אבי יונה צדיק, הוא דור ששי למשפחה ,שמקורה בירושלים .רבי יונה צדיק שלח את בנו רבי ששון  ב-1790 לערך  כ"שדר" מירושלים לפרס כדי  לאסוף תרומות לקהילה.באותה עת פלש נפוליאון למצרים ומשם ניסה לכבוש את א"י  .אירועים אילו גרמו לבנו ששון להאריך את שהותו בפרס. במרוצת הזמן נישא הבן ועבר להתגורר עם אשתו וילדיו-צדיק ומשה, בעיראק.
על פי עץ השורשים של המשפחה ידוע שמשה  הבן נשא אישה בפרס בשם  "בהארי" ואימץ את שם משפחתה. כך הפך אחד מבניו של ששון צדיק  לבהרי.

 אני- חתון צדיק רגו'אן ,דור שביעי למשפחת צדיק . כל  מפת עץ היוחסין ,לרבות הסתעפויותיו בארץ ובעולם נמצאת ברשותי.

אבי-יונה צדיק(בתמונה מצד שמאל) ,נולד בבגדד, נישא ונולד לו בן בשם יעקב צדיק, איתרע מזלו ואשתו נפטרה זמן הלידה, הוא מיאן להינשא שנית  עד שבנו יגדל וינשא, וכך  אמנם עשה.

בפרק זמן זה אבי עסק בבנקאות פרטית וצבר עושר רב. יום אחד, בהיותו בן 50 , הוזמן ע"י ידידו בעיירה קטנה  סמוך לעמארה לביקור. בזמן שהותו בבית ידידו פגש באמי - לולו גבאי שהיית צעירה ממנו ב-30 שנה וביקש את ידה.

כעבור זמן קצר נישאו ובעקבות נישואיו החליט להעתיק את מקום מגוריו וכל עסקיו ל"קלעת סלאח"- מקום מושבה של אשתו לולו. העיירה נמצאת  לחוף החדקל,  לא רחוקה מהעיר עמארה. שם נולדתי אני וששת  אחי ואחיותי. בנו –יעקב מנשואיו הקודמים ויתר בני משפחתו האחרים  העדיפו להישאר בבגדד.

אבי  עשה חייל רב בעסקיו,הוא רכש בתים רבים לאורך החדקל וכן 3 חנויות בשוק. את הבתים נהג להשכיר ובחנויות השתמש למטרות שונות: חנות אחת השכיר ,חנות שנייה הועיד  למכירת בדים .העסק בחנות זו נוהל ע"י בנו נסים. והשלישית שמשה עבורו  כבנק פרטי, ובה שמר את הכספות  שהכילו  משכונים  שונים ומטבעות זהב רבים.

זכור לי ,שאבי הקפיד לעזור לכל הנזקקים בקהילה. בין היתר הוא השיא בנות רבות ,שלא הייתה להן נדוניה. הוא עזר לספק אוכל לעניים. למעשה  הוא ועבדאללה כהן, אחד מנכבדי היהודים בעיירה, ניהלו יחד את ראשות הקהילה המקומית.

את אחי, מאיר צדיק, שלח ללמוד רפואה בשוויץ.משסיים את לימודיו , נסע לארצות הברית והיה למנהל בית חולים בניו-יורק .
אבי ייחס חשיבות רבה ללימודים, אולם בעיקר בכל הנוגע לבנים. לדאבוני ,הוא יחס חשיבות פחותה להשכלת  בנותיו, זו הסיבה, שנבצר ממני להמשיך את לימודי, למרות תעודות ההצטיינות הרבות בהן זכיתי בבית ספרי.
בגיל 17 נישאתי לסלים רגואן, שנשלח לעמארה במסגרת עבודתו כמנהל חשבונות  ב"איסטרן בנק".
כך עזבתי את בית הורי ועברתי להתגורר בעיר עמארה.

אבי ערך לי חתונה מפוארת ביותר. הוא קנה לי  3 בתים פרטיים ב"עמארה" כנדוניה וריהט אותם במלוא הפאר והאופנה.הוא תפר מטבעות של כסף וזהב בסדינים שנשלחו לביתי החדש.

