בראשית המאה ה-20 עזב  סבו של אבי ,רבי יצחק דוייב את אלגיר ועבר ללוב. בזכותו קיבלו כל בני משפחתו אזרחות צרפתית אף על פי  שנולדו בלוב ( לימים אזרחות זו הצילה אותנו).

רב' יצחק דוייב היה רב ומוהל . הוא השתקע בעיר מיסוריתא כ-200 ק"מ מרוחקת מטריפולי- העיר השלישית בגודלה בלוב.

אט אט התאקלם במקום  והחל לעשות חייל גם במעמדו בקהילה וגם בצבירת נכסים. הוא רכש אדמות רבות ובמרוצת הזמן הפך לאחד מחשובי ועשירי הקהילה.

סבי ולאחר מכן אבי ירשו את נכסיו ואף הרחיבו אותם.
אבי היה סוחר בדברי זהב וכסף. הוא רכש בית פרטי עם חדרים רבים באזור מעורב של יהודים ומוסלמים.
הבית היה כל כך גדול, שכל החדרים בקומת הקרקע הפכו לחנויות והושכרו לסוחרים שונים ,רובם מוסלמים וחנות אחת שימשה את אבי לצורך עבודתו.

אבי לא זנח את עסקי החקלאות באדמות הרבות שירש.בעקר עסק בגידול תמרים.

לאחר פרק זמן השכרנו את הבניין בו גרנו ורכשנו בית חדש בשכונה חדשה. גם הבית הזה היה גדול ובו שני אגפים.בכל אגף 4 חדרים. חיינו ברווחה בעת ההיא.

נשלחתי ללמוד בבית ספר איטלקי ולמדתי שם עד שפרצה מלחמת העולם ה-2. נאלצתי להפסיק ללמוד עקב המדיניות האנטי יהודית של המשטר הפשיסטי האיטלקי.

עם פרוץ המלחמה, סבלנו מההפצצות בלתי פוסקות של מטוסי בנות הברית. נוכח ההפצצות הרבות עזבנו את ביתנו לאזור הכפרים. בעת ההיא התמקמה המשטרה האיטלקית בביתנו.

לא עבר זמן רב והמצב החמיר עקב ההחלטה לגרש את היהודים למחנות מעצר וריכוז, כל קבוצה בהתאם לנתינותה. בהיותינו נתינים לובים בעלי אזרחות צרפתית גורשנו למחנה עבודה בטוניס בשם "אוקלה". החיים במחנה היו נסבלים עד שהגרמנים הגיעו ואז החלו עבודות כפייה והסבל היה רב.

גם במחנות העבודה לא חמקנו מההפצצות של בנות הברית. זכורה לי הפצצה נוראית באחד מימי ששי.סמוך אלי נפלה פצצה ועשרה אנשים נהרגו בו במקום ואחרים נפצעו והפכו נכים. בדרך נס לא נפגעתי.
השהות במחנה הסתיימה עם כבושה של לוב ע"י בנות הברית. נשלחנו שנית למחוזותינו.

פרעות 1945 - חסיד עולם מוחמד אל גרבי

המלחמה תמה, אך לא צרתם של יהודי לוב. ב-1945 פרצו פרעות קשות נגד היהודים , הפורעים היו שכנינו הלובים. הפרעות הקשות ביותר שגבו מחיר חיי אדם רבים היו בטריפולי. רק תושייתו ועזרתו של חסיד העולם מוחמד אל גרבי הצילה את אבי ומשפחתנו.

בצעירותו נהג מוחמד אל גרבי לפקוד את ביתנו ואהב את אבי כאב. בימים קשים אלו הוכיח את הכרת תודתו  ואהבתו לאבי.
מאחר וכל האירוע הנורא התרחש במפתיע, אבי לא חש מבעוד מועד בסכנה כלשהי. הוא נסע באותו יום בדרכו לטריפולי. בדרכו דרך העיירה זליתן הופתע כאשר ראש  הקהילה המקומית הוריד את כל הנוסעים היהודים מהאוטובוס וביקשם להישאר באותו לילה בעיר זילתן. הגיעו אליו ידיעות על אי שקט בעיר טריפולי לכן עכב את האנשים ,כדי לראות מה ילד יום.

כששמע, מוחמד אל גרבי, על המהומות שהתרחשו בטריפולי, הגיע מיד לביתנו עם 2 ידידים חמושים  וביקש להגן על אבי, משנודע לו שהוא בדרכו לטריפולי, נסע בעקבותיו , כשהגיע לעיר זליתן ונודע לו שאבי שם, הוא  דאג לקחתו וללוות אותו עם כל הזהב שברשותו חזרה לביתו בשלום.

ראוי לציין, שבשנים שנשלחנו למחנות עבודה בטוניס, אבי השאיר אצל מוחמד אל גרבי את כל רכושנו ואמר לו, שאם לא ישוב הוא רשאי לקחת את הרכוש לעצמו. משחזרנו הוא השיב את כל הנכסים לאבי.

פרעות 1948

בשנת 1948 שבו ופרצו פרעות קשות נגד היהודים.בעירנו הם לא הגיעו לכלל פגיעות בנפש, אלא בעיקר התבטאו בביזה. ראש הקהילה  עזרא בוארון דאג מבעוד מועד לשחד את כל הצעירים הלובים, שהיו בדרכם למלחמה ב"פלסטין" ובכך מנע טבח בקהילה.

שינוי דרסתי בקרב הצעירים היהודים התחולל  בשנים 45-48 בו התרחשו  הפוגרומים נגד היהודים וההסתה הגיעה לשיאה, בעקבות תוכנית החלוקה והקמת מדינת ישראל. רוב הצעירים היהודים הרגישו שהסביבה אינה רוצה בהם ורואה בהם גורם זר. רבים מהצעירים וביניהם אני פנינו לאופציה הציונית.

התחלתי בארגון  התנועה.

באחת הפעמים ארגנתי הצגה בשפה העברית ,ואף העזתי לשיר את ההמנון ה"תקווה" ולהניף דגל ישראל.
לא עמדתי על הסכנה הכרוכה במעשה זה. עוד באותו היום הזהירו ידידים מוסלמים את אבי שאני נמצא בסכנה ועליו להוציאני מהמקום במהירות המרבית.
באותו יום בלילה הבריח אותי אבי מהבית ומשם הגעתי בגפי לארץ ישראל.

הורי הגיעו אחרי, הם הותירו את רכושנו הרב, כי לא אפשרו לנו לממשו . ברשותי נמצאים שטרי בעלות ושטרי חוב של לובים, שהיו חייבים לאבי כספים רבים ובתוקף הנסיבות לא שילמו.