סופר ע"י הבן זערור אכרם(אברהם)

 אנשי ההוצאה לפועל הגיעו לביתנו, ודרשו מאמי לפנות את ביתנו. לא הורשינו לקחת אלא את הבגדים על גופינו. הייתה לי מצלמה ,שאבי הביא לי  ליום הולדתי, בקשתי לקחת רק אותה. איש ההוצאה לפועל אחז בצווארי ,בעט בי והשליך אותי החוצה.

סולקנו מביתנו, אם עם חמישה ילדים, כשאחותי הקטנה רק בת שנה. ולא ידענו לאן פנינו מועדות ומה יעלה בגורלנו.

מדוע ?

במאי 1948 ,מיד עם ההכרזה על הקמת  מדינת ישראל , הוקמו בתי דין צבאיים נגד  אזרחי עיראק היהודים.בכל משפחה נעצרו הגברים והובאו למשפט צבאי, רוב ההאשמות היו דומות. "ציונות"

היה זה רק שאלה של זמן ,שיעצרו את אבי. הגבר היחיד המבוגר במשפחה.

אבי היה אמיל מכס יחד עם  שני שותפים, ששון ננה ומתנה. בשנת 1947 הוצעה לו עסקה של פינוי הציוד הצבאי ממחנות הצבא הבריטי שבעיר בצרה(שעיבה) שהמנוח שפיק עדס (השם יקום דמו) רכש מהבריטים. אבי מיקם את משרדו לצורך עסקה זו במתחם של עדס.
הוא ניהל ופקח על הפינוי.
בנוסף ניהל את עסקיו האחרים ,שהצריכו ממנו לחצות יום יום את שאט אל ערב לכוון "אבדאן" להעברת סחורות.

השמועות על מצוד אחרי היהודים פשט בכל בתי היהודים ואף הגיע לאוזנינו. בעיקר היו על הכוונת בעלי העסקים. ידידים טובים הציעו לאבי לנסוע ל"אבדאן" ולא לשוב. אך הוא סרב, הן משום שלא ראה כל פסול בעסקיו והן משום שלא רצה להפקיר את משפחתו.
מששב מ"אבדאן "לביתו באותו ערב, הספיק רק להתקלח, כאשר  לפתע נקשו השוטרים  על דלת ביתנו. כמו תמיד, הוא נתבקש להתלוות אליהם לזמן קצר.
כדי לא לעורר בהלה אצל היהודים, נהגו השוטרים להרגיע את המשפחות ולבקש מבני המשפחה להתלוות רק לזמן קצר.

לאבי היה חבר ערבי . הם היו חברים בנפש. הוא עבד בעיתון "איסטיקלאל" והכיר את המדיניות האנטי יהודית שהשתוללה בעיראק. ובעיקר בעיתוני האנטי יהודי, ימים אחדים אחרי מעצרו נעצר שפיק עדס, העיתונות מלאה במאמרי שטנה נגדם ובדרישה להוציאם להורג. הם יצרו קשר בין מעשה אבי ומעשיו של עדס. חברו של אבי, ניסה בכל דרך להציל את אבי ולהמתיק את עונשו. לצורך זה הציע לו לתת סכום כסף גדול כדי לשחד את חברי מערכת העיתון כדי למתן את דברי הביקורת נגדו ואת השופט כדי להקל בעונשו. הסכום שביקש היה גדול מאוד. לא היה בידינו סכום זה אולם כל בני המשפחה המורחבת התגייסה לתמוך בנו.

ואכן מאמרי הביקורת נגד אבי התמתנו. כעבור כמה ימים הוא הועמד למשפט קצר. אסרו עלינו להיות נוכחים באולם. לא היה כתב הגנה ולא היה סנגור. המשפט נמשך 10 דקות בלבד וגזר הדין נקבע.
3 שנות מאסר. אח"כ הוארך גזר דינו לעוד שנה נוספת. כמו כן החרמת כל רכושו.

הוא הושלך לכלא ב"כות". בהשוואה ליהודים  לאחרים שנשפטו באותם אשמות, אין ספק, שסכום הכסף האיר את עיני השופט ועונשו של אבי  "הומתק" יחסית לאחרים. גם העובדה שנאמר לנו מיד, בניגוד למשפחות אחרות היכן הוא יהיה כלוא, הוכיחה על היחס ה"מיוחד" שקיבל.

אולם לא רק הוא נענש על לא עוול ,אלא  גם אנו, אשתו וילדיו. מיד עם אישור גזר הדין הגיעו אנשי ההוצאה לפועל וגרשו אותנו מביתנו.

