לא רק שרדפו אותנו , לא רק שבזזו את בתינו ועסקינו, למעשה גם חיסלו את סיכויינו ללמוד ולהגשים את עצמנו".

משפחתי התגוררה ב"שאריע זאויה" ליד ביה"ח הגדול.
לסבי היה בית פרטי גדול מאוד עם חדרים רבים בצמוד לו 2-3 דונמים אדמה. לסבי מצד אמי הייתה חנות נעלים.
אבי עסק במסחר, היה סוחר תבלינים ופירות יבשים. עד למאורעות 45 היינו ביחסים טובים עם שכנינו הלובים.

המאורעות שהתחוללו מ-1945 הבהירו לי עד כמה היחסים הטובים הללו היו למראית עין.

ביום א' בלילה שמענו זעקות שבר מבתי היהודים. המון מוסלמי התנפל על בתי היהודים והחל להכות ולהרוג בהם.

אבי  אסף את ששת ילדיו ואחותו והתחלנו להימלט מהבית. אולם באחת הסמטאות נתפס אבי וקיבל מכות הגונות, לאחר מכן הכו  את דודתי, היא  נפצעה קשה כתוצאה מהמכות. סחבנו את אבי ודודתי לביה"ח הקרוב.

לאחר שטופלו החזירו אותנו לביתנו. פנינו לשכנה איטלקייה וביקשנו  ממנה להסתיר אותנו עד יעבור זעם. היא נאותה לעשות זאת. אולם אחרי זמן קצר התגלה מקום מחבואנו ואנשים צבאו על ביתה ודרשו מאיתה להוציא אותנו.

בלית ברירה ביקשה מאיתנו לעזוב, אולם דאגה להעביר אותנו דרך מעבר צדדי ולהעסיק אותם עד שנוכל להתרחק כברת דרך.

רצנו כל הדרך לכוון בית החולים כדי למצוא מסתור. בדרך ראינו את אחד מידידנו, בשם רחמים חלפון מוטל ללא רוח חיים בצד הדרך. (ילדיו היתומים הגיעו מאוחר יותר לישראל). עם כל הכאב נוכח המחזה הקשה פחדנו להתעכב כדי לקוברו, כי ידענו שהפורעים דולקים אחרינו.

לפתע הגיחה קבוצת פורעים עם סכינים ואלות וביקשו לפגוע בנו. אמי דיברה אל ליבם לבל יפגעו בנו, במלים כמו " איך אתם יכולים להאמין באלוהים ובאותו זמן לפגוע בחפים מפשע". אבל טירוף השנאה הציף אותם והם לא שעו לדברי הנועם  של אמי.

המזל האיר לנו פנים גם הפעם  ושוטר שעבר במקום מנע מהם לבצע את זממם ואפשר לנו להגיע בשלום לבית החולים.

יהודים רבים,שנמלטו מההמון הגיעו לביה"ח. הצוות ריכז את כולנו והעביר אותנו למחנה סגור ומרוחק מהעיר. שהינו שם כ-7 חודשים עד לחיסול המחנה.

שבנו שבורים  אל בתינו, הכול נבזז מאיתנו ואחרים התיישבו במקומותינו.

עברנו לאזור אחר  לרח' גנגת לבלב ליד חומת ריריאן. התחלנו לעכל את גודל  האבידות שנגרמו ליהודים.

אבי היה חייב למצוא פרנסה לילדיו הקטנים ולכן ניסה את מזלו שוב במסחר. אולם ללא הועיל. המצב הלך והחמיר. בשנת 1949  החלטנו לברוח , הגענו למחנה פליטים ב"בית ליד" בישראל. החיים היו קשים מנשוא.

נעקרנו מארץ בה נולדנו והגענו לארץ שהתקשתה בקליטתנו. הערבים הרסו את חיינו, לא רק שעקרו אותנו, לא רק ששדדו כל מה שברשותנו, אלא העקירה הברוטלית הזו גרמה לכך שמעולם לא הצלחתי להשלים את לימודי ולא לתת לילדי את צורכיהם המלאים.