סיפורי האישי הוא מיקרוקוסמוס לסיפורה של קהילת עיראק בכלל,מאז "הפרהוד" הוא הטבח ביהודי עיראק" ב-1941 ועד לחיסולה של שארית הפליטה ב-1973, עת נטשתי הכול וברחתי. כל ניסיונותיי לשרוד כיהודי בעיראק ,למרות הרדיפות והקשיים לא צלחו וגם אני נכנעתי לבסוף וברחתי.

ה"פרהוד" שהתרחש ב-1941 תפס אותי כשהייתי בבגדד, הייתי בן 18 גרנו באזור שיעי, הורי וששת אחיי, באותו יום בחג השבועות יצאתי  לטייל לתומי עם חבר. התכוונו לעבור לגדה השנייה של החידקל. כשצעדנו לאיטנו בשער ראזי, הבחנו  ממרחק לא רב, ביהודי שמנסה להיחלץ  מאספסוף שרודף אחריו ומכה אותו.בלי שהיות החלטנו לשוב לביתנו משום שלא היה סיכוי שנוכל לחלץ את היהודי מפני ההמון, ההמון לא זיהה שאנו יהודים ולא דלק אחרינו. נפרדתי מחברי וכל אחד חיפש דרך צדדית כדי להגיע אל ביתו מבלי  להיתקל  בהמון ,שחיפש עוברי אורח יהודים  כדי לעשות בהם לינץ.

הגעתי לביתי וסיפרתי להורי על הנעשה בחוץ, משנתכנסו כל בני הבית סגרנו את הדלתות על בריח ,ודחפנו את רהיטי הבית כדי למנוע פריצת הדלת.כיבינו את האורות ,ועלינו על הגג כדי לתפוס מחסה. ביקשנו מהשכן הערבי שיחביא אותנו בביתו אך הוא סרב. בחוץ נשמעו צעקות, יריות, זעקות של בכי, לפתע שמענו דפיקות חזקות על דלת ביתנו. ההמון ניסה לפרוץ את דלתות הבית. אולם הדפיקות נפסקו באופן מפתיע וההמון החל לעזוב את המקום. רק למחרת נודעה לנו האמת המדהימה. השייח המקומי שהתגורר מולנו, יצא והבריח את ההמונים. הוא סיכן עצמו כדי להצילנו.

למחרת, משחשבנו שהרוחות נרגעו ביקשנו לשוב למקום העבודה. היה לנו שני בתי דפוס, אחד מהם רכשנו מהכנסייה המקומית ושם הפעלנו בית דפוס. אני ואחי נכנסו פנימה ושם פגשנו את הנער המשרת בכנסייה בשם חנא.משנודע לנו שהפרעות ממשיכות  ביקשנו ממנו ללכת לקרוא ליתר בני המשפחה כדי שיסתתרו בכנסייה. הוא הלך לקרוא להם ,אך שב גם הוא עם ביזה- סט של כלי אוכל יקרים. הוא סיפר שכל חנויות  היהודים בשוק נבזזו והוא הצטרף לביזה וגנב את הסרוויס. הכומר דחה בשאט נפש את הסרוויס, ואסר עליו להכניס זאת לכנסייה..

כעבור יומיים של פרעות  נכנסו הכוחות הבריטיים לעיר והחלו לעצור את המתפרעים. אולם היה זה מאוחר מדי, כי עשרות יהודים כבר  נטבחו, מאות בתים וחנויות נבזזו.עשרות נותרו פצועים.

אבל כבד פקד את יהודי עיראק, כיצד אחיהם הערביים היו מסוגלים לעולל להם דבר מחריד שכזה. אנא יפנו ומה יעשו? זאת המולדת שגדלו וחיו בה  לאן יפנו? אולם, מי למוד סבל כמו  היהודים, שלא נכנע לפוגרומים  ולרדיפות. תוך פרק זמן קצר התאוששה הקהילה, העזרה ההדדית מחד והשגשוג הכלכלי שפקד את עיראק בשנים הללו  מאידך אפשרו ליהודים לשקם את חייהם. אם כי הפצע לא הגליד. החשש המשיך לכרסם בלבם, אי אפשר לסמוך על המשך הדו קיום עם הערבים, משהותרה הרצועה פעם אחת, הכול אפשרי בעתיד.

אני הייתי בדעה אחרת. חשבתי, שזה היה פוגרום חד פעמי, שנבע מהנסיבות ,שבהם עיראק נותרה ללא שליט, לא רציתי להאמין שהעם העיראקי מסוגל למעשה זוועה שכזה, רציתי להאמין שאילו היו רק נסיבות מקריות.

