נטישת הרכוש ובריחה

גרנו ברח' הסמקה ליד החידקל בעיר בגדאד. היה לנו בית פרטי בן שתי קומות . בבית היו ששה חדרים וגינה מטופחת סביב הבית.
.
אבי עבד כרואה חשבון במס הכנסה. בתוקף תפקידו נשלח פעמים רבות למקומות שונים ברחבי עיראק. רמת חיינו הייתה טובה ואף למעלה מכך. גם יחסי השכנות בינינו ובין הערבים היו טובים.

מצב זה נמשך עד שממשלת עיראק שינתה את מדיניותה כלפי הקהילה היהודית לאחר ההכרזה על חלוקת א"י לשתי מדינות.
כל חברי הקהילה היהודית  הפכו  מאז לגורמים עוינים .החל מסע הסתה, האשמות , רדיפות, מאסרי שווא וכדומה כלפי הציבור היהודי.

אבי הפך ,כמו רבים אחרים ,למושא האשמות ורדיפות.

הסיבה להאשמות היה מכתב שיגרתי שקיבל אבי מאחיו שהיה בישראל. (כידוע עד 1948 היו היהודים רשאים להתכתב עם קרוביהם בארץ ובעולם אך בשנת 1948, ללא הודעה מוקדמת הועברו כל המכתבים שקיבלו היהודים מבני משפחותיהם לבולשת העיראקית וכל מושאי המכתבים והנזכרים בהם הפכו לנאשמים בבגידה).

מאז אותו מכתב תמים החלה הבולשת העיראקית להזמין את אבי ולחקור אותו ללא הרף .משראה אבי שהמשטרה אינה מסתפקת בהסבריו ומחפשת תואנה כדי להשליכו לכלא החליט לעזוב את עיראק.

בעקבות האיסור על הערבים לרכוש את נכסי היהודים כדי שיאלצו לנטוש אותם ללא תמורה. עזבנו את הבית על כל תכולתו וכן מגרש גדול באזור היוקרתי בקראדה.

בשדה התעופה, קרעו לנו את כל המסמכים המעידים על בעלותנו על הרכוש . השוטרים חיטטו בכל מזוודה, הוציאו כל חפץ ,בגד או כלי שאינו ברשימה המצומצמת של פריטים שמותר היה לנו  לקחת עמנו. מנעו מאיתנו לקחת אפילו תמונות אישיות. בצורה זו קוו למנוע מאיתנו להוכיח את קיומנו בעיראק. בהשמדת המסמכים קוו למחוק כל אסמכתא שתעיד בעתיד על זכויותינו ברכוש שנטשנו.

הגענו לישראל חסרי כול ,מעט בגדים באמתחתנו . גרנו במחנה פליטים("מעברה" בפי הרשויות), אינני רוצה לזכור את התנאים הקשים שחווינו במהלך שהותנו במחנה. המעבר ממגורים בבית פרטי מפואר למגורים באוהל ,כשאנו  דחוסים יחד עם מספר משפחות באותו האוהל  היה קשה ביותר בעיקר למבוגרים שבננו., בעיקר סבלנו מהגשמים והקור והמתנאים הסניטרים, חודשים רבים עברו עד שעברנו להתגורר במבנה ראוי למגורים בני אדם ועוד שנים רבות נוספות עד ששיקמנו את חיינו.