אני כל כך אהבתי את ביתנו, שם בליתי וגדלתי שם מאז שנולדתי ועד שגורשנו. זה היה בית פרטי יוקרתי,. לבית היו שני אגפים. אגף אחד אגף המגורים. חדרי שינה וסלון ואגף שני מטבח שירותים חדר אוכל . בנוסף הייתה קומת גג. מצבנו הכלכלי היה מעל לממוצע.הבית היה מרוהט בפאר. אחד מסממני העושר היו שטיחים פרסיים עבודות יד.רהוט עתיק. ברשותנו הייתה מכונית פרטית  מסוג "פורד" עם נהג צמוד. נהג ערבי, שלימים יהיה שותף עם אחרים בהכאת חבריי , שנתפסו. כמו כן עוקל חשבון הבנק של אבי ואת חלקו בחברה לעמילות המכס שהיה שותף בה.(בחברה היו מספר משאיות שימשו החברה).

אמי עמדה ובכתה. היכן תתגורר? מה עשינו שמגיע לנו עונש להיות מגורשים מביתנו? אפילו דברים אישיים קטנים לא הורשנו לקחת.
גררנו עצמנו לבית דודתי, מתקשים להיפרד מביתנו ומכול חפצינו האישיים, היא לא ידעה למי לדאוג קודם ,לאבי שנאסר, ואינה יודעת מה יעלה בגורלו, או לה ולילדיה הקטנים שנותרו ללא קורת גג. כעבור כמה ימים בבית דודתי, נמצא לנו בית להשכרה, כל בני המשפחה תמכו בנו.

הידיעות בעיתונות כאילו אבי היה קשור לפעילות של עדס, שנידון לתלייה מול ביתו ומול בני משפחתו,גרמו לכך שהשכנים רגמו את ביתנו באבנים. במשך 3 ימים הסתגרנו בבית ולא ידענו מה יהיה בגורלנו. לבסוף נרגעו הרוחות ודודי הגיע והודיע שאפשר לצאת מהבית.

ביקשתי לשוב לבית ספרי,למרות שבבית הספר האווירה הייתה עוינת כלפינו. כשהגענו הודיעו לי ולאחיי שאנו מגורשים מבית הספר.

ישבנו בבית באפס מעשה, מחכים לראות מה ילד יום. אמי נאלצה לנסוע פעם בחודש לבגדד לבקר את אבי. באותו יום , פזרו אותנו אצל הדודים, אשר דאגו למלבושינו ולמזוננו.

ב-1949 לאחר שנה ללא עבודה ולימודים, אמי חששה שבאווירה עוינת שכזו ובשל הגיעי לגיל בגרות גם אני אתפס בתואנה כלשהי ואושלך לכלא, לכן יעצה לי למצוא דרך מילוט.

הבריחה.

לעתים אני שומע דברי בקורת על תנועת המחתרת הציונית ,שפעלה כדי להבריח אותנו. ואני שואל את עצמי, מה היינו עושים אלמלא עזרתם. פנינו לאיש מהמחתרת וביקשנו מבריח אמין שיוכל להוציא אותי מעיראק. תוך זמן קצר נמצא האדם המתאים. אחת התעשיות הפורחות באותם ימים אצל העיראקים הייתה תעשיית הברחת היהודים,שגבתה את מיטב כספם.

שובצתי לקבוצת בורחים.אסור לי היה לקחת שום חפץ מזהה,ידעתי שפנינו מועדות לישראל, לא ידעתי הרבה על ישראל, כי לא הייתי בתנועה הציונית.ידעתי רק שקמה מדינה ועוד כמה ידיעות  לא משמעותיות. ידעתי רק שזו מדינה של יהודים.

הגעתי למקום המפגש, ישבתי שם כ-3 שעות עד שהגיעה מכונית קטנה,נסענו מאזור בצרה ל"עשר". אך ברגע שהגענו לשם, הודיע המבריח שעלינו לשוב על עקבותינו, מכיוון ,שהמקום שורץ שוטרים ואנו עלולים להיתפס. חזרנו על עקבותינו, האוטובוס הוריד בהדרגה את הנוסעים. בתחנה הסופית נותרנו אני ועוד 2 בחורים. ירדנו מהמכונית  והתחלנו ללכת, כאשר לפתע שמענו צעקות מיושבי בית הקפה, אילו יהודים שבורחים. צעירים ניתרו ממקומם והחלו לרדוף אחרינו. בין הרודפים היה הנהג הערבי לשעבר שלנו,
נתפסנו והצעירים החלו להכות בנו, חשבתי באותו רגע על אמי המסכנה. מה יעלה בגורלה אם גם אני אושלך לכלא. אזרתי אומץ וברגע מסוים, מצאתי פרצה בין הקהל והתחלתי לברוח. הטעיתי את הרודפים ועברתי מסמטא לסמטא.רצתי כ-2 ק"מ בלי לעצור עד שהצלחתי לחמוק משדה ראייתם ואח"כ התגנבתי הביתה.

