זרקנו את בגדינו,שחינו 1-1/2 ערומים כדי לחמוק מהשוטרים הלוביים ולהגיע לאונייה ,שתבריח אותנו מהמלכודת ,שלכדו אותנו בלוב.

כשאני נזכר בשנים האחרונות שלי בלוב, אני חושב לעצמי , כיצד שללו מאיתנו, אזרחים ישרים
ונאמנים ללוב ,כל זכות אנוש בסיסית. בכל ארץ בעולם ,אפילו בעלות המשטרים האפלים ביותר, לא הגיעו למימדים כאלו, למעט המשטר הנאצי.
מאז 1945 הפכו החיים בלוב,  עבור האזרחים היהודים ,חיים בלתי אפשריים מכול בחינה שהיא. אין ספק ,שדבריו של הייכל פאשא, נציג מצרים באו"ם, שהוא אינו יכול לתאר מה יקרה ליהודים בארצות ערב, אם תוכנית החלוקה תתממש, ידע היטב , מה מסוגלים הערבים לעולל ליהודים בארצותיהם.
האם מישהו מסוגל לדמיין את הצעירים היהודים , שהפכו לפתע שק חבטות של הרוב הערבי ,מבלי לזכות להגנה בסיסית של השלטונות. כאשר ראו כיצד הוריהם, אחיותיהם וילדיהם מושפלים השכם והערב ואין מושיע. האם משהו יכול לתאר באיזה אושר קיבלו הצעירים הללו את  היהודים מא"י, שהושיטו להם לפתע יד,כדי שיוכלו להימלט ולהגיע לישראל  כדי להגן על עצמם.

אני יכול לספר מנסיוני האישי, כמה הסתכנתי כדי לזכות באפשרות היחידה להינצל,מהסבל שהיה מנת חלקנו בשנים הללו בלוב.

הסבל שלנו החל במלחמת העולם השנייה. אז עדיין הערבים לא פגעו בנו.אדרבא, יהודים ברחו אל הכפרים הערבים ממאורעות המלחמה העולמית ושכרו חדרים בבתי הערבים, ערבים כיהודים סבלו מאימי המלחמה. חיכני בכיליון עיניים לסיומה ולניצחון בנות הברית. אולם לא תיארנו לעצמנו שהצרות האמתיות יתחילו רק עתה.

ומי יהיה האויב החדש- שכנינו הערבים ,שאתם חיינו שנים רבות בשכנות טובה. נקל לשער את התדהמה והעדר המוכנות של היהודים נוכח מעשה הזוועה, שביצעו בהם ההמון הערבי. לא הייתה שום אמתלא למעשה טבח זה, טבח לשם טבח.

                                                            1945 משחק כדורגל. בין "מכבי" לבין קבוצה ערבית.

כשישבנו ביציעים לצפות במשחק, התחילה האווירה להשתנות לקראת סוף המשחק. הרגשנו שהמונים הולכים וסוגרים עלינו מכול עבר. מיד עם סיום המשחק החלו להשליך לעברנו אבנים. היינו מעטים מול המון ולא יכולנו להשיב להם, לכן התחלנו לברוח. לכוון הרובע היהודי, לשם הם פחדו להיכנס. הם שמעו שיש שם איטלזים רבים והיהודים מצוידים בסכינים.
בדרכי ראיתי כיצד עשרות אנשים נכנסים לבתים ובוזזים את הבתים. אחד היהודים ,שניסה למנוע את הביזה נורה בראשו ומת במקום. גופתו נזרקה החוצה לנגד עיני.

בבית אחר ראיתי כיצד השליכו אדם ,שהכרתי בשם :חיים חלומה, הוא עם בנו נזרקו  דרך החלון כאילו היו חפצים. שניהם נהרגו במקום.
אח"כ החל שלב ההתעללות בגופות. הם גררו את הגופות הלוך וחזור  לאורך הכביש. כולם השתתפו בפוגרום, צעירים ומבוגרים, נשים וילדים.

היכן האנגלים – נעלמו כאילו בלעה אותם האדמה.
היכן השוטרים הלובים- גם הם נעלמו.

אנחנו ,כפי ציינתי התגוררנו ברובע היהודי. ברובע היו חנויות, בתי כנסת ובתי מגורים. כל בית היה בצורת ריבוע ובו חדרים רבים . בכל בית שכנו כמה משפחות, בכמה חדרים. חלקם היו אנשים עניים וחלקם עשירים.

