"משנסתיים הפוגרום בטריפולי אמרו לי שכנינו הערבים: " חבל שלא הרגנו את כולכם, חבל,אתם נשארתם כדי לספר את מה שעשינו לכם".

גרנו ברח' אנגלו ,ברובע היהודי  שנקרא "ח'ארה" , היה לנו בית פרטי, אבי היה אופה.
מאז מלחמת העולם השנייה ועד שנמלטנו מטריפולי, סבלנו סבל רב.

בתקופת המלחמה, כאשר העיר הופצצה במשך ימים רבים נמלטנו לכפרים.תמורת תשלום  הסכימו שכנינו המוסלמים להשכיר לנו חדרים למגורים. ההפצצות לא פסחו עלינו ורבים נפגעו.

משנסתיימה המלחמה נשמנו לרווחה, קווינו, שמנת הסבל שלנו הגיעה לקיצה, אך לא כך היה, אדרבא ,רק עכשיו התחיל הסבל הקשה ביותר  והבלתי צפוי, הפוגרום מצד שכנינו הערבים.

לפתע מצאנו עצמנו מותקפים מידי יום ביומו בעיתונות ובאמצעי תקשורת אחרים. שמועות שקריות הופצו מדי יום והתססת ההמונים בתעמולת זוועה הפכה לדבר שבשגרה. יום אחד הופצה שמועה שקרית , לפיה היהודים הרגו את המופתי של ירושלים. די היה בכך כדי לאותת  להמונים שניתן לפרוע  בקהילה היהודית.

ההשתוללות הייתה נוראית, המוני ערבים הרגו ,שרפו, בזזו מכל הבא ליד. עשרות בתים, בתי כנסת הועלו באש. כל החנויות היהודיות נבזזו עד תום. כל יהודי, שהעז להלך ברחוב לא שב לביתו.

היכן היו השוטרים ? היכן היה הצבא?  נעלמו? אכן כן ,

השוטרים הבריטים והערבים הסתתרו עד יעבור זעם.

לאחר כמה ימי פוגרום, לאחר שלא נותר בית או חנות שלא נבזזו או נשרפו הופיעו לפתע השוטרים הבריטים והערבים כדי לעצור את המתפרעים.

מיד התפנו לעשות סדר. כדי למנוע התפשטות מגיפות, נוכח עשרות הגופות המרוטשות שהתגוללו ברחובות, ואשר לא ניתן לזהותם בגלל התעללות האוכלוסייה בגופות הם דאגו מיד לשורפם. את הגופות שניתן היה לזהות קברו על פי זהותם.

למרבה הפלא, הרובע היהודי ,שבו התגוררתי לא נפגע, מסתבר שבמקום היו הרבה קצבים. כאשר שמעו הקצבים  על ההשתוללות, הצטיידו הגברים בסכינים ובאלות כדי לקדם את הפורעים. השמועה, שהיהודים עומדים ערוכים לקדם את ההמונים ולהגן על עצמם עשתה לה כנפיים והערבים לא התקרבו לרובע היהודי. הם כילו את זעמם ביהודים ,שהתגוררו ברחובות מחוץ ל"חארה" ובאזורים הכפריים.

לאחר הפוגרום הדרדר מצב הקהילה ורבים איבדו את יקיריהם ואת מקור פרנסתם.הערבים הטילו חרם על החנויות היהודיות.

העוני הפך נחלת כלל היהודים. לא די שהרגו בנו, לא די שבזזו את כל רכושנו, הם החרימו את חנויותינו ובכך יצרו מצב, שלא הייתה פרנסה כדי להתאושש מהשבר הנורא.

הגאולה באה בדמותם של הישראלים. הם הגיעו כדי להציל את מי שביקש לברוח.

בלי ידיעת הורי, הצטרפתי לקבוצה של 80 נערים ונערות כדי לברוח.

התנאים היו קשים, הכול היה צריך להיעשות בחשאיות רבה. עלינו על ספינת דייגים רעועה, הרבה מעבר למותר, סיכנו את חיינו ובלבד להימלט מהמקום הנורא הזה. הפלגתי רק עם הבגד שעל גופי וללא אוכל. ספינות החופים חיפשו אחרינו, עברנו רגעי חרדה רבים, אולם לבסוף התחמקנו והגענו לחוף מבטחים בישראל.

הורי חוו ייסורים והשפלות מידי המשטרה בגין בריחתי. אולם גם הם הצליחו להימלט בשנת 1951 .כמובן תוך נטישת כול רכושם.