(נכדו של ראש הקהילה  והרב הראשי של יהדות עיראק, הרב ששון כדורי).

 סיפור חיי בעיראק  שזור במידה רבה בסיפור חייו של סבי ז"ל ,שהיה הרב הראשי וראש הקהילה של יהדות בבל במשך כחצי יובל.

סבי לווה את הקהילה היהודית בעיראק, בשיאה ובירידתה. חי בתקופתם של כל מנהיגי עיראק למן המלכתו של המלך פיסל הראשון  על עיראק בידי הבריטים בשנת 1921 ועד לתקופת שלטונו של סדאם חוסיין.

כנכדו, הייתי עד לחלק מהחלטותיו הגורליות והערצתי את כישרונו לנווט את הקהילה בעיקר בשעותיה הקשות.

כלפי חוץ, נהג כלאומן עיראקי, היה נעים הליכות והייתה לו דריסת רגל אצל כל ראשי השלטון, אולם בסתר ליבו הציל המון יהודים, שהיו בסכנת מעצר ותמך ברעיון העלייה של רבים. הוא היה בקשר עם  הציונים,  שלא תמיד  אהבו את דרכו המתונה, אולם רק בדרכו  זו, מצא נתיבים ללבו של השלטון האכזר, ומנע  מהם לבצע חלק מתוכניותיהם הזדוניות כלפי הקהילה היהודית.

חוג מוקיריו כלל: נוצרים, מוסלמים ויהודים. ביתו היה פתוח לכל אדם במשך  24 שעות ביממה . הוא נהג כבוד עם הגביר ועם האיש הפשוט. כל חייו הקדיש לרווחת הקהילה.

אבי ,שאול ששון ואמי מרסל גורי ,קבעו את מקום מגוריהם הראשון, באזור המערבי של בגדד. עד שנות ה-50 האזור היה מיושב ביהודים רבים. משנטשה רוב רובה של הקהילה  היו  הורי בין הבודדים שנותרו במקום.

למדתי בבית ספר "אליאנס" במגמה צרפתית וסיימתי את התיכון( 5 שנים) בבגדד קולג'.
משסיימתי  את לימודי התיכון בקשתי ללמוד  הנדסה אזרחית. אולם החוק העיראקי
באותה עת אסר על היהודים ללמוד באוניברסיטאות ובפרט הנדסה אזרחית,לכן שלחו ההורים את ילדיהם לחו"ל ללמוד. אי לכך נשלחתי לבירות לאוניברסיטה האמריקאית  (A.U.B. )ולמדתי בפקולטה להנדסה אזרחית. בחופשה של השנה הראשונה שבתי לביקור מולדת בעיראק, ולהפתעתי לא יכולתי לשוב לאוניברסיטה. השלטונות הלבנונים החליטו לפתע לדרוש ויזות מהאזרחים היהודים בלבד ,והקשו על קבלת ויזות אלו. כך נמנעה ממני היכולת להשלים את לימודי,למצב דומה נקלעו סטודנטים יהודים נוספים.

באותה שנה התחוללה הפיכה צבאית בעיראק ואת השלטון תפס קצין בשם עבדל אלכארים  קאסם. הוא הכריז על משטר ליברלי ונהג ביהודים בצורה נוחה יותר מקודמיו.

כאן התגלה סבי במלוא תושייתו, הוא ניצל שעת רצון זו כדי לרתום את השליט העיראקי לממש את מדיניותו הליברלית כלפי היהודים  בנושא קבלתם לאוניברסיטאות.

הוא נגש אל הנשיא, עבדל אלכארים קאסם ,והסביר לו את הקשיים של הסטודנטים נוכח ההגבלות השונות.  עבדל אלכארים קאסם הורה לפתוח את כותלי האוניברסיטאות בפני היהודים, לרבות הפקולטה להנדסה אזרחית. כך זכיתי אני ורבים אחרים, בזכות שתדלנותו של סבי לסיים את לימודינו באוניברסיטה של בגדד.

