השכנה האיטלקיה הסתירה אותנו בפוגרום והצילה את חיינו.
                                  
החיים עם הערבים בלוב מתחלקים מבחינתי לשתי תקופות משמעותיות. לפני 1945 ולאחריו.
עד 1945 היחסים עם שכנינו הערבים היו ברוב המקרים טובים. יתכן שתרמו לכך שתי סיבות, האיטלקים, ששלטו על לוב והגנו על המיעוט היהודי  והעדר הסתה מצד השלטונות, שעדיין לא שלטו על אמצעי התעמולה. כשהתנאים הללו השתנו חל המשבר הגדול בקהילת לוב.

מאז הפוגרום של 1945 היה זה רק שאלה של זמן מתי יצליחו יהודי לוב להימלט משם.

נולדתי בטריפולי שבלוב, בבית סבי, ב"חומה", אזור סמוך לרובע היהודי, אולם לא בתוכו. לסבי היה בית גדול עם שתי קומות ובחזיתו 3 חנויות, שם עסק אבי וסבי בצורפות.
במלחמת העולם השנייה, כשהפציצו הבריטים את טריפולי, אחת הפצצות נפלה על בית דודתי, בו שהו באותה עת 8 מקרובי משפחתי, ביניהם דודתי עם ארבעת ילדיה ואחותי. כולם נהרגו בהפצצה למעט ארביב יוסף ,קרובי, שהיה אז ילד ,שהוצא מתחת להריסות ולגוויות.כיום חי בישראל.

המקרה הנורא הבריח אותנו לכפרים. באזור בו התגוררו בעיקר ערבים. הם נהגו אתנו יפה. עברנו ממקום למקום מ"עמרוסי" ל"זיוארה" משם  ל"קרקרש" בחיפוש אחר מקום בטוח מהפצצות.

בתקופת המלחמה, לפני כניסת בנות הברית, נהגו הגרמנים לקחת את הגברים למחנות עבודה.

סוף סוף תמה המלחמה וחשבנו לתומנו שהצרות חלפו. לא שערנו ,שהנורא מכול עוד לפנינו.

                              הפוגרום והמצילה האיטלקיה.

באחד הימים צפיתי  במשחק חובבני בין נבחרת "מכבי" העולמית לבין נבחרת מאולתרת של חיילים בצבא הבריטי. אט אט הרגשתי, שצעירים  סובבים את היציע, תחילה  היו הם מעטים ,אבל הם במהרה הלכו והתרבו. פניהם לא היו  כתמול שלשום. התחלתי לחשוד ,שמשהו לא בסדר. עזבתי לפני מועד סיום המשחק ומיהרתי לביתי.

בבית נעלתי את הדלתות והגפתי את התריסים, אבל רעש המונים הצועקים חדרו לפנים הבית. קריאות לרצח היהודים נשמעו מכול עבר. אבי ואחיי לא שבו והדאגה כרסמה בנו, אבל חששנו לצאת. כשצעדי ההמונים התקרבו לביתנו, החליטה אמי שסכנת ההשארות בבית רבה. היא רצה לבית הסמוך, דרך הגג ל ובקשה את רחמיה שכנתינו האיטלקיה

"אנא הסתירי אותנו, הערבים רוצחים ובוזזים רק את היהודים"
ללא שהות קלטה אותנו בביתה. הורידה אותנו למרתף ביתה וחסמה אותו ברהיטים. כך הצילה אותנו השכנה האיטלקייה.

אחי שרת בצבא, כששמע על השתוללות ההמון , מהר אלינו והוציא אותנו למקום מבטחים. בהיותו שוטר, פחדו ההמונים לפגוע בנו. הם לא ידעו שהוא שוטר יהודי.

מחוץ לעיר שוכנו עשרות ניצולים במחנה צבאי נטוש. ישנו על הרצפה, כ-8-10 משפחות נדחסו בכל חדר.

הפוגרום גבה 136 קורבנות, עשרות חנויות ובתים שרופים הרוסים וכל תכולתם נבזזה.
מעשי שכנינו הערבים בא בהפתעה וכרעם ביום בהיר ליהודי לוב. מעולם לא חשבנו, ששכניהם הטובים מאתמול, מסוגלים לפשעים כאלה. כמובן ,שכל הפוגרום עבר ללא כל הענשה לפורעים. הגוויות נאספו ונשרפו.

אולם היהודים לא יכלו לשכוח את מעשה הנבלה. כיצד עמדו חסרי אונים ולא מוכנים מול שכניהם הערבים.

אצל הצעירים התגבשה החלטה, לא יהיה עוד לעולם כדבר הזה. יש להתכונן לקראת מעשים שכאלה בעתיד.
צעירים קנו כלי נשק, התאמנו  למקרה שהדבר ישנה. אולם לא רק להתגונן רצו היהודים, הם הבינו שהמשך חייהם בארץ זו אינם אפשריים יותר.המיעוט היהודי הפך להיות טרף קל  ושק חבטות לתחלואי החברה.

אני , החלטתי לחפש כל דרך להימלט. הורי חששו מכך לכן לא הכנסתי אותם בסוד תוכניותי. האירוניה היא שגם פרעו בנו, גם לא קיבלנו הגנה וגם לא אפשרו לנו לעזוב באופן חוקי.

ב-1948, שבו שכנינו הערבים לפרוע בנו, אולם הפעם קידמה את פיהם הפתעה, הגברים היו ערוכים ומוכנים להשיב מלחמה שערה. ואמנם האבידות והנזקים היו קטנים לעין ערוך מהפוגרום מ-1945. אחי העביר אותנו לרובע היהודי, שם פחדו הערבים להתקרב, מששמעו, שכל הרובע מוכן לקדם את פניהם בסכינים ונשק.

ההזדמנות לברוח נקרתה לי יום אחד במפתיע. דודי, שהיה אחראי להברחת יהודים, ביקש ממני לעזור לו כשהאוניה "קזרטה" שהביאה פליטי שואה מצכיה עברה דרך נמל לוב על מנת להעמיס עוד פליטים יהודים מלוב. למרות,שלא הייתי ברשימת הנמלטים הכניס אותי דודי וביקש להחביאני בירכתי האונייה. כך הגעתי לנמל חיפה ומיד ביקשתי להתגייס לצבא.

פה ממשתי את זכותי הבסיסית כאדם  להגן על עצמי. נלחמתי בכל מלחמות ישראל, סבלתי רבות עד שהשתקמתי, אולם אני מודה לאל, שזכיתי  להגן על עצמי ולא להיות יותר נתון לחסדי הפורעים הערבים.