתי בחוסר ידיעה מוחלט על ישראל .הורי לא היו ציוניים כלל. יתרה מזו אפילו על שואת יהודי אירופה לא ידעתי דבר, כי במצרים ,לימוד ההיסטוריה  היה  סלקטיבי, כל מה שקשור לשואת יהודי אירופה לא נלמד שם.
 
בהיותי בת 9  רכשו הורי דירה מרווחת ומפוארת ביותר ,שהייתה שייכת למלך פארוק, ואשר לאחר הדחתו נמכרה במכירה פומבית.  90%  מהקונים היו יהודים ו-10% היו ערבים מהאליטה המצרית. היחסים בינינו לבנם היו טובים ביותר. הבניין היה ברחוב מעדי וקאסר אלניל.

אבי היה יבואן גדול ולו היו מחסנים גדולים ב"שוק אלמוסקי".
רמת החיים שלנו השתפרה לעין ערוך, משעברנו להתגורר שם. היו לנו 4 משרתים ,שחיו איתנו בדירה על הגג. בקיץ בלינו בדירת נופש, במשך  3 חודשים, באלכסנדרייה .

כל עוד המלך פארוק שלט במצרים ,לא אונה כל רע ליהודים. כחודשיים בערך לפני גירושו,ערכו ה"אחים המוסלמים" פיגוע בחנות "bondy ",  חנות לכלי נשק, שהייתה בבעלות יהודית. הדי הפיצוץ הגיעו עד לביתנו, לאחר מכן החלה ביזה של החנויות בשוק. אפילו המשרתים שלנו השתתפו בביזה. כעבור זמן קצר הגיע מועד גירושו של המלך. הייתי מאוד עצובה . הורי לעומת זאת היו חרדים לגורל הקהילה היהודית,ואכן חששותיהם התאמתו .
מהפכת ה"קצינים החופשים" ,כפי שכינו את מהפכת נגיב ונאצר סימנה את ראשית הסוף של יהודי מצרים.
נגיב השתדל להרגיע את הציבור היהודי החרד, והבטיח לשמור על ביטחונם. אולם לא עבר זמן רב ונגיב הודח ואת מקומו תפס גמאל עבדול נאצר. נאצר הכין תוכנית מוסדרת ומאורגנת פרי ייעוץ של בכירים  נאצים ,שהועסקו על ידו תחת שמות ערבים,

 כיצד לגרש את יהודי מצרים ולהלאים את רכושם. התוכנית יושמה באופן הדרגתי, לאחר, שהכין קאדר מצרי,שיתפוס את מקומם של היהודים,
האמתלות, שנדרשו לצידוק הרדיפות והגירוש היו יחסיו עם ישראל. מאחר ותוכניתו הייתה לחסל את ישראל, הוא דאג ליצור פרובוקציות  כדי להלחם איתה, כל תגובה מצד ישראל ,שמשה עבורו עילה  לבצע את שלבי עקירת היהודים ממצרים.

נבצר ממני  להבין מדוע הוא פגע דווקא ביהודים, שהיו כל כך נאמנים  והוו יסוד תרבותי וכלכלי חשוב בחברה המצרית דאז. אני ומשפחתי מעולם לא היינו ציונים, מעולם לא דובר אצלנו על אפשרות עזיבתה של מצרים, לפתע הפכנו לאזרחים לא רצויים ו"מסוכנים", כל מנגנוני השלטון השתתפו ב"חגיגת" הגירוש.

השנאה חלחלה לכל שכבות האוכלוסייה, ההסתה הייתה נוראית, בהדרגה,  הגעתי להכרה ,שבארץ הבוגדנית הזו, אשר רודפת אנשים ללא סיבה, אני לא אשאר לעולם. חיפשתי מפלט לבדידותי ולמצוקותיי .אולם עדיין זה לא הגיע לכדי הפיכתי לציונית, אלא רק  החוויות הקשות,שהיו מנת חלקנו בהמשך, גיבשו את דעתי לכדי בריחה ממצרים לישראל.

דודי, שגדל בבתינו  והיה כבן להורי, הפך להיות מוקד לרדיפת השלטון והשכנים. יום בהיר דפקו על דלת ביתנו ב-2 לפנות בוקר, התעוררתי בפחד נוראי, ידענו כבר, שכל נקישה בדלת בשעות כאלו משמעה, חיפושים ומאסרים. אחרי שהפכו את כל הרהיטים ולא מצאו דבר, לקחו את דודי והעלימו אותו למספר חודשים. כעבור כמה זמן נשלחה לביתנו חולצתו, מגואלת בדם.  לא ידענו את נפשנו מרוב צער. אבי החל לחפש אחריו ושילם אלפי לירות שוחד כדי לאתר מה עלה בגורלו. כעבור כמה חודשי חיפוש ,הוא שוחרר תמורת שוחד רב.
אולם לא לזמן רב. התופעה חזרה  מספר פעמים וכל פעם הפחד הלך והעמיק.

תופעת ההלשנות, בעידוד השלטונות והמשטרה, הפכה למכת מדינה. השכנים החלו להעליל עלינו כיד הדמיון. כל עלילה סתמית גררה את בואם של השוטרים, שערכו חיפושים , גררו אנשים לבתי סוהר , הטילו קנסות וכו'. כך שוב מצא את עצמו דודי מואשם ע"י השכנים, כאילו הוא מאותת למטוסים ישראלים מגג הבית. בשעה 2 הופיעו השוטרים, קרעו את כל המזרונים, גנבו כל מה שאפשר מביתנו  וגררו את דודי שוב לבית הסוהר.