 לימים נישאתי לגויס בת חכם דוד ועברתי להתגורר בצד המזרחי של החידקל ברובע "קארדה",

עלי לציין,  שבתקופה זו, אף אזרח יהודי לא יכול היה לקבל רישיון להקים חברה כלשהי ,אלא רק אזרח מוסלמי או נוצרי. מאחר והיהודים היו ,השאור שבעיסה, בכישרונם המסחרי והניהולי מחד ובהשכלתם הרחבה מאידך, נזקקו הערבים בעלי החברות לכישרונם של היהודים לנהל את חברותיהם.כך נוצר שיתוף הפעולה בין העיראקי המוסלמי,שעל שמו נרשמה החברה ורישיונות היבוא והיצוא, לבין העיראקי היהודי ,שניהל בפועל  את כל החברה . בדר"כ היו בעלי החברות אנשי המנגנון הממשלתי ,שהקימו שותפויות אלו. הם לא נדרשו להשקיע דבר אך קיבלו תמורה נאה מהמנהלים היהודים.

תקופת שלטונו של עבדל אלכארים קאסם, שהייתה נוחה לקהילה היהודית,  הסתיימה עם  הירצחו בשנת  1963 ולאחריה החל מצבה של הקהילה להידרדר, עם עליית מפלגת ה"בעת" לשלטון, בפרט מ-1967 ,לאחר מלחמת ששת הימים ותבוסת מדינות ערב במלחמה. ובעיקר משום ,שסדאם חוסיין הפך לאיש החזק במדינה והתחיל במשטר הטרור בארצו, כשהיהודים מהווים את ה"שעיר לעזאזל" הראשון בקידום מטרתו.

אבי היה בין הקורבנות הראשונים לגל הטרור אחרי מלחמת ששת הימים .

נקל לשער את מידת הקשיים בהן ניצב סבי בעת הזו. כאשר בנו  בכורו, וילדי צאן מרעיתו האחרים ,נתונים לחסדו של סדאם חוסיין , שגמל בלבו לנהל מלחמת חורמה נגד היהודים,חסרי המגן , ונגד כל מתנגדיו האמיתיים והדמיוניים.

כיצד יוכל סדאם לעודד את העם לתמוך במדיניות הטרור שלו אם לא ע"י חיזוק רגש הלאומנות וההפחדה מפני ה"מרגלים",שגרמו לתבוסת הערבים.
ומי אם לא היהודים  שנואי נפשם של השליטים , ש"התאימו" לתוכנית עלילה זו.

בניצוחו של סדאם החלו כל אמצעי התקשורות ומעצבי דעת הקהל להודיע ,שהתבוסה קרתה בגלל מרגלים בתוך עיראק , והיהודים הם אלו ש"ריגלו" לטובת ישראל. את מתנגדיו הערבים והנוצרים כרך בחשדות ריגול אלו ובכך מצא דרך לחיסול מתנגדיו הפוליטיים.
ברור מאליו ,שלטענה זו לא היה  בסיס. מספר היהודים, שנותרו באותה עת בעיראק לא עלה על 3000 יהודים, שבחלקם היו בבצרה ורובם בבגדד. יהודים אלו היו מיעוט שבמעוט, מנועים מכל תפקיד במנגנון הממשלתי או בחברות הציבוריות, מפוחדים מסביבה כל כך חשדנית ועוינת, מבודדים מכל העולם . לא סביר שהיו להם או יכלו להעביר מידע לישראל. בין האנשים שהוצאו להורג היו יהודים  בני גילים שונים.

אולם האמת בעיראק בתקופת סדאם אינה רלוונטית, ה"אמת הסדאמית", היא האמת שהתקבלה באותה עת.

לאחר כמה חודשים, מתום מלחמת ששת הימים, החלו שמועות זדוניות ,לפיה קיימת  "רשת ריגול ישראלית" בתוך עיראק והשלטונות החלו במצוד אחרי אנשי ה"רשת". וכך החלו בגל מעצרים  של היהודים , אבי היה בין העצורים הראשונים.

                     "הנעליים נעלי אבי אך התלוי הוא אחר"    

כשיצא אבי מהבית לכוון כלאו, נעל אבי  נעליים מסוימות והרכיב משקפי ראייה. לא הצלחנו ליצור אתו קשר  מאז שנעצר, דהיינו: יותר  מחצי שנה .עקבנו בדריכות אחרי משפט הנאשמים ברדיו, כאשר כולנו ידענו שזה משפט מבוים וגזרי הדין נקבעו מראש.

