(חכמון) מצד אבי וברנס מצד אימי

אני בת 71 ומתגוררת בישראל. ברחנו מלוב בשנת 1948 הייתי אז אם ל-3 ילדים קטנים, היום אני אם ל10 ילדים ולנכדים רבים.

כשנישאתי לבעלי משה ז"ל, הוא פתח מיד עסק ובו מכר חומרים לצורכי בניין. היחסים עם הלובים היו בתקופה הראשונה סבירים. כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה הקימו האיטלקים מחנות ריכוז ליהודים , לקחו את בעלי ואחיו למחנה עבודה.במחנה העבידו אותם בפרך והענישו אותם בעונשים קשים. בעלי ואחיו לא יכלו לשאת את המשך הסבל והצליחו להימלט ממחנה העבודה.

ההפצצות בטריפולי גרמו לנו לנטוש את ביתנו ואת החנות של בעלי  ולברוח למדבר.
החיים היו קשים בתקופת המלחמה. אולם המצב אחרי המלחמה נעשה רע יותר.

הסתה אנטי יהודית השתוללה בעיתונים וברדיו, דמנו היה הפקר, השלטונות תמכו בכל מי שהתנכל לנו.

 הפריצות לבתי היהודים היה משהו שבשגרה.כשהלכתי ברחוב חששתי תמיד  שמא לא אשוב הביתה בגלל ההתנכלויות של אנשים ברחוב. כמובן שחששנו להגיב. כי תמיד הצדיקו את הלובים. אם זה בכלל הגיע לידיעת המשטרה. ברוב המקרים כלל לא התייחסו לתלונותיהם של היהודים.

ב-1948 כאשר השלטונות בלוב נתנו אפשרות לצאת ,בתנאי שנוותר על אזרחותנו ועל כל רכושינו, מימשנו במהירות זכות זו, נטשנו הכול וברחנו. כל התכשיטים שהיו ברשותי וכל דברי הערך האחרים, כל המסמכים והתמונות נלקחו מאיתנו בברוטליות בנמל התעופה.תכשיטים יקרים, בעיקר בעלי ערך רגשי רב נשדדו מאיתנו, אולם התקווה לברוח מהתופת בטריפולי חיפה על הכאב האחר. כיום, על אף ייסורי הקליטה בארץ אני מודה לאל שהוציא אותי מארץ זו.

כששמעתי לאחרונה , שקאדפי שליט לוב הזמין אותנו לשוב ללוב, חשבתי לעצמי, חסרים לו כנראה שעירים לעזאזל או בני ערובה להתעלל בהם.