זה הרובע היהודי ה"חארה " בלשון יהודי לוב.
בהיותי מודד במקצועי, אני יודע את מקומו של כל רחוב וכל בית ברובע. היהודי בטריפולי וסביבתה.

חיי משפחתי מתחילים במקום הזה.
סבי מצד אבי נולד בעיר mizratab  מזרחית לטריפולי.כמו גם סבתי למשפחת דבש(מלטה)
סבי מצד אמי נולד וחי ב"חארה" בטריפולי.
היו לו קשרי מסחר עם מלטה, איזמיר ואלכסנדריה. היו ברשותו 3 ספינות מפרש להעברת הסחורות.
הוא התגורר באחד הרחובות היפים ב"חארה"

הוא שלח את אמי ללמוד בבית ספר "פיטרו וורי."
אבי שמעון הגיע ללמוד בגימנסיה בטריפולי, חשבונאות ומסחר, ובמקביל עבד אצל משפחת דבש. כאן פגש את אמי ,התאהב ונישא לה.

הורי עזבו את ה"חארה" ועברו להתגורר בשכונות החדשות, שנבנו מחוץ לרובע היהודי. בשכונות אלו התגוררו יחד יהודים ואיטלקים ומעט מאוד ערבים. הוא בנה למשפחתו בית פרטי בן 2 קומות ברחוב via melfi  . הוא עסק במסחר ובפעילות ציבורית. היה גבאי בית כנסת וגם בנה בתים להשכרה.

ב-1939 התחלתי ללמוד ב"פיטרו וורי", אך אז פרצה המלחמה, הפסקתי ללמוד, ברחנו לטוניס.נשארנו שם 3 חודשים ושבנו. אולם  בשל ההפצצות  הכבדות של הבריטים, חיפש אבי מקום בטוח יותר לבני משפחתו. אי לכך הוא  רכש חווה חקלאית באזור טגורה
המרוחקת כ-17 ק"מ מטריפולי. שם שיכן את כולנו.הוא נהג לנסוע יום יום לטריפולי כדי להמשיך לנהל את עסקיו. אולם גם בית העסק הגדול שלו הופצץ ואז הגיע הגירוש  הגדול.

הגירוש למחנות ריכוז ועבודות כפייה.

נשארנו בחווה החקלאית עד 1942 עד שהגיעו צווי הגירוש.
יהודים בעלי נתינות בריטית  הובלו לאושויץ.
יהודים בעלי נתינות צרפתית הובלו למחנה עבודה "מארסה"בטוניס.
יהודים בעלי נתינות לובית נשלחו למחנה רכוז "גאדו" במדבר לוב.
אנחנו, בהיותנו עם נתינות צרפתית גורשנו למחנה העבודה בטוניס.
הייתי אז בן 12 כאשר הוכנסתי למחנה עבודה.שהינו בו כשנה וחצי עד לשחרורנו ואז שבנו לטריפולי.
בשנים הללו התחלתי ללמוד בגימנסיה.
אני וחברי בגימנסיה בטריפולי

החיים החברתיים שלנו התרכזו סביב שני מועדונים
"מועדון בן יהודה "
"ומועדון מכבי."
אני הייתי שחקן כדורסל והייתי בעיקר במועדון "מכבי", אם כי גם השתתפתי במועדון "בן יהודה".
נהגנו לשחק נגד הקבוצות הערביות. ניצחנו פעמים רבות. זכור לי מקרה, שבו נצחנו את הנבחרת הערבית ועל כך חטפתי מכה בפניי, שהשאירה אצלי  צלקת עד היום .

במסגרת "מכבי" עשינו תחרויות ספורט, נערכו מסיבות ריקודים, טיולים, הרצאות ועוד. החברה הייתה מעורבת בנים ובנות, והלבוש היה מודרני.
שתי תמונות למטה ממחישות את הפעילות שלנו ב"מכבי"

 קבוצות החברים ב"מכבי" יוצאים לטיולי אופנים.

 בתקופה זו שלאחר המלחמה, התחוללו במקביל שינויים רבים בחברה הערבית הלובית, היו אלו ימים של ההכנות לקראת חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות, ההסתה הייתה בעצומה.
נערים ערבים החלו להתנכל לנו ברחובות. אנחנו לא הבלגנו והיו לעתים קרובות תגרות בנינו לבנם. שני פוגרומים נוראים פקדו את האזור בו אני התגוררתי.למזלנו היה לאבי חבר ערבי שהיה קצין, והוא שמר על ביתנו. אך הצעקות והשמועות על הטבח בשכונה הגיע לאוזנינו.

המצב היה מאוד מתוח.  אחרי ה"טבח" השני הבינו היהודים ,שאין סיכוי להמשך קיומם בלוב. החברה הפכה להיות מאוד עוינת ואגרסיבית. וזאת למרות הממשל הבריטי. חששנו לגורלנו ככל שהבשילה ההחלטה על מתן עצמאות ללוב. ידעתי שאין לי סיכוי להמשיך לחיות בלוב כאזרח רגיל.

התחלתי לעזור לקבוצות צעירים לברוח מלוב.נטשתי את לוב ב-1950 והגעתי לישראל.
הורי נטשו את כל רכושם בלוב לאחר שהממשלה אסרה עליהם להוציאו או לממשו. הרכוש כלל את ביתנו הפרטי בן 2 קומות על כל תכולתו, כמה בתים להשכרה ומגרש.

לימים נודע לי ,שכל רכושנו נרשם בלוב כרכוש אויב    beni nemioi .

במקום הרובע היהודי ,בנו הלובים  רבי קומות למגורים. את בית הקברות היהודי של הרובע היהודי הם הרסו ובנו אף בו  בנו  מגורים ומלונות .

בניני רבי קומות ,שנבנו על הריסות בית הקברות היהודי בטריפולי .