הפוגרומים בלוב.

"החזקתי  את כול קרביו של הפצוע מהפוגרום ובכך הצלתי את חייו"

נולדתי בלוב, גרתי עם הורי ברובע מעורב מוסלמי-יהודי. נשלחתי לביה"ס איטלקי בשם "ויטוריו ורי "שנמצא ברובע היהודי.

בשנת 1932-33, החלה מדיניות אנטי יהודית בבית הספר האיטלקי בו למדתי. הנהלת בית הספר מנעה מאיתנו -התלמידים היהודים-להמשיך ללמוד בכתות הגבוהות. לא יכולתי לשאת את היחס המשפיל והמפלה לכן עזבתי את ביה"ס בטרם סיימתי את לימודי בבית הספר היסודי.

בלית ביררה נזרקתי לשוק העבודה ועודני נער צעיר. לאחר חיפוש מאומץ הצליח אבי לרכוש עבורי חנות קטנה לחומרי בניין .ההצלחה האירה לי פנים והחנות נתנה לי פרנסה בכבוד . לא עברו ימים רבים נישאתי ונולד לי בן ,עברתי להתגורר עם משפחתי ברח' "קורסי סיציליה" ,שם גרו בעיקר איטלקים ויהודים אך גם מספר מועט של לובים.

1941-43 במהלך המלחמה הצלחתי לשרוד את הנאצים הגרמנים ואת הפאשיסטים האיטלקים. לא תיארתי לעצמי שהרע מכול עוד לפני ,והצרה תבוא משכני וחבריי הלובים.

                  פוגרום  נובמבר 1945 
  
היה זה יום שגרתי, שחקנו כדורגל עם קבוצה לובית מקומית, לפתע  החלו חברי הקבוצה ואנשים  מהקהל להשליך לעברנו אבנים . הסתבר שהכול היה מתואם מראש והפורעים הכינו כלי נשק קרים  וביקשו להפתיע אותנו באמצע  המשחק. לא ידענו אז עד כמה מתוכנן  ומקיף היה מהלך הפרעות.

ניסינו להדוף את מבול החפצים שנזרקו לעברנו, אך כשלא הצלחנו נסנו על נפשנו. בדרך  לא שפר חלקנו עשרות פורעים צבאו על בתי היהודים, הכו את כל מי שנקרה בדרכם, ילדים ,נשים ,זקנים על אחת כמה וכמה גברים.

אינני זוכר כיצד הצלחתי לשרוד את המסע הזה, אולם הגעתי לביתי בשלום. שם  מצאתי את אשתי במצב היסטרי ,כשהתינוק בזרועותיה ואיננה יודעת מה לעשות.

לדירה היו חלונות משני צדי הרחוב. אבנים נזרקו משני צידיו . רצתי מחלון אחד לשני וזרקתי לעבר הפורעים חפצים מכול הבא ליד .לפתע פגעה אחת האבנים בכתפי ופצעה אותי, נפלתי על הרצפה שוטט דם.
 
בעודי שרוע על הרצפה פצוע, משכתי מוט שהיה בקרבת מקום כדי להתגונן במידה ויפרצו לביתי ובקשתי מאשתי להסתתר מתחת לאחת המיטות.

אף על פי  שהמהומות התחוללו במלוא עוצמתן בכל העיר אף שוטר אנגלי או לובי לא הופיע.המשטרה התעלמה ואפשרה להמון לבצע את זממו.

משנוכחו הפורעים שהפסקתי להשליך חפצים הניחו שנפצעתי וניסו לחדור לפנים הבית דרך החלון המנופץ. כשבחנתי בצעיר מטפס על אדן החלון, התרוממתי בכוחותיי הדלים והכיתי אותו בכל כוחי באמצעות המוט שבידי. הוא נפל פצוע לזרועות ההמון שהצטופף למטה.

עתה, משנפצע הבחור המוסלמי הופיעה המשטרה בפתח הבית וביקשה לעצור אותי. למרבה האירוניה הופעת השוטרים הצילה אותי ואת משפחתי.מעצרי מנע "לינץ" בי ובמשפחתי.פוניתי לבית חולים ואילו אשתי והתינוק פונו למחנה פליטים יהודים.

בדרך לביה"ח חוויתי את הזוועה בהתגלמותה.