עברנו ימים של חרדה, המשטרה העלימה במכוון את מקום כליאתו. רק הכסף האיר את עיני השוטרים, אבי קיבל מידע על  מקום כלאו. אולם נאסר עליו לראותו. השוטרים ניאותו לאפשר למשרתת הערבייה  שלנו לבוא ולראותו. בלית ברירה, היא נשלחה לראותו  במקום בני משפחתו , היא חזרה והודיעה לנו ,שהוא הובל בנוכחתה, כבול  באזיקים , לנמל התעופה בדרכו החוצה. חסר כול, ללא בני משפחתו, ללא יכולת להיפרד מהם ואינו יודע לאן יושלך. הוא הדין לגבי אמו. אשה מבוגרת ,לא ידעה כלל כיצד לתפקד לבד בארץ זרה, אולצה לעזוב את ארצה, ללא רכושה וללא מלווה מבני משפחתה. אכזריות השוטרים הייתה ללא נשוא, ניתוק חסר רחמים  בין בעל ואשתו, בין ילדים והורים, בין סבים ובניהם.

כוס היסורים לא מלאה, שלב ההשפלות הגיע לבתי הספר, שם נדרשו המורים להקריא כל בוקר ,קטעי שטנה בגנות היהודים והישראלים. נאלצתי לשבת ולהקשיב כל בוקר לקטעים אנטישמיים נגד היהודים. כל הקירות בבית הספר מלאו  קריקטורות וכתובות נאצה נגד היהודים וישראל. כל המורים שיתפו פעולה ברצון, לא נשמעה אף מילת ביקורת.

בוקר אחד הגיע תורי, המורה ביקשה ממני לקום ולהקריא, מאמר אנטי יהודי בכתה. סירבתי לעשות זאת. נענשתי מיד וכשהמשכתי בסירובי חרף העונש, סולקתי מבית הספר.

לימים, כאשר עזבתי את מצרים ונודע לי על שואת אירופה, הבנתי עד כמה המדיניות של נאצר כלפי היהודים דמתה למדיניות הנאצים.

לאחר ,שסולקתי מבית הספר  ניסיתי לחפש עבודה כלשהי, אבל הכול נחסם בפני. לא נחקק חוק נגד העסקת יהודים, אלא נתנה הוראה לכל המשרדים לא לקבל יהודים. מאחר והשם"מוזאיק" היה רשום על תעודת הזהות שלי, קשה היה לחמוק מזהותי היהודית.

אחי, שסיים הנדסה, אף הוא  לא מצא עבודה. ישבנו בבית מיואשים וחסרי מעש, חוששים לצאת לרחוב, שמא יפגעו בנו עוברי אורח, גם זה היה דבר שבשגרה. המשטרה לא התייחסה לתלונות של היהודים כנגד התנכלויות של ערבים כלפיהם.

ואז באה המכה ששברה אותנו סופית.

                                                            ההלאמה.

בוקר אחד הגיעו שוטרים למפעל של אבי.

"אדוני, מהיום כל מפעליך על כל תכולתיו וכספך מולאם".
אתה רשאי להמשיך לעבוד כפועל במפעל ,תמורת משכורת צנועה".
הרכוש נאמד ע"פ המסמכים שבידי ב-500,000 $,
1.    הבית המפואר על כל תכולתו ננטש משברחנו.
2.    3 מכוניות.
3.    3  מחסני סחורה מלאים בתוצרת.
4.    סכומי כסף גדולים בבנק.

כך, ללא סיבה, נגנב כל פרי עמלו של אבי והפכו אותו לאיש עני.
אבי האמין, שמעשה בלתי חוקי והגון זה הוא מעשה זמני והשלטונות יחזרו בהם, לכן קיבל את ההצעה להמשיך לעבוד במפעל כפועל רגיל. הוא לא תיאר לעצמו, שההלאמה בלתי הפיכה. אל המפעל הגיעו מיד נציגי הממשלה, אשר היו בקיאים להפליא, בכל תכולת המפעל וכל מהלכיו העסקיים. הם היו כבר מיומנים.ההלאמה אם כך תוכננה בקפידה, חודשים רבים קודם לכן,ולא הייתה תגובה למעשיה של ישראל, כפי שמצרים ניסתה להסביר את מהלכי ההלאמה.
אבי לא הצליח להשלים עם ההכרה ,שכל מפעל חיו נגנב לעיניו  ועוד בחסות החוק. הוא סירב לעזוב את מצרים .אולם אני החלטתי לברוח מארץ הולדתי. לברוח ממקום ,שרדיפת אנשים וגניבת רכושם הוא עניין מקובל . התחלתי להפעיל מערכת לחצים על הורי ,כדי שיעזבו או יאפשרו לי לעזוב. רק מסכת הרדיפות, שהחלה עתה לפעול כנגד אחי, הבהירו לאבי באופן סופי, שלא רק רכושו נלקח ,אלא, לא ירחק היום וגם בנו יילקח.

נטשנו את ביתנו על כל תכולתו. ועזבנו את מצרים. הגענו לצרפת, עמדו בפני שתי אפשרויות לעלות לישראל או לארה"ב. בחרתי להיות בישראל. החלטתי, שלעולם לא אחליף גלות בגלות.
גם אם יהיה לי קשה לחיות בישראל, אני אעדיף  כול קושי, אבל, אחיה בארץ דמוקרטית ובארץ ,שהיא ארצי האמיתית.

כשנחתם הסכם השלום עם מצרים, היו רבים, שנסעו לראות את בתיהם שננטשו. אני לא הייתי מסוגלת לדרוך שוב על האדמה ,שהקיאה אותי מתוכה, ללא עוול בכפי.