לאחר עבודה של שנים ב"איסטרן בנק", עזב בעלי את עבודתו בבנק לטובת עבודה בעסק פרטי, שהניב תמורה כספית גבוהה יותר. שני שייחים מקומיים, הקימו מפעל גדול ליבוא מצרכים, חאגי סלאמן וחאגי חסן. הם ביקשו ממנו לנהל את כל עסקיהם.  במרוצת הזמן נקשרו יחסי אמון נפלאים  בינם ובינו. הם סמכו עליו יותר מאשר  קרובי משפחתם ואפילו יותר  מילדיהם הבוגרים.
לימים כשנקלע לצרה הם היו אלו שהצילו אותו.

הערבים בסביבה רכשו כבוד ואהבה לבעלי ,בין היתר ,משום שרבים מהם לא ידעו קרוא וכתוב ובעלי נהג לעשות עבורם שירותים רבים ,שהיו קשורים בקריאה וכתיבה לרשויות השונות או לילדיהם בחו"ל, ללא תמורה.

אהבתם של שכנינו הערבים אלינו התגלתה במלוא עוצמתה ,כשהציעו את הגנתם בתקופת הפרעות  ב"פרהוד" . ברגע שנודע להם על הפוגרום ביהודים , התעלמו מהתנהגות הסביבה,הזמינו אותנו לביתם ושמרו עלינו מכל משמר.

באופן כללי, מצבם של היהודים בעיראק החל  להדרדר לאחר תום מלחמת העולם השנייה.

גיסי רחמים רגואן, נסע לא"י כבר בראשית שנות ה-40 , לאחר שהפוגרום ב"פרהוד" זעזע אותו. הוא התבסס שם ונהג להתכתב עם אבי באופן קבוע.

ככל שמצב היהודים בעיראק הלך והחמיר  הוא ניסה לדבר על ליבו של בעלי לקנות קרקעות בא"י למקרה הצורך וגם בשל ההזדמנויות הכלכליות, התכתבות תמימה זו הייתה לגיטימית עד שהמשטר בעיראק החליט לערוך "פוגרום לבן" ביהודי עיראק, לפתע הוכרז על משטר צבאי וכל המכתבים שהגיעו ליהודים מחו"ל, עברו דרך הבולשת העיראקית. כל הנמענים והאנשים שהוזכרו במכתבים נעצרו , רבים הושלכו לכלא לכמה שנים, אחרים נקנסו קנסות כבדים ולאחרים החרימו את הרכוש.

בעלי ,אף הוא היה בין העצורים בגין התכתבותו עם אחיו . הוא  ניצל שנית בזכות יחידי סגולה בחברה הערבית העויינת. מששמעו  חאג' חאסן וחאג  סלמאן, מנהלי בית העסק, על מעצרו של אבי בגין המכתב , חשו מיד לבית המעצר ודרשו לשחררו ואף התחייבו לערוב למהימנותו. בשל מעמדם הרם בסביבה נאותו השוטרים לשחררו.. כך ניצל בעלי  מהכלא העירקי ,שהיה מנת חלקם של מאות רבות  של יהודים ,שלא היה להם מצילים  שכאלו.

את טבעת החנק ,שסובבו סביבנו השלטונות, ואשר הפכו את חיינו בלתי אפשריים ,למרות נאמנותם של יחידי סגולה אלו כמו :חאג סלאמן וחאג חסן , אסיים בספור על בני אלברט.

בעיראק היה נהוג  לעשות מבחן הישגים ארצי בכל אחד מהמחוזות הדרומיים והצפוניים ולהכריז בתום המבחנים על שלושת המצטיינים בכל אחד מהמחוזות.
בני אלברט היה היה מוכשר באופן מיוחדחרף  וחרף העובדה ,שבאותה שנה לא היה מורה למתמטיקה בכתתו, זכה במקום הראשון בכל מחוז הדרום. מצוייד בתעודת ההצטיינות של בני  נגש בעלי לתיכון המקומי על מנת לרושמו.
המנהל זהה מיד שמדובר בתלמיד יהודי ואמר לבעלי.

המנהל לבעלי: "מצטער אבל אי אפשר לקבל את בנך כי מתקבלים רק תלמידים מצטיינים"

בעלי:  "בני תלמיד מצטיין " הוא הראה לו את תעודת ההצטיינות.

המנהל: "צר לי, אבל אין לי ברירה אלא להודות בפניך, שקיבלתי הוראה ממשרד החינוך לא לקבל יהודים לבית הספר. ולכן דרישותיי היו רק אמתלא ,בהנחה שאין לו ציונים כל כך גבוהים".

