נולדתי בלוב, החיים עם שכנינו המוסלמים היו טובים, אם כי  הייתה תחושה של "כבדהו וחדשהו " קבוצה כלפי רעותה. יחד עם זאת מעולם לא העלינו בדעתנו ,שעלול להתרחש פוגרום שבו שכנינו ייקחו בו חלק מרצונן החופשי ובהתלהבות כפי שעשו זאת.

שנת 1939 - פוגרום ביהודי בנגזי,

הייתה לנו חנות במרכז העיר ,הפורעים הלובים התפרצו לחנויות שדדו מכל הבא ליד ובסיום הביזה שרפו את החנות. לאבי היו 3 בתים ברח' סיידי סעיד 23 בבנגזי, הבתים נלקחו .חנות הכולבו של בעלי נלקחה אף היא. בתוך כמה שעות הפכנו לעניים חסרי כול.

כשפרצה מלחמת העולם השנייה ברחנו ליערות, כי היו הפצצות, כל אחד סחב שק עם אוכל , עלינו על האוטובוסים ונמלטנו. אולם  בשל החיפזון שכחנו את שקיות המזון בתחנה.

מאחר וזה היה כל רכושנו התעקשתי לשוב ולחפש את השקים. משחזרתי לתחנה הבחינו בי 5 גברים לובים שאני לבד , הם תפסו אותי וגררו אותי בכוח לאחד החדרים הצדדים וניסו לאנוס אותי, בכיתי והתחננתי שישחררו אותי ,אך ללא הועיל. פתאום נכנס בחור לובי נוסף  שזהה אותי  . הוא צעק על הצעירים ומנע מהם לבצע את זממם . הוא צעק לעברם "מה אתם עושים, זאת בתו של הרב". בזכותו ניצלתי מאונס אכזרי של כל החבורה. כל הדרך עשיתי את צרכי בתחתונים  מרוב פחד.

ניצלנו מהפוגרום ,אך לא מגורלנו  להישלח למחנות הריכוז שהקימו הגרמנים בטריפולי .3000 איש רוכזו במחנה כ-700 מביננו מתו מרעב.

גם בטריפולי היה פוגרום דומה .רבים נרצחו.

כפי שהזכרתי ,אבי היה רב השכונה .גרנו בקומת קרקע ומעלינו התגורר שכן ממכובדי האזור ,שהיה ביחסים טובים ביותר עם אבי והוקיר אותו כאדם וכאיש דת.

בוקר אחד כשישבתי בחדרי  ליד החלון הפתוח שמעתי את שכני המכובד -עמאר זרושי משוחח בקול עם קבוצת מבקרים בביתו  ואומר:

"אני מקווה לראות את דם היהודים  ניגר לאורך הרחוב"
הייתי המומה למשמע אוזני. סיפרתי לאבי את תוכן הדברים ,אך אבי ביטל את דברי כלאחר יד בטענה שלא שמעתי או לא הבנתי טוב .

 שנת 1947

הפגנות פרצו בבנגזי העיר בעקבות ההכרזה  באו"ם על תוכנית החלוקה של א"י.

שכנתי שהתגוררה בבית הסמוך לביתי הייתה בת בית אצלי והבטיחה לי תמיד שתגן עלי אם אהיה בצרה כלשהי. אך כשהזדקקתי לעזרתה התגלתה במלוא רשעותה .

בנובמבר 1947 לאחר ההכרזה על תוכנית החלוקה החלה ברחוב בו התגוררתי הפגנה נגד היהודים.הייתי  בהריון ובאותו יום נשארתי בבית עם שני ילדיי.
 
המפגינים התקרבו לביתי, הצצתי דרך חרכי התריס במפגינים כשלפתע הבחנתי בחברתי הערבייה מגיחה מפתח ביתה לעבר המפגינים ומצביעה לכוון דלת ביתי ואומרת להם : "לכו לשם -  זה בית של יהודים" חלק מהמפגינים עזבו את התהלוכה הראשית ופנו לעבר ביתי . הגפתי במהירות את  התריסים . שמעתי את הלמות האבנים הניתכים על תריסי הבית. דחפתי במהירות את ילדיי מתחת למיטה ונשכבתי סמוך אליהם כדי להרגיע אותם.
 
החבטות נמשכו עוד זמן מה ,אך למזלי הסתפקו המפגינים רק בזריקת אבנים ולא פרצו לתוך הבית.

למחרת משנעצרו ההפגנות  פגשתי את שכנתי, היא שאלה אותי בהיתממות מדוע אני כל כך מפוחדת וחיוורת."הרי כשבאו המפגינים בקשתי מהם להסתלק".אין לי מושג מהיכן אזרתי כוח לומר לה שהיא משקרת ואני שמעתי אותה מזמינה את המפגינים לפגוע בביתי.

היא לא חששה להודות במעשיה ,"הייתי בטוחה שהערבים ניצחו את ישראל ולכן בקשתי לשמוח עם כולם", השיבה.

אחד השירים ששמעתי מפי מוסלמיות בשכונה היה:

סרת עמלה פי לוטני(קרה מקרה במקומותינו)
בשאריע מזרני
דובחו זוז נאגה כבאר ושבע זריר וחרייפ סודני (נשחטו כבשה שחורה  ו-7 גוריה ועבד סודני .

נושא השיר היה קשור להרג של אם יהודייה ושבעת ילדיה.