עדות מסוריה-לבנון-עדן.

חיי הם דוגמא אחת ,שמעידה על הכלל. היהודים לא חשו בטחון באף אחת מהארצות הערביות,למרות שנולדו וחיו שם  שנים רבות,עד כי נאלצו לבסוף לברוח.

4 פעמים נאלצנו לשאת את מקל הנדודים ולברוח מארץ ערבית אחת לשנייה כדי לברוח מפגיעות שכנינו הערבים.בכל פעם קווינו שבארץ זו לא יאונה לנו רע, אבל המציאות טפחה על פנינו. גרתי בסוריה ברחתי ללבנון חזרתי לסוריה ושוב נמלטנו ללבנון אחר כך הגעתי לעדן וברחתי גם משם.

חיי מתחילים בסוריה, נולדתי ב-1926 בגמאליה. אבי היה יליד אנטב, אזור שהיה פעם בשלטון  טורקי ופעם בשלטון סורי, לכן  היו לו  שתי אזרחויות.
אולם כבר בגיל צעיר נתייתמתי מאבי. הוא מת משברון לב לאחר משבר 1929, כאשר כל כספו, שהיה מופקד אצל הערבים לא הוחזר לו  והוא נותר חסר כול.

סבי וסבתי ,שחיו בבירות נחלצו לעזרתנו והזמינו אותנו להתגורר בביתם ולכלכל אותנו, כך עברתי להתגורר בבירות.
בתום המלחמה, שבה אמי לסוריה כדי לנסות לגבות חלק משטרי החוב של אבי.

המוכתר המקומי, שהכיר את אמי וריחם עליה גילה אצילות נפש וניאות לעזור לה בהליך החוקי של גביית שטרי החוב.
עזרתו הועילה והאפוטרופוס הכללי קבע סכום קטן,שאמי תקבל כקצבה חודשית אולם  רק בתנאי שתתגורר בסוריה.

שבנו להתגורר בסוריה וחיינו מקצבה זו. אולם מציאות זו לא נמשכה זמן רב.  שמועות החלו להגיע על מהומות מתוכננות נגד הצרפתים. הקהילה היהודית פחדה מאוד. שמא  המהומות יגלשו לעבר הקהילה היהודית חסרת המגן.
אמי , ביקשה להקדים תרופה למכה  ופנתה לאשת המוכתר, ידידתה, וביקשה להסתיר  אותנו במידה והמהומות יופנו כלפינו.

"האם תוכלי להסתיר אותנו " ביקשה אמי.
"לא אוכל לשמור עליך ולא על ילדייך, במידה ויהיו מהומות ויופנו כלפי היהודים, אני אהיה הראשונה שאעזור לשחוט אותך ואת ילדייך" השיבה אשת המוכתר.
הדברים הללו הבהילו את אמי, אם, ידידתה ,עונה לה כך, מה יהיה גורלה מאותו אספסוף ,שאינו מכיר אותה.
מיד יצרה קשר עם הוריה בבירות וביקשה לשוב אליהם.

בירות באותה תקופה הייתה "פריז" של המזרח התיכון. עדיין רוב האוכלוסייה הייתה ערבית נוצרית, ולכן היחסים בינינו ובינם היו מצוינים. היה  הבדל תהומי בין ערבים נוצרים ובין ערבים מוסלמים בבירות. האחרונים הביאו לכול מקום אליו הגיעו קיצוניות, טרור ושנאה. כפי שקרה מאוחר יותר לעיר בירות ,משהגיעו ערפאת ואנשי הפתח. וכפי שהיא היום משהשתלטו עליה החיזבאללה.

הקהילה היהודית באותה עת הייתה קהילה משכילה  ומודרנית. למדתי בבית ספר "אליאנס", אח"כ עבדתי כמזכירה  בחנות אופטיקה על שם "שיבל ואמיל אד", הם היו כל כך מרוצים מעבודתי עד כי בתוך 6 חודשים עלתה משכורתי מ10 לירות ל40 לירות.

לא עבר זמן רב ובעלי לעתיד,שמקום מגוריו הקבוע היה בעדן ואשר עסקיו חבקו עולם, חיפש שידוך הולם ונשלח לבית אמי  כדי למצוא כלה. לאחר שנתיים של התכתבויות ולאחר, שסבתי ערכה את כל הבדיקות הראויות בנוגע לייחוסו, נישאתי ונדדתי איתו לאן שעסקיו הובילו אותו. אולם, מקום מגוריו העיקרי ומרכז עסקיו היו בעדן. כך עברתי להתגורר בארץ הערבית השלישית.
ב-1948 היינו ברומא והיינו אמורים לשוב לביתנו בעדן . אולם לפתע הודיעו לנו ,שהמטוס מתעכב ובמקום להגיע לעדן הגענו לנמל התעופה בישראל. מברק בהול שהגיע אלינו מבני משפחה בעדן הבהיר הכול.

מהומות נוראיות פרצו שם ,ערבים שרפו את בתי היהודים. הרסו בתי כנסת, הרגו עשרות יהודים, נשים ילדים ומבוגרים ובזזו את חנויותיהם ומפעליהם. דודתי הצליחה להימלט משם כאשר ,רק שמלה דקה לגופה ונעלי בית. ביתנו נשרף כליל .

לא שבתי יותר לעדן.

ביקשתי להישאר בישראל, אחרי כל התלאות שעברתי הבנתי שרק ישראל ,זו המולדת שלי. אולם עסקי בעלי הובילו אותי לארצות שונות. כך המשכתי לנדוד אולם לאחר מות בעלי, הגשמתי את משאלתי ושבתי לישראל.

אמי שנותרה זמן מה בבירות, חוותה את קנאותם של הפלסטינאים. ערפאת ואנשיו התמקמו סמוך לשכונת היהודים והחלו להציק להם. בכך קיוו להבריח אותם ואמנם כך היה .גם האוכלוסייה הערבית הנוצרית ברחה בהדרגה. העיר היפהפיה הזו הפכה מפחידה ונחשלת בעקבות בואם של ערפאת ואנשי הפתח.

אמי נטשה את מקום מגוריה ובאה לישראל. וכמוה עשו כל יהודי בירות. רובם נמלטו לדרום אמריקה, החליפו גולה בגולה. אני, שחוותי את הגלות לא הסכמתי יותר לשוב לגולה אחרת תמורת כל מחיר.