בינתיים נחבלתי ברגלי, השליח הגיע לביתי לשאול לשלומי והזמין חובש לטפל בפצעי. החביאו אותי אצל דודתי במשך 3 ימים בחדר מלא  צמר גפן. השליח בא כעבור 3 ימים ושאל אם עדיין אני רוצה לברוח.השבתי בחיוב וללא היסוס.קצתי בחיי הפחד והאימה.

הפעם נתקלתי במבריח שראוי לכל מילת שבח.

כשחצינו את הגבול ממרגיל לאיראן חצינו דרך גשר המשמש כנקודת ביקורת. השוטרים שהיו מוצבים בו היו משוחדים ע"י המבריחים.
כשנכנסנו עמוק לתוך השטח, ירדנו מהרחוב והמתנו לילה בשדה.

עם אור הבוקר התחלנו לנוע לכיוון שטח פרס המרוחק כ-  500 מטר מהנקודה שבה המתנו.

לפתע הופיעו בדואים מקומיים ,שהציעו את עזרתם בכך שישאו את מזודותינו למקום מחבוא בכפר ובעת החשכה יוכלו להעבירנו במקום בטוח. הייתה זו רק אמתלא כיצד לשדוד אותנו.
המבריחים חשדו בכוונותיהם הלא כשרות  ולכן  הציעו להם רק מזוודה אחת .

כאשר הבדויים התרחקו עם המזוודה כ 100 מטר מאתנו, פתחו את המזוודה והחלו לפזר את תכולתה בתוך העשב והקוצים שבשדה ,פעולה שהניע את המבריחים לפתוח במרדף אחריהם, לקחת מהם את המזוודה ולהורות  להם לאסוף את תכולת המזוודה שפוזרה.

לאחר שהבדואים מלאו את דרישות המבריחים ביקשו תמורה מהמבריח אשר נענה לבקשתם ונתן להם סכום כסף במטבע פרסי.

חמדנותם של הבדואים לא באה על סיפוקה  ןלכן ניסו לשלוח ידם לכיסו של המבריח ולשדוד אותו.
המבריח חטף את המקל שהיה בידו של הבדואי אשר בראשו כדור מתכת והיכה את הבדואי בברכו
והפילו על הארץ.
כשחבריו של הבדואי ראו את פציעתו של חברם פתחו במנוסה והשאירו את הבדואי הפצוע לבד בשטח,
דבר שאפשר למבריח לרוקן את כיסו של הבדואי ולקחת חזרה את אשר נתן לו קודם לכן.

לאחר מכן אמרו המבריחים : "מרגע זה לאורך כל הדרך עד שנגיע לטהרן ההוצאות השוטפות יהיו על חשבון הכסף שלקחנו מהבדואים.
 כעבור 3 ימים  הגענו לטהרן ושם שיכנו אותנו המבריחים בבית מלון . הם קיימו את הבטחתם והלילה הראשון היה על חשבונם.

למחרת בבוקר הגיעו המבריחים למלון כדי לקבל את הסיסמא שנקבעה ע"י כל אחד מאתנו בינו לבין משפחתו.(שיטה זו אפשרה להורים לוודא שאכן המבריח מילא את משימתו והביא אותנו ליעדנו)

עברנו את המסע בהצלחה ,אבל דווקא בסופה התרחשה דרמה קטנה שעמדה להוריד את הבריחה לטמיון., אחד מחברי הקבוצה היהודית השתכר והחל לנבל את הפה כלפי המבריח ואף סירב למסור לו את הסיסמא. למרבה המזל, המבריח לא  התרגש מכך . הוא לקח את הבחור והכניס את ראשו למקלחת קרה . כעבור כמה דקות התאושש חברנו  משיכרונו ומסר למבריח את הסיסמא וכך יכול היה המבריח לסיים את הבריחה המוצלחת.

כשהגענו ל"אבדאן" בפרס, התחזינו למוסלמים שיעים, שעולים לרגל לעיר הקדושה "קום,. נכנסנו למקום והתפללנו יחד עם כל האחרים. משם הבריחה כבר הייתה פחות מסוכנת ויותר קלה עד שהגענו למחוז חפצנו. לארץ ישראל.

כעבור כמה חודשים הבריחה אמי את אחי משה ושתי אחיותיי חביבה ומרים , שאף הגיעו בשלום לישראל.

אמי, סבתי תופחה ואחותי הקטנה עדנה, נותרו בעיראק בכדי להמשיך ולבקר את אבי עד שישוחרר. אולם השלטונות החליטו אחרת. עם סיום העלייה הליגאלית, קבלו אמי ,סבתי ואחותי צו גירוש מעיראק. אבי נותר לבד בכלא בעיראק.

בשנת 1952 שוחרר אבי מהכלא וגורש לקפריסין ומשם הגיע לישראל.