המנהל,  שהתפעל מציוניו הגבוהים, הציע לבעלי לרשום אותו לבית ספר ערב למבוגרים, שהוא ניהל באופן פרטי.
בלית ברירה רשם בעלי את אלברט  לבית ספר תיכון ערב למבוגרים והוא עדיין  רק בן 12 . בכתה ישבו קציני משטרה וחיילים, שהשגיהם היו נמוכים והתקשו לסיים את בחינות הבגרות.

הימצאותו של תלמיד יהודי יחיד ומצטיין  בן 12  בכתה , הייתה  לצנינים בעיני התלמידים הבוגרים. הם החלו למרר את חייו. איימו להרגו אם ימשיך לענות על התשובות ולהוכיח את ידענותו.

בני נאלץ לשתוק. כעבור פרק זמן,  זימן אותו המנהל ושאל אותו: מדוע הישגיך כל כך נמוכים?אני מאוד  מאוכזב מיכולתך".
בני, שידע ,שאנו עומדים לעזוב את  עיראק ,לא יכול היה להמשיך ולשתוק.והודה בפני המנהל: "לא רציתי שיחשוב שהיהודים טפשים" אמר לי כששיחזר את המקרה. הוא סיפר למנהל על האיומים, שהיו מנת חלקו ואשר לא  אפשרו לו לבטא את הידע שלו. המנהל לא האמין, בני בקש להבחן במשרדו והוכיח לו את בקיאותו הרבה בחומר.

למחרת,כשנערך מבחן נוסף  ולתלמידים נודע שהוא עומד לעזוב, ביקשו ממנו התלמידים המבוגרים  לכתוב את שמם על מחברת המבחן שלו. בפחדו ,הסכים לעשות זאת. אולם, רגע לפני שעזב את בית הספר מחק  את שמותיהם ,כתב את שמו וברח.

בתוקף הנסיבות הקשות של העזיבה והעלייה לישראל, הוא נאלץ להפסיק את לימודיו כדי לעזור בפרנסת המשפחה. הוא לא הצליח להגשים את מאוויו ולא ממש את כשרונותיו הרבים .

עזבנו את עיראק, לאחר שהחיים שם הפכו בלתי אפשריים. אמנם בעלי העסק בו עבד בעלי בכו כשעזבנו ,אולם הם היו  המיעוט שלא העיד על הכלל.

מכרנו את ביתנו בסכום זעום הרבה מערכו הממשי  והותרנו את כל התכולה, וכן כל בעלי החוב, שהיו חייבים לבעלי כספים רבים, ניצלו את המצב ולא פרעו את חובם.

הספקנו לצאת בתחילת 1951, שלושה חודשים לפני הקפאת הרכוש היהודי. אולם הורי עדיין לא הספיקו לצאת ולרוע מזלם חוו גם את חווית הקפאת רכושם.

אחי, עו"ד גדעון(פואד) צדיק שהיה עד ראייה להחרמת רכושו של אבי סיפר על האופן שבו ביצעו פקידי הממשלה את ההחרמה.

"היה זה יום שבת, מרץ 1951 השעה 5  אחר הצהרים, היהודים יושבים בבתיהם, הבנקים סגורים,
לפתע נוקשים בדלת, אנשי ההוצאה לפועל עמדו בפתח והודיעו לנו ,"כל רכושכם מוקפא", הם חתמו ב"סיל" אדום את כל הכספות של אבי, אח"כ עברו לסגור את הבתים ואת שלוש החנויות על כל תכולותן. הם לא אפשרו לו להוציא דבר וחצי דבר. בקשנו לקחת כמה פריטים מהכספות ,שהיה להם בנוסף לערך הכספי, גם  ערך רגשי רב, אבל הם לא אפשרו זאת".

לפתע הפך  אבי, האיש העשיר והנדבן, שעבד כל חייו כדי לחסוך לילדיו ולביתו, חסר כול, עמדנו לצידו ולא ידענו מה יעלה בגורלנו. כך ללא סיבה נשדד כל רכושו של אבי.

אבי לא הצליח לשרוד זמן רב ב"מעברות". הירידה הדרסטית במעמדו והקשיים ב"מעברות" גרמו למותו  הפתאומי תוך פרק זמן קצר לאחר שהגענו לישראל."

המעבר לישראל היה מבחינתנו ירידה דרסטית במעמדנו.ושנים רבות של מאמצים נדרשו  מאתנו כדי לשקם את מצבנו הכלכלי ולהעניק לילדינו את צורכיהם.