לפני שעזבתי את מצרים לצמיתות הייתה לי פגישה עם סגן המושל הצבאי של  אלכסנדריה.
               "למה אתה עוזב"  שאל?      " לא רציתי לעזוב"
השבתי.
"אבל אינני יכול להמשיך להירקב בבתי הסוהר במצרים ללא סיבה"

הוא היה אדם הגון, לקח לי את היד ואמר: " "אתה יודע,שפוליטיקה זה דבר מלוכלך
 מאוד,  אבל אל תזכור רק את הצד המכוער והרע של מצרים כלפיך וכלפי היהודים במצרים, אלא גם
 תזכור, שפעם העם המצרי היה אחר, היה טוב וסובלני כלפיכם" לחצנו ידיים ונפרדנו לשלום.

נולדתי במצרים וגרנו באלכסנדריה. אחרי שסיימתי את למודי התיכון עבדתי, כפקיד בחברה גדולה, שעסקה ביבוא ויצוא. הייתי בן 20, זו הייתה תקופה של סוף מלחמת העולם השנייה. הרוחות סערו, שואת יהודי אירופה התחילה לדלוף אט אט לאוזנינו. הצעירים היהודים נפגשו עם חיילי הבריגדה היהודית. חלק מאתנו הצטרף לתנועות נוער ציוניות, שמענו הרצאות על הקיבוצים ועל הנעשה בארץ ובעולם. הציונות אז עדיין לא הייתה אסורה והייתה נציגות רשמית של הסוכנות. כך שלא עברנו על החוק. הרגשנו רק, שהבולשת עוקבת אחרינו.

15.5.48 ביום ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, בחצות הלילה ביצעה המשטרה המצרית מעצרים רחבים של כל הצעירים והצעירות היהודים באלכסנדריה ובקהיר.
יהודי קהיר נשלחו למחנה המעצר הקסטפ Hucstep  ויהודי אלכסנדריה נשלחו למחנה המעצר אבוקיר.
אותי עצרו רק למחרת היום.
4 ימים לפני המעצרים, ב-11 במאי הפליגו הורי באוניה מצרית מאלכסנדריה לחיפה, כדי לבקר את שני אחיי, שהיו בישראל. משהגיעה האונייה מול חופי ישראל סירב המפקד  להיכנס למפרץ ולהוריד אותם שם. המפקד דרש   ש"ההגנה" תשלח סירות כדי לקחת אותם בלב ים וכך אומנם היה. כעבור כמה ימים,כאשר ראו שהמצב הולך ומתחמם החליטו  הורי לשוב מיד למצרים. כאן נכונה להם ההפתעה.

אסרו עליהם  לשוב למצרים, למרות שהיו אזרחי מצרים.

הדבר היה קשה , כי הם הגיעו לארץ עם מזוודת בגדים בלבד והשאירו את כל ביתם ורכושם במצרים. אבי עבד בבנק גדול באלכסנדריה, למעלה משלושים שנה, ולא קיבל אף פרוטה פיצויים וחשבונו הפרטי עם כל כספו וזכויותיו הוחרמו.

לאחר המלחמה,יצר אבי קשר עם שגרירות מצרים ,כדי לברר מה בקשר לחשבון הבנק שלו, אך נענה:
ממשלת מצרים הטילה עיקול על כל כספך ועל כל רכושך.

זה היה טרגי , אנשים  מבוגרים בני 55 הגיעו לביקור בארץ ולא הורשו לחזור, למרות היותם בעלי נתינות מצרית, ונשארו בלי כסף,בגדים או כל אמצעי מינימלי כדי לרכוש מצרכים בסיסיים.

מצרים השתנתה בלי הכר מאז תוכנית החלוקה ולאחריה. לפני כן היו לנו יחסים טובים עם שכנינו הערבים , למרות שלא היה לנו קשר הדוק אתם, באלכסנדריה היו הרבה זרים ובד"כ היינו מתראים יותר עם הזרים.קיצונים תמיד היו אולם, הם לא השפיעו רבות על הרחוב במצרים. כפי שקרה אחרי מלחמת השחרור.