החיים המשיכו לזרום ואני ואחיי עשינו  חייל בעבודותינו. בית הדפוס הלך והתרחב וכמובן חוג לקוחותינו, שהיה מגוון . העבודה כללה קשת רחבה של שירותים. הגהה של כתבי יד, ספרי לימוד, ירחונים שבועונים, פליירים של פרסומות של בתי עסק שונים, מודעות וכו',
עסקנו בהדפסה, בכריכה, וכמו כן במכירת כל מוצרי הדפוס. העבודה הייתה באיכות גבוהה, מהירה, ובמחירים זולים. לקוחותינו הערבים העדיפו את שירותינו על פני שירותים של בתי דפוס ערביים.

סוג העבודה הזה הביא אותנו במגע עם אנשים מכול הקשת הפוליטית , העסקית והאקדמית. היו לנו חברים ערבים רבים.
שם  בית הדפוס היה "אל חיירה" מהמילה הערבית חיר-טוב, רבים גם לא זיהו אותנו כיהודים.

15 במאי 1948
מתאריך זה ואילך חל מפנה דרסטי ביחס השלטונות אל הציבור היהודי. באותו יום הוקמו 4 בתי דין צבאיים לשיפוט מהיר של יהודים שנעצרו, ה"ציונות" הפכה  לעבירה פלילית והעונש נקבע ל- 7 שנות מאסר. "ציד מכשפות" התנהל סביב היהודים, אלפי יהודים  הואשמו והושלכו בתוך מספר ימים לבתי הכלא לחודשי מאסר ארוכים, ללא משפט הולם וללא ידיעת בני משפחותיהם.

הרדיפות הגיעו לשיאן, כאשר נתפס המיליונר היהודי האנטי ציוני, שפיק עדס .בפרק זמן של 3 ימים נאסר נשפט ונתלה מול ביתו המפואר, וגופתו הוצגה בפני ההמונים המריעים. הוטל עליו קנס של 5.000,000 דינר. הפחד והפאניקה שררו בכול מקום.

החלה בריחה המונית של יהודים באופן פרטני. התפתח שוק גדול של מבריחי יהודים, שקיבלו כסף רב על הברחתם.
ממשלת עיראק לא הצליחה לבלום את הבריחה הפרטנית וב-1950 חוקקה חוק שאפשר לכל היהודים לעזוב- בתנאי: שיוותרו על רכושם ועל  נתינותם.

רוב הקהילה היהודית , כ-130,000 נפש נטשו את כול רכושם , עבודתם, רכושם הקולקטיבי ונמלטו.

 אני ובני משפחתי בחרנו להישאר.

אחי , אחד מהשותפים בבית הדפוס נאלץ לצאת בעקבות אשתו וילדיו ,אשר ברחה בניגוד לרצונו. כי לא הסכימה בשום אופן להמשיך לחיות בעיראק.
כך נותרנו אני ואחי השני  שותפים בלעדיים בעסק.

שרדתי גם את המאורעות הללו. בניגוד לבתי עסק רבים, העסק שלנו המשיך לתפקד במלוא יכולתו. העסק כל כך התרחב, עד כי התקשינו למצוא מקום להשכרה. חיפשנו עתה לרכוש מבנה גדול, שיוכל להכיל את המכונות והציוד הרב. ואז נפלה לידנו הזדמנות  מיוחדת. ב-1954 הייתה מכירה פומבית של בית בן 600 מ"ר עם שטח אדמה גדול להרחבת הבנייה. רכשנו את המבנה והעברנו את כל בית הדפוס למקום. המבנה היה כל כך גדול, פיצלנו אותנו, חלק שמש כבית דפוס ,חלק כבית מגורים והחלק השלישי נועד להקמת 10 חנויות בחזיתו. הגשנו בקשה לבנייה והיא אושרה, אולם היא לא בוצעה על ידינו בשל התהפוכות השלטוניות שקידמו את פנינו.

ההשקעה הרבה שהשקענו בפיתוח המקום, הפך את המקום בהדרגה לאזור מסחרי מבוקש, רבים הרסו את בתיהם הישנים ובנו בתים עם חנויות מפוארות סמוך למפעל, תוך מספר שנים הפך האזור לאחד מהאזורים המבוקשים ביותר.