לאבי הייתה מסעדה. את המסעדה לא בזזו, כי הייתה ממוקמת במרכז הרובע.

הפוגרום הזה היה מבחינתי נקודת מפנה בחיי. למרות שהייתי בן יחיד, החלטתי ששום דבר לא ימנע ממני לברוח מהארץ הזו, שבגדה בי ובאחיי על לא עוול בכפנו.

פוגרום חדש התחולל ב-,1948 אולם אז היהודים היו בחלקם ערוכים להגיב. לכן התוצאות  מבחינת ההרוגים וההרס היה קטן בהשוואה לפוגרום הקודם, אולם  הכעס וההשפלה על  העדר ההגנה של השלטון ועל בגידתם של השכנים הערבים לא נתנה מנוח לכל הקהילה.

הצעירים החלו להתארגן בקבוצות כדי להשיג נשק וכדי ליצור קשר עם גורמים יהודים  מהארץ ,כדי שיושיטו לנו יד לברוח.

השלטונות הלובים השתמשו בנו כבני ערובה בכל מובן שהוא.
ההמון פרע, שחט, גנב והרס- אף אחד לא נענש.
השלטונות התעלמו ולא נתנו הגנה.
את רכושנו הפרטי בזזו ושרפו את בתינו.
הקשו עלינו להתפרנס.
כשביקשנו לצאת, רדפו אותנו בחורמה כדי שלא נוכל לצאת.
ביקשנו להוציא את רכושנו הפרטי- החרימו אותו .
ביקשנו לממש את רכושנו הקולקטיבי- הוא הוחרם ונהרס ובמקום בתי הכנסת ,ובתי הקברות ואחרים, נבנו בתי מלון ומבנים ציבוריים אחרים.

כיצד היה לשליט לוב את החוצפה להציע לנו לשוב ללוב.

קצרה היריעה לספר את החודשים הרבים של התארגנות בניסיון להימלט.הסתתרתי על החוף, ישנתי בבתי קברות ובלבד להימלט מעיניהם הבוחנות של שוטרי הגבול, שעקבו אחרי כול ניסיון של בריחת יהודים.
לאחר ניסיונות נפל רבים, הגיעה יום אחד ספינה ,שאמורה להבריח חלק מאיתנו.מהספינה נשלחה סירה לאסוף אותנו.אך הסירה , למרבה הצער נתקלה בסלע ונוצר בה חור. הורדנו אני וכמה צעירים ,שעמדו לברוח אתי, את בגדינו ואטמנו את החור. העברנו קודם את הבנות על הסירה ואילו אנחנו שחינו 1-1/2  רק עם תחתונים. פחדנו כל הדרך, שמא השוטרים הלוביים יבחינו בנו וירו עלינו.
בדרך נס ניצלנו והגענו בשלום לספינה ,אשר הובילה אותנו לאיטליה. לא רצינו להישאר שם אלא רק להגיע לישראל ולחוות את תחושת החופש ואת הזכות להלחם למען כבודנו כבני אדם ,שלהם זכות הגנה עצמית.

הגעתי ליחידה , ללא נעליים, היה לי ולחברי מעיל אחד והיינו מתחלפים במשמרות עם המעיל. אבל לא הצטערנו, ידענו שזו הארץ שלנו ולעולם הערבים לא יוכלו יותר להתעלל בנו, כפי שעשו לנו בלוב.

הצלנו את עצמנו ,אבל לא הצלנו דבר וחצי דבר מכל רכושנו הפרטי והקולקטיבי.כל הרובע היהודי על כל בניניו, בתי הכנסת החנויות ננטש והוחרם ע"י לוב.
אבי, דודיי וסבי נטשו את ביתם ואת חנויותיהם. כמובן שלא הצלחתי ללמוד, בגלל המדיניות האנטי יהודית במלחמת העולם השנייה, אשר מנעה, מאיתנו היהודים ,להמשיך את לימודינו.

את ייסורי הקליטה שלנו, חסרי כול, ללא מקצוע ולימודים, בין מאות אלפי פליטים יהודים מכול ארצות ערב ומאירופה, בארץ ישראל, שאך זה יצאה ממלחמה עקובה מדם. חסרת אמצעים וידע כיצד לקלוט את העולים מארצות ערב ,לא אוכל לספר כאן. אולם הקשיים הללו לוו אותנו עשרות שנים עד שהצלחנו להשתקם.