15.5.48, הייתי מוזמן אצל סבתי לארוחת צהריים, זה היה בשבת. קציני המשטרה חיפשו אותי בביתי,ומשלא מצאו תיחקרו את השוער. השוער לא רצה למסור את מקום הימצאי וקיבל מכות רצח מהשוטרים עד שנאלץ להודות . כשנעצרתי ראיתי אותו בטנדר המשטרתי ,כולו מכוסה בחבורות ובדם. הוא חייך אלי כמתנצל.

קצין הבולשת נתן לי שני אגרופים בפרצוף, אילו היו המכות היחידות שקיבלתי.אח"כ היו היחסים בינינו לבין סוהרינו קורקטים.

במחנה אבוקיר פגשתי את כל הצעירים, שנעצרו יום קודם.
למה נעצרנו אינני יודע. הרי המצרים ידעו על פעילותינו הציונית וזה לא היה מנוגד לחוק. הם גם ידעו ,שאיננו מהווים כל סכנה למצרים ולא פעלנו נגדה. אולם הייתה אווירה של רדיפות והשלטונות רצו להוכיח שהם עוצרים את האויב. כך הפכו אזרחי מצרים היהודים בין לילה ל"אויבים". די היה, שמשהו חשקה נפשו לומר למשטרה, שפלוני הוא ציוני כדי לעצור אותו מיד ללא הוכחות וללא משפט.

התנאים במחנה היו קשים בהתחלה. התנאים הסניטרים היו מתחת לכול ביקורת. הם עצרו אותנו בצורה חפוזה ולא הכינו את המחנות לקלוט כל כך הרבה עצורים.
לא היה משפט ולא כתב אישום, קווינו שזה לזמן קצר, אולם אט אט הבנו, שאין תאריך יעד לשחרורינו. אנשים נכנסו לדיכאון, ניתוקינו מבני משפחותינו היה קשה, האנשים דאגו להם כי לא ידעו היכן הם, והותירו אותם בלי פרנסה. מחוסר ברירה התחלנו להתארגן ולדאוג לעצמנו. הן מבחינת אוכל ותנאים סניטרים.

יום אחד הגיע המפקד ושאל אותנו:" מי רוצה לנסוע לפלסטין " כולנו חששנו לענות כי פחדנו שזו מלכודת. אולם לבסוף השיבו כולם ,שהם מוכנים לכך. למרבה הצער לא יצא מכך כלום.

כשהייתי עצור במחנה שמתי לב, שהעצורים הזרים כמו הצרפתים והאנגלים מקבלים יחס טוב יותר וביקורים של הקונסולים של מדינותיהם. נזכרתי שלאמי יש נתינות צרפתית וביקשתי לברר אם אני גם זכאי לנתינות צרפתית. הקונסול ברר והודיע לי, שאכן אני זכאי לקבל נתינות צרפתית.

מפקד המחנה קרא לי והחל לצעוק עלי. "תחליט האם אתה אזרח מצרי או אזרח צרפתי"
השבתי: הייתי מאוד רוצה להיות אזרח מצרי, אבל בגלל המדיניות המצרית כלפי האזרחים היהודים , אשר עוצרת אותנו ללא כל אשמה ואינה נותנת לנו אפשרות להתגונן אז עדיף לי להיות אזרח צרפתי , צרפת מגינה על אזרחיה.אני אזרח מצרי אבל אין לי זכויות אנושיות כמו אזרח מצרי ערבי. אני קורבן לכול חיכוך בין מצרים וישראל מבלי שאני צד בעניין.
האם אתה מוכן להיות במקומי הוספתי."
הוא לא השיב לי,הוא ידע היטב שאני צודק. כך קיבלתי נתינות צרפתית והיחס אלי השתפר לעין ערוך.

19 באוגוסט 1949 אחרי 15 חודשי מעצר שוחררתי.

עזבתי את מצרים "ללא חזרה" החתימו אותי בשדה התעופה על מסמך, לפיו אני יוצא מרצוני ומאבד את זכותי לשוב .