הורי נולדו בטורקיה , ב-1922  עברו משם להתגורר באיטליה. העיסוק במסחר הביא את הורי גם ללוב, שהייתה אז קולוניה איטלקית. שם נולדתי ב-1930.

התגוררנו ברח' ויה ורדי, אזור איטלקי . היהודים שגרו ברחוב היו ברובם סוחרים שהגיעו לאזור  מאירופה בעקר מסיבות כלכליות ,ולכן לא היו חלק מהרובע היהודי בלוב.

נשארנו בלוב עד 1936  ואז שבנו לאיטליה. ב1940 כאשר המצב באיטליה נעשה מאוד מסוכן ליהודים החליט אבי לשוב ללוב.

בין השנים 1940-45 היינו בלוב. במהלך כל המלחמה לא ידענו מה התרחש באירופה ולא ידענו על שואת היהודים, שואת יהודי אירופה נודעה לנו רק בתום המלחמה.

מסוף 1941 שהינו חלק מהזמן מחוץ לעיר. בשל ההפגזות הבלתי פוסקות של בנות הברית. על טריפולי. במשך היום היינו בעיר ובערב שבנו ללון מחוץ לעיר. מסביב לאזורנו חנו הצבא הגרמני והאיטלקי .למדתי בבית ספר נוצרי ואבי הזהיר אותי לבל אגלה את זהותי היהודית. הוא ביקש  ממני לעשות את צרכי במרחק רב מילדים אחרים.מרבית הזמן סבלנו מרעב. אך מאחר ואף אחד לא ידע את זהותי האמיתית הרשיתי לעצמי להסתובב במחנה הצבא הגרמני ומדי פעם אף זכיתי לקבל מנות אוכל.

ב-1944 נכבשה לוב ע"י הבריטים. היינו מאושרים ובטוחים שהגיע קץ לייסורינו. אבל לא כן, דווקא עכשיו חווינו את הגרוע מכול.

הלובים שלא פגעו ביהודים  בתקופות שלטונם של האיטלקים והגרמנים ביצעו את זממם דווקא כאשר הגיעו הבריטים.

הטבח ביהודי טריפולי

את מראות הזוועה שראיתי בפוגרום זה לא אשכח לעולם, פעמים רבות במשך היום מראות הזוועה ההם צפות ועולות בזיכרוני כאילו התרחשו רק עתה.

כפי שסיפרתי בתחילת עדותי גרתי באחד הרחובות היוקרתיים בטריפולי, זה היה רחוב שהתגוררו בו איטלקים ויהודים עשירים. הרחוב היה מחובר באחד מקצותיו לאזור דיונות בהן התגוררו נוודים.

באותו יום נורא שוטטתי עם חבריי האיטלקים ברחוב , לפתע הבחנו בהמוני בדואים רצים מכיוון הדיונות לתוך הרחוב שלנו ,סכינים בידיהם כשהם צועקים "מוות ליהודים". הם כוונו עצמם רק לבתי היהודים. מאוחר יותר הסתבר שהם סימנו את בתי היהודים מראש. וידעו בדיוק לאן להגיע. התושבים היהודים שהיו בבתיהם היו המומים וחסרי אונים.ראיתי את הפורעים גוררים  אנשים מבוגרים ,נשים וטף החוצה והורגים אותם ללא היסוס .

אחד הפורעים הוציא ילד מחלון הבית וריסק את גופו על הקיר.

המחזות היו זוועתיים  מעבר לכל דמיון הייתי אז רק בן 14.

רצתי הביתה בכל כוחי ,תפסתי מסרגה שנקרתה לידי , ועמדתי סמוך לדלת הכניסה כדי לקדם כל רעה.להפתעתי הפורעים פסחו על ביתנו.כנראה שהיו משוכנעים שיושביו הם נוצרים.

משהשתכנעתי שהפורעים התרחקו דיים רצתי לעבר  השוק לבדוק מה עלה בגורל החנות של אבי. הייתה לו חנות גדולה ב"שוק אל טורק" השוק הכי גדול בטריפולי. המראות שהתגלו לי בדרך הם מראות, שמעט אנשים ראו בחייהם. גופות גופות של  נשים ,זקנים וילדים היו מוטלות בפתחי הבתים , מתגוללים ברחובות, גרונם משוסף. הייתי הרוס נפשית. לא ידעתי איך אוכל להמשיך את חיי מפה והלאה .היכן השלטונות הבריטים תהיתי?מדוע ניתן להרוג יהודים ללא עוול בכפם ואין כל מענה? 132 יהודים נשחטו ,נשרפו או נהרגו בדרכים נוראיות אחרות וגופותיהם היו פזורים ברחוב.

שבור נפשית חיפשתי מוצא לייסורי הנפש שלי. למזלי בתום הפוגרום פגשתי כמה חיילי בריגאדה יהודים.בעת מצוקה זו הם היו מבחינתי כמו מים לצמא.

לראשונה בחיי שמעתי על כך שיש ארץ ליהודים ובארץ הזו מדברים עברית . ראיתי חיילים יהודיים. גמעתי בצמא את דבריהם. החלטתי שאהיה כמותם , אני חייב ללכת לארץ בה אוכל להגן על עצמי.

הורי התנגדו להחלטתי לכן תכננתי את יציאתי ללא ידיעתם. הייתי רק בן 17 כשלקחתי את מטה הנדודים וברחתי מטריפולי ימים ולילות הלכתי ברגל , בחלק מהזמן פגשתי בדרכי באיטלקים והם הסיעו אותי ברכבם . בצורה כזו הגעתי לטוניס. בטוניס לא שפר מזלי. המשפחות היהודיות פחדו לשכן אותי כי הייתי תושב זר.  באותה עת חל איסור לשכן זרים.

נעצרתי ע"י המשטרה המקומית והושלכתי למעצר.

הגאולה באה בדמותו של יהודי בשם צרפתי. הוא שחרר אותי תמורת הבטחה להוציא אותי מטוניס. היהודי הנפלא הזה העלה אותי על מטוס והעביר אותי לאיטליה. משם כבר פגשתי נציגים מישראל ,שהביאו אותי לאונייה  "עבציה" ובסוף 1948 בעיצומה של מלחמת השחרור הגעתי לארץ.

המאורעות הנפשיים היו כל כך טראומתיים. שבמשך שנים הייתי עסוק רק בשחזור מאורעות הללו ולא  נתתי דעתי לרכוש הרב שמשפחתי השאירה בלוב. לאחרונה שמעתי שהנשיא קדאפי אמר שיהודי לוב יוכלו לדרוש את רכושם. אכן השארנו שם רכוש רב.

גרנו בבניין בן 4 דירות, שכולן היו רכושם הפרטי של הורי .באחת מהן התגוררה משפחתי  ואת שלוש הדירות האחרות השכיר אבי לדיירים איטלקים. כל הרכוש הזה ננטש  ע"י אבי כשברח עם יתר בני המשפחה. דודתי, שהייתה רווקה עד  יום מותה , הורישה לאבי את עושרה הרב.. היו לה 5 דירות שנהגה להשכיר. בדמי השכירות ניהלה בנק פרטי.

בנוסף לכך הייתה לאבי מעבדה פרטית לייצור בשמים על גג ביתנו וגם חנות ב"שוק אל טורק".