גם סבי, למרות מעמדו וקשריו ,לא הצליח ליצור קשר עם בנו.

באותו יום נורא ב- 27.1.69 , היום בו נתלו  תשעת היהודים, הייתי בדרכי לעבודה, כשעברתי ליד "ככר תחריר" שם נתלו ה"נאשמים"  זיהיתי  לפתע את נעלי אבי על רגלי אחד התלויים. קפאתי על מקומי,כשהעזתי להרים את עיני למעלה . הייתי משוכנע שאבי תלוי  לנגדי , אולם, לכשהרמתי את ראשי וראיתי ,שפניו אינם פני אבי.המשכתי לעבודתי. הייתי חייב לשמור על קור רוח לנוכח ההמונים הצוהלים מול הגוויות התלויות ,

(לימים,לאחר שחרורו של אבי שאלתי אותו כיצד הגיעו נעליו לאותו יהודי שנתלה וזאת הייתה תשובתו:

"בתא התליה ב "קאסר אלנהייה", לא היו מיטות ,לא מזרונים ולא כריות. כולנו ישנו על הרצפה הקרה .האסירים השתמשו בנעליהם בתור כריות וכך לאחר זמן התבלו נעליהם. לעומתם,אני העדפתי להמשיך ולנעול את נעלי כדי לשמור על חום גופי. ביום התליה וללא ידיעתם של הנידונים התבקשו הם ע"י השלטונות להופיע בצורה מכובדת. הבחור  היהודי ,שישן לידי בקש שאשאיל לו את נעליי,נעניתי לבקשתו וכך הוא נתלה כשנעליי מונחות על כפות רגליו.")

כשהגעתי לעבודה קידמה אותי "בשורת איוב".המהנדסים  האיטלקים ,שעבדו איתי, באו לנחם אותי והביאו לי את  העיתון   " Bagdad Time"  בשפה האנגלית עם רשימת הנידונים למוות ובראשם נמצא שמו של אבי. לא ידעתי את נפשי מרוב צער.
יצאתי מהמשרד לכוון ביתה של ידידת המשפחה פריאל בלס, שאף בעלה נעצר.
היא פתחה את הדלת, כולה בוכייה , שאלתי אותה אם אבי ברשימת הנידונים והיא השיבה: "על פי הרשימה, שהוקראה ברדיו, שמו של אביך  אינו מופיע"בניגוד למה שנכתב בעיתונות חוץ.

כעבור כמה ימים, בעודי יושב לצפות בטלוויזיה,אני רואה לפתע  את דמותו של סבי על מרקע הטלוויזיה העיראקית ,כשהוא עורך מסיבת עיתונאים עם כתבי חוץ ומכחיש את פרסומי העיתונאים הזרים (כמו ה-Time  ) לפיו בנו שאול נתלה.

נסעתי לביתו של סבי לברר את נושא הצהרתו בטלוויזיה  ולהלן הדו-שיח שהתקיים בינינו:
אני: "סבא האם אכן אבי חי?
סבי: לא יודע.
אני: כיצד הודעת במסיבת העיתונאים שאבי לא נתלה.
סבי: נדרשתי ע"י השלטונות.
אני: האם דיברת עם אבי או קיבלת איזה הודעה על כך שהוא חי?
סבי: עד לרגע זה אינני יודע ,אני רק מקווה.
אני: הכיצד יכולת לומר במסיבת העיתונים, שבנך חי ובכך להציל את השלטון ולהוכיח שהעיתונאים הזרים משקרים?.
סבי: לא הייתה לי ברירה.
(לא ידעתי אם הוא חי או מת ואם הייתי דורש  מהם לראות אותו או לדבר איתו טלפונית אזי מה הועלתי להם? טובה מול טובה. ואם הוא כבר אינו בין החיים והם לא יכולים לספק לי את מבוקשי. בהיותי איש מאמין  לא הייתי נותן הצהרת שקר.)