כשהייתי באמבולנס, שהוביל אותי לביה"ח ,אספו השוטרים בדרכם  יהודי פצוע נוסף, שהיה שרוע על הכביש. בטנו הייתה מרוטשת. כשהעלו אותו והניחו אותו לצידי ,אף אחד לא טיפל בו , בשארית כוחותיי גררתי  את עצמי לעברו ואספתי במו ידי את כל החלקים  הפנימיים של בטנו ודחפתי פנימה תוך חסימת הבטן בידיי. זה היה מעשה אינסטינקטיבי. לא ידעתי אם זה טוב או רע. לא הרפיתי ממנו עד שהגענו לביה"ח . לימים נודע לי שבמעשה זה הצלתי את חייו.

בכך לא תמו מחזות הזוועה

בבית החולים שכבו לצדי בני משפחה אחת, אבא אימא וילדיהם ,כולם חרוכים בכל חלקי גופם ,כשהם זועקים מיסורי  תופת. הסתבר שהם היו בין הבודדים ש"ניצלו" מהטבח, שערכו הכפריים בשכניהם היהודים. הפורעים שפכו נפט על בתי היהודים והעלו אותם באש יחד עם יושביהם.

כך מצאו את  מותם מאות אנשים וילדים שנלכדו במלכודות אש ואין מושיע.
המעטים שניצלו היו חרוכים בכל חלקי גופם.

הטבח נמשך חמישה ימים בכל 30 הכפרים, שבהם שכנו היהודים ובעיר הבירה טריפולי.  רק ביום חמישי החלה המשטרה להתערב ולעצור את הפורעים. כ150 איש בקירוב נהרגו בטבח זה. עשרות בתי עסק ובתי מגורים נשרפו או נבזזו. עשרות נפצעו.

זאת הייתה נקודת המפנה בחיי.
התחלנו ,אני וחבריי שחשו נבגדים כמוני, לרכוש אקדחים מכל הבא ליד והחבאנו בבתינו. יצרתי קשרים עם ארגונים יהודים ,כדי לברר כיצד לברוח וכיצד להבריח אנשים מהתופת הזו. הפכתי לאחד ממארגני הבריחה מלוב. עשרות צבאו על ביתי והתחננו בפני שאקח אותם.

1948- ביום הכרזת המדינה, החלו אלפי מוסלמים מכל צפון אפריקה לנוע לכוון ישראל  דרך טריפולי ,כדי לעזור  ל"פלסטינאים" נגד ישראל.

יהודי לוב הפכו "שעיר לעזאזל". ההמונים המתוסכלים וחדורי השנאה כילו את זעמם ביהודים. שוב החלו פוגרומים , אולם הפעם היינו ערוכים לקדם את הפרעות. ואכן האבידות בנפש היו מצומצמות.

אחד משכני הלובים הודיע לי מראש ,שמשהו לא טוב עומד להתרחש ,ולכן יעץ לי לסגור את החנות במהירות ולגשת להסתתר בבית .עשיתי כדבריו .לא עברו דקות רבות כשלפתע הבחנתי מבעד לחלון בפורעים דולקים אחרי יהודי  מבוגר. הוצאתי את האקדח ויריתי באוויר כדי להרתיעם, שכני אציל הנפש שתף פעולה אתי והשליך שולחן לעברם. הדי הירייה והשולחן המתנפץ הזעיקו את המשטרה, שהייתה בקרבת מקום.

משראו שיש נשק בידינו ואנו יכולים להגן על עצמנו. הם עצרו את המהומות.

כל הטבח  לא יכול היה  להתחולל ללא הסכמה שבשתיקה מצד השלטון וזרועות החוק השונות.

נרתמתי עתה ביתר שאת להבריח את היהודים ,שהיו מבוהלים וביקשו לצאת בכל מחיר .

זמן מה לפני שעזבתי, הגיעו לביתי קצין אנגלי ולובי לערוך חיפוש. משלא מצאו דבר אמר לי הקצין: (שהכרתי היטב עוד מהתקופה ששחקנו יחד כדורגל) "הדייר הלובי , שמתגורר בשכירות בבית של אביך  הלשין עליך". הסתבר שהדייר  לא שילם לאבי  6 חודשי דמי שכירות ,ומשנדרש לשלם החליט  להלשין עלי, כאמצעי להימנע מתשלום השכירות.

אחרי מאמץ לא קל הצלחתי  גם אני ובני משפחתי לברוח.