העסקנו 30 עובדים קבועים , ובעונות מסוימות  העסקנו עובדים זמניים. יש בידי גם נסח טאבו וגם  אישור רשמי של משרד הפנים העיראקי, המאשר את קיום המפעל, את שטחו, את הרישיון לבנות 10 חנויות ואת העסקת 15 עובדים קבועים.בית הדפוס היה ב"ראס אל קריה", כשעזבנו אותו ערכו נאמד ב-70,000 דינר עיראקי, שהיה בשנת 1973 שווה ערך ל- 3.5 מיליון דולר.

עברתי את כל תהפוכות השלטון בעיראק. רצח המלך פייצל השני, העוצר עבד אל אלאה ונורי סעיד, עליית קאסם לשלטון, הירצחו, עליית עארף, הירצחו ועד לעליית בכר וסגנו סאדאם חוסיין לשלטון.

את כל תהפוכות השלטון שרדנו. שמרנו תמיד על פרופיל נמוך, תמיד ריצינו את לקוחותינו. אם לא היו משלמים, לא תבענו את חובנו, כול זאת כדי לא לעורר את קנאתם וזעמם.

אולם גם אדם סתגלן כמוני, נכנע לבסוף, כאשר המדינה ,שבה הוא חי לא אפשרה לו  שום מוצא של קיום משותף. תרמתי את כול כישורי למדינה הזו, הייתי נאמן לה, אהבתי אותה אולם כל זה לא הועיל לי.

זה החל מיד בתום מלחמת ששת הימים ועם עלייתו של ה"בעת" לשלטון.סאדאם חוסיין היה האיש החזק וניהל את מסע הרדיפות, מיד לאחר מלחמת ששת הימים.

 מלחמת ששת הימים 1967

הקהילה היהודית הייתה מאוד קטנה, כולם הכירו את כולם. זעם ההמונים הערבים על התבוסה היה רב  בעיקר משנתגלו  מחדליו ושקריו של השלטון.
הניצחון המובטח על ישראל  במלחמה התגלה כשקר ורבים זעמו. כיצד יפתור השלטון את מצוקתו זו. הפתרון המקובל במדינות ערב- לטפח שנאה וכעס כלפי המיעוט היהודי. וכך התחיל מסע מתוזמר של אמצעי התעמולה הממשלתיים להפיץ שמועות לפיהם, היהודים הם "המרגלים" ובגללם הפסידה עיראק  במלחמה.( זה מזכיר לי  סיפור טרי ממקומותינו,כאשר השייח סלאח רייאד מנהיג ערבי בישראל מתסיס את ההמונים הערבים כאילו  מסגד אל אקצה בסכנה, כשאין שמץ של אמת בדבריו).

עכשיו נמצא הפתרון , זעם ההמון הופנה אל החוליה החלשה, 3000 יהודים בכל עיראק הפכו לטרף קל לרדיפות השלטון בהנחייתו של סאדאם חוסיין.

תוך ימים ספורים נעצרו עשרות צעירים. חלקם רווקים, חלקם נשואים.שוטרים הופיעו בלילה בבתי היהודים ועצרו  כל צעיר או אב במשפחה .כדי לא ליצור פאניקה, היו השוטרים באים בלבוש אזרחי, מבקשים מהעצורים להתלוות אליהם לזמן קצר ואח"כ לא שבו.

9 מבין העצורים נתלו במשפט ראווה מבוים. הכרתי באופן אישי את כל ההרוגים. חלקם אך זה  סיימו את בתי הספר התיכוניים.
מאות נעצרו והושלכו לכלא. ומאוחר יותר עשרות יהודים  נחטפו ונעלמו  בדרכם לבית ,לעבודה או לבית הכנסת.

כולנו הפכנו ל"חשודים"

אבל כבד ירד על הקהילה, כמעט כל משפחה נפגעה אם בדרגת קרבה ראשונה או שנייה. אחד מהנתלים היה אח של אשתי, נער תמים בן 18.עקב הטראומה של תלייתו ,לא הצליחה אשתי מאז לתפקד באופן רגיל, היא חלתה במחלת עצבים.

סאדאם חוסיין ניצל את המסע האנטי יהודי ,כדי להיפטר גם ממתנגדיו הפוליטיים המוסלמים בתואנה ששיתפו פעולה בריגול לטובת ישראל.

כל הקהילה נענשה בהגבלות נוסח חוקי נירנברג.

