מסע שורשים בלוב והחיפוש אחר היהודייה האחרונה בלוב.

שלוש התמונות המצולמות משמאל
בסדר יורד מלמעלה למטה - מתארות את מסע השורשים שלי במחוז ילדותי. ומה התרחש במקום מאז שעזבתי.

1.בתמונה הראשונה מלמעלה- שטח בית העלמין היהודי עליו בנתה ממשלת לוב בתי מגורים ובתי מלון.

2. בתמונה שנייה באמצע -אני עם שומר מקומי, ליד בית הכנסת הגדול היהודי.

3. בתמונה השלישית למטה : אני עומד משמאל עם בעל הבית החדש, עבדול סאלם, שתפס את חנותו של אבי.

אילו הן חלק מאוסף התמונות, שצילמתי במחוז ילדותי.

ועתה לסיפור עצמו, כיצד  ומדוע  הגעתי ללוב?

החיפוש אחר אחותו של דודי- היהודייה האחרונה בלוב.

אני יליד טריפולי וכיום תושב רומא, פסיכולוג ופסיכואנליטיקאי במקצועי. עזבתי את טריפולי  ,לאחר מלחמת ששת הימים יחד עם שארית הפליטה היהודית שנותרה בלוב . מרבית הקהילה היהודית  נאלצה לעזוב את לוב ב-1949 . 

כשיהודי לוב עזבו את ארצם בשנות ה-50 ,הם לא הורשו להוציא את רכושם או שווה ערך לו. גם על היהודים המעטים שיצאו בשנות ה-60 חל איסור דומה.
לכן גם בני שפחתי יצאה בחוסר כול.

הגענו כפליטים לרומא והשתקענו שם.

ביוני 2002, הייתה חתונה משפחתית ותוך כדי העלאת זיכרונות על החיים בלוב סיפר דודי –ברכאני- שהוא סבור שאחותו עדיין חייה בטריפולי. דוד אחר טען שהדודה בודאי כבר נפטרה.

סיפור תמים זה הוביל אותי למסע חיפושים ושורשים במחוז ילדותי .

לא אלאה אתכם בסיפור, על הדרך שבה הצלחתי לקבל אשרת כניסה ללוב אף על פי שאני יהודי. אבל לאחר מסע מפרך וממושך קיבלתי אשרת כניסה.

השתכנתי  במלון "גראנד הוטל "בטריפולי ושני שומרי ראש מקומיים נלוו אלי.

למחרת בבקר ביקשתי משני שומרי ראשי, פאוזי ועאלי ,לקחת אותי אל הבית ,שבו גרתי ואל החנות של אבי. הבית היה ב"שאראע אלקאהירה" והחנות ב"שאראע אלאיסתיקלאל". כשהגעתי למקום  לא יכולתי לשלוט בעצמי, הזיכרונות צפו ועלו לי באחד. הרגליים לקחו אותי אל מחוזות ילדותי, אל בית הספר "רומא" אל בית הקולנוע ועוד.כשנכנסתי לחנות של אבי, פגשתי בלובי מבוגר, שמו סאלם(מעניין שגם לאבי המנוח קראו שלום), סיפרתי לו מי אני והוא זכר את אבי.

בשעות הצהריים המשכתי  לבית האבות המקומי, שם קיוויתי למצוא  את קרובת משפחתי. נאמר לי, שרק בבית האבות הזה מתגוררת היהודייה היחידה בלוב, יחד עם זאת הבהירו לי,שמזה שנים רבות היא אינה מדברת ואינה מגיבה.

הבאתי עמי מתנות ונרות מאמי.

הביאו אותי לחדר קטן בו ישבה אישה מבוגרת מאוד. היא ישבה על כסא כשראשה שפוף. נגשתי לנשק אותה ,אבל היא לא הגיבה. בקשתי מהנוכחים להשאירנו לבד. היה על צווארי תליון "שדי" ,שקיבלתי בחגיגת הבר מצווה שלי. הסרתי את התליון מצווארי וענדתי אותו על צווארה היא הסתכלה על התליון ולא הגיבה.

לפתע לאחר שתיקה רועמת ,שנמשכה דקות ארוכות אמרה במפתיע: "שה חתית' לי עאלה רקב'תי?"(מה שמת לי על הצוואר).
עניתי לה: "חתית' לך "שם שדי"(שמתי לך את שם שדי, שם ה').
ואז היא הרימה את הראש ושאלה: "וולד שכו אנת'ה" ( ילד, בן מי אתה)
עניתי לה: "אנא וולד דינה, דינה וטרינה"(אני בנה של דינה וטרינה).

היא פקחה את עיניה בתדהמה ואז חייכה ואמרה "שכון, לי עאנדהא כשם כיף קוקלה"? (מי, זאת שיש לה אף כמו קוקלה).
ופתאום שנינו פרצנו בצחוק.....
היא הוסיפה ושאלה "כיף חאל מרי וברטו"(מה שלום מרי וברטו).

וכך קלחה השיחה ביננו. היא זכרה את כל בני משפחתה והייתה נרגשת ביותר .

אחד הרופאים נכנס לחדר והשתאה למראה דודתי המדברת . שנים רבות אמר היא לא הוציאה הגה מפיה .
הוא הוסיף שהיא צריכה כנראה את משפחתה. עניתי לו, שלצערי המשפחה אינה רשאית לראות אותה. אז הציע: "אולי תיקח אותה אל המשפחה".

היא בכתה כשעזבתי אותה ובקשה שאבוא לקחתה.

מוש חראם עליכם,חתא לאמת'א תסייבוני ברוחי האנאייה"?  (לא חבל לכם להשאיר אותי כך במקום הזה.)

הבטחתי לעשות כל שביכולתי ,אבל ידעתי שהפרוצדורה תיקח זמן רב ,וספק אם תזכה לראות את משפחתנו.    לצערי כך היה.

בימים שלאחר מכן סיירתי ברובע היהודי ובקשתי לראות מה קרה לבתי הכנסת ,

נדהמתי כשגיליתי שרוב בתי הכנסת הפכו למסגדים. בתמונה מצד שמאל : אחד מבתי הכנסת שהפך למסגד

המשכנו להסתובב ברובע היהודי, שומר ראשי בן 33 לא האמין  שיהודים חיו בלוב. רק לאחר שדיברתי בשפתו האמין שאכן גרתי לפנים בלוב. הוא חיבק ונישק אותי באומרו: "אנתה טרבלסי מיה פי מיה" , (אכן אתה לובי במאת האחוזים.)

הדור החדש בלוב אינו יודע שלפני  כמה עשרות שנים חיו שם קהילות יהודיות עתיקות והם נאלצו לנטוש חסרי כול.