סירובי למלא את דרישתם עלול היה לסכן  גם את הקהילה ולקומם אותם נגדם, מעבר לזוועות שהתבצעו עד כה  .עתה משמלאתי את דרישתם ללא סייג.  קוויתי שהם  יהיו אסירי תודה ובבא הזמן הם יחזירו לי טובה על כך".

זאת לדעתי הסיבה  שהם לא תלו את אבי, הם החזירו לסבי טובה על התנהגותו  במסיבת העיתונאים. בכך הציל גם את אבי.

אבי אמנם לא היה בין אילו שהוצאו להורג ,אבל על העינויים שעבר ידענו מאוחר יותר. אני,שלמתי מיד את המחיר. פיטרו אותי מעבודתי, ללא סיבה. הרדיפות הגיעו למצב ,שכל אדם שיצא החוצה לא ידע אם ישוב. עשרות יהודים לא שבו מעבודתם.

שיטות העינויים של סדאם חוסיין.

אבי נכלא ב"קאסאר  אל נהייה " . סדאם חוסיין בעצמו פיקד על שיטות העינוי.

ידיו  של אבי נקשרו מאחור והוא אולץ לשבת על ברכיו במשך שעות רבות. סדאם ישב מולו והיה נותן לאנשיו הוראות  היכן המקומות הרגישים ביותר כדי להכות את אבי ולהכאיב לו.
 
סימני הישיבה המתמדת נמצאים  על גופו עד היום.

אולם למרות כל תהליכי העינוי ,אבי לא נשבר ולא הסכים לחתום על מסמך לפיו הוא מודה בריגול  שלא עשה לטובת ישראל.

בתקופה זו ,כשאבי היה בכלא, ניסחתי מסמך ובו כ- 120 סעיפים על הפרת זכויות האדם הבוטה ,שיהודי עיראק חווים תחת משטרו של סאדאם. סיכנתי את עצמי והעברתי את המסמך לחברי, שעבד בשגרירות הדנית ,והלה העביר זאת לשגריר דניה. לא ידוע לי מה עלה בגורלו של אותו מסמך .

 אינני מבין מהיכן אזרתי את האומץ לסכן את עצמי בשנית וזאת לאחר שסבי נפטר. וכך היה המקרה:

לאחר פטירתו של סבי  בעת שישבנו "שבעה"(מנהג אבלות יהודי) ערך שר ההסברה העיראקי ביקור תנחומים אצלנו. ופנה  אלינו ובקש את התלבושת המסורתית של סבי כדי להציגה במוזיאון, הערכתי את רצונם לכבד את אבי בכך, שביקשו להציג  את תלבושתו המסורתית  במוזיאון בעיראק ,אך חשבתי לעצמי ,שמן הראוי היה שבגדיו יוצגו במוזיאון ישראל בירושלים. לכן ארזתי גלימה חדשה ,שסבי לא השתמש בה מעולם  ומסרתי אותה אישית לידי סדאם חוסיין בארמון אל"גומהרייה".
ואילו את הבגדים המקוריים של סבי, הברחתי לחו"ל ומשם לישראל והם מונחים  היום לתצוגה ב"מוזיאון ישראל".

לאחר  שחרורו של אבי ופטירתו של סבי החליטו הוא ואמי לקחת את בני הקטן ארי בן השנה ושמונה חודשים ולצאת את עיראק, מאחר והם זכו לקבל דרכון ואילו אני ואשתי לא זכינו.הם יצאו מיד  ואילו אנו נשארנו לפרק זמן של חודש נוסף, עד שהצלחנו לברוח דרך המדבר לפרס ומשם לישראל.

הרכוש הנטוש בעיראק

סבי נפטר בעיראק והשאיר את ביתו הפרטי ,וילה מפוארת על כל תכולתה. כמו כן כספים בחשבונות בבנק בבגדד.

בבית מגוריו בפועל, שהיה שייך לקהילה, היו כמה חדרים מלאים בגניזה  של ספרי קודש,תשמישי קדושה למיניהם ,שהיו רכוש ציבורי של הקהילה היהודית, שנצבר במשך מאות שנים. כל הגניזה הזו ננטשה, מחוסר ברירה,  לאחר פטירתו, ואיננו יודעים מה עלה בגורלם של חפצי ערך אילו עד  עצם היום הזה.