נאסר עלינו ללמוד באוניברסיטאות, פוטרנו מעבודתינו  לא התקבלנו למקומות עבודה חדשים.
נותקו כל מכשירי הטלפון וכל אמצעי קשר אחר.
סביב כל בית יהודי הוצבו שוטרי חרש ,שעקבו אחר כל תנועה של בני הבית.
שכנים הפסיקו לדבר אתנו,
על כל 100 ק"מ תזוזה היינו צריכים לקבל אישור מעבר.(במרחבי עיראק, 100 מ, היה מרחק קצר)
נערכו ביקורות פתע בכבישים.
כל מקומות העבודה העצמאיים נסגרו.
כספם של היהודים הוקפא
נאסר עליהם לעזוב את עיראק.
נתיב הבריחה בדרום עיראק לפרס נשמר היטב.

כיצד ניתן להמשיך לחיות במצב זה?. גם אותי, השרדן הבלתי נלאה ,הצליחו לשבור.בעיקר  עקב התהליך המואץ של היעלמותם הפתאומית של ידידים ומכרים.
אנשים רעבו ללחם.
ראשי הקהילה נאלצו לשלוח מנות מזון לילדים בבתי הספר. הכול נעשה בסתר ,כדי לא להביך את האנשים האמידים שלפתע רעבו ללחם
..
ואז החל שלב אחרון בגירוש היהודים.

שלב היעלמותם של אנשים.

החל משנת 1972
כל יום התבשרנו על כך שאיש זה או אחר נעלם. כעבור 3 ימים מהיעלמותו, הגיעו נציגים ממשרד הפנים ועיקלו את ביתו ועסקיו.
היה ברור, שהיעלמותם של האנשים הייתה מכוונת ע"י השלטונות. כיצד זה שלא עברו 3 ימים ונציגים רשמיים הגיעו אל הבית והעסק מוכנים להלאימו.
ביום כיפור, הגיע עו"ד עבד אל עזיז , עו"ד ידוע בקהילה, לשוק  לצורך קניות לחג. הוא הניח את הקניות אצל חבר ואמר" מיד אני שב" משבושש לבוא, יצאו חבריו לחפשו. אבל לא נמצאו עקבותיו. במשטרה אמרו: "לא ידוע להם". לימים נודע כי נרצח בכלא וגופתו הועלמה.ביתו ומשרדו הולאמו.
נאגי ציטאיט נעלם, היה איש לא עשיר. מגהץ בגדים, גם הוא נפל קורבן.
נאגי סעתי נעלם.
נעים פתאל נעלם.
יעקב ושאול רגואן נעלמו.
ד"ר חזאם נעלם.
ויקטור אבו דאוד נעלם.
ועוד רבים אחרים.
המקרה הכי מזעזע היה של משפחת קושקוש.

נאגי קושקוש היה נשוי לגיסתי, הייתה לו סוכנות מכוניות וחנות לחלקי חילוף. הוא אמר לי :"יש לו הרגשה שעוקבים אחרי". כעבור יום  לא הגיע לביתו, נעלם ולא נמצאו עקבותיו.
כעבור כמה ימים אשתו יצאה לקניות  ונעלמה. ולא נודע היכן היא, מיד באו פקידים והלאימו את רכושם.

משפחת קושקוש , ההורים והילדים הקטנים ביקשו לברוח, כנראה, שהדבר הודלף לשלטונות, באותו יום ארזו ההורים את מזוודותיהם וחכו בבית כנראה למבריח, בתם נשלחה לבית הספר, כנראה כדי לא לעורר חשד. מששבה הביתה ראתה מחזה זוועה. אף אחד לא היה בבית, היא פתחה את המזוודות וראתה את כל בני  משפחתה, הוריה ואחיה מבותרים וחלקי גופם בתוך המזוודות שארזו כדי לנסוע.

האם משהו יכול לתאר מעשה זוועה שכזה.

כולם חיפשו דרך להימלט, החלה בריחה המונית דרך האזור הכורדי.אנשים שילמו את כל כספם ובלבד להינצל. אני, השרדן הידוע, שכל הזמן התכחשתי למציאות הנוראה בעיראק, הבנתי שזו רק שאלה של זמן ,שגם אני אפול קורבן, כי גמרה ההחלטה בלב השלטון לעשות הכול כדי לרוקן את עיראק מכול יהודיה.

נטשתי את כל רכושי הרב וברחתי עם משפחתי לישראל.הגעתי לכאן בגיל מבוגר, קשיי הקליטה לא היו קלים. עד היום אני עדיין מתקשה אפילו לדבר עברית.