ציון סופר

עדות מעירק

אני בנם הבכור של יעקב ונזימה סופר,יליד 1933 בבצרה שבעיראק  אח ל6 אחים ואחיות.

סופר ציון

 
אני הבן הראשון שנותר בחיים לאמי לאחר מותם של ארבעה בנים. השכנים יעצו לאמי ,כמנהג האמונות התפלות של אותם ימים להלבישני כילדה לפרק זמן של שנה נגד "עין הרע" וכך עשתה. רק כעבור שנה הורידה אמי מאוזני את העגילים ואת השמלה ושבתי להיות הבן - ציון.

גרנו בבית מרווח באזור אל עשר ברחוב אלשאריע אלסיידלייה. על חוף הנהר במפגש שבין הנהרות פרת וחידקל .האזור מכונה :"שאט אל ערב".אבי היה חייט במקצועו והתמקד בהכנת בגדים לעובדי הנמל.אמי עזרה לו בעבודתו. מצבנו הכלכלי היה בינוני עד  טוב.

את השכלתי היסודית רכשתי בבית ספר  ממלכתי כללי "אלקולדן" או בשם "ראזי אלאיול"ואת השכלתי התיכונית סיימתי  בבית ספר תיכון באזור בצרה בשנת 1950.

יש לי זיכרונות מעורבים מחיי בעיראק.

חלקם טובים וחלקם לא נעימים. אולם אני רוצה להתמקד בכמה צמתים חשובים שעצבו את זיכרונותיי מארץ הולדתי.
האירוע  הראשון היה בשנת 1941 .

ה"פרהוד" הוא כינוי לפוגרום הנורא ביהודי עיראק ,שהתרחש בשנת  1941 ואשר השאיר את רישומו עלי הן מבחינה שלילית והן מבחינה חיובית.
לראשונה חוויתי חוויה מפחידה, שבה עשרות פורעים מוסלמים, שכנים ותיקים במשך שנים רבות  מאבדים לפתע צלם אנוש ומתנפלים על שכניהם היהודים ועל חנויותיהם ובוזזים מכל הבא ליד ומשטרה אין כדי להגן על האזרחים היהודים. בו זמנית חוויתי את המשמעות של  שאר רוח ואצילות נפש שאפיינה כמה מחסידי אומות עולם ערבים, שחרפו נפשם כדי להציל אותנו מהשתוללות האספסוף בני עמם.זכור לטובה שכננו חאג' פרהוד שעמד יחד עם אחיו וגיסו בפתח בתינו וחסמו בגופם את האספסוף .בזכותם ניצלו חיינו.

יום לפני ההתפרצות ראיתי את כוחות הצבא הבריטי  נוחתים ליד ביתי. בתוך  3 שעות נכבשה העיר כולה. הציבור היהודי שמח לקראתם, אך לא

סופר ציון לבוש כתינוקת בגיל שנה נגד עין הרע

תיאר לעצמו שהם יהיו אילו שיאפשרו את שהתרחש מאוחר יותר.

לעומת שמחת היהודים היה שובם של הבריטים לצנינים בעיני המוסלמים וכדי להסיח את זעמה של האוכלוסייה המוסלמית הפנו הבריטים והשלטון הפרו-בריטי את זעם ההמונים כלפי היהודים. הבריטים  ידעו על הביזה וההרג אך התעלמו מכך. רק כעבור יומיים הגיעו חיילים בריטים ועיראקים והפסיקו את הפוגרום.

לאחר ה"פוגרום" שבו ,לכאורה, החיים למסלולם. המבוגרים שבו לאסוף את שברי אסונם והיו עסוקים בשיקום פרנסתם. אולם לגבי לא היו החיים כתמול שלשום.אם כי רק לאחר שנים רבות וחוויות  לא נעימות אחרות זה הבשיל לכדי החלטה לברוח מארץ הולדתי.

יחסי יהודים- ערבים לא שבו להיות כפי שהיו הם הלכו והידרדרו ככל שקרבה ההחלטה באו"ם על חלוקת א"י לשתי מדינות. האווירה העוינת חדרה לבתי הספר ומורים רבים היו חדורי שנאה לתלמידים היהודים ומדי פעם אף הביעו את שנאתם בגלוי בכתות.

אחד מהם היה ריובאן אלפאדל , מנהל בית הספר התיכון בה למדתי. בבית הספר היה לי חבר ערבי יקר מאוד בשם נאזר. החברות עמדה במבחנים רבים עד שיום אחד נסע לסוריה וחזר חדור אידיאולוגיה של שנאה ליהודים. ידיד נפש זה הפך לפתע לאויבי המושבע. הוא החל להציק לי, ללעוג, לכנות אותי בכינויים כמו "יהודי מלוכלך". ניסיתי בכל כוחי להבליג על מסע העלבונות וההתנכלויות, כי ידעתי שאין לי כתובת בבית הספר שאוכל לפנות לעזרתה.המורים והמנהל תמכו באופן בלעדי בכל מעשי התלמידים הערבים.

 יום אחד לאחר שירק בפני והמשיך להשפילני אבדתי את סבלנותי והדפתי אותו בזמן שעמד על המדרגות. הוא התגלגל ונחבל.

כעבור מספר דקות נקראתי לברור אצל המנהל, שלא הסכים להקשיב להשתלשלות העניינים וסלק אותי מביה"ס תוך הנמקת הסילוק בכך שאני ציוני וקומוניסט.כי שמי הוא ציון.

לא היה לי כל קשר לאף אחת מהתנועות הללו. אולם המנהל עשה זאת כי בימים ההם כל מי שנחשד שהוא ציוני או קומוניסט , אחת דינו היה להישלח מיד לבית דין צבאי ולאחריו להירקב בכלא למשך חודשים רבים .

שבתי הביתה מזועזע ומפוחד. אבי ששמע  על מהלך העניינים הודיע לי מיד שעלי להכין את עצמי לעזוב את עיראק, הוא הבין שזה רק עניין של זמן קצר ושוטרי הבולשת העיראקית ידפקו על ביתנו.

עוד באותו ערב פנה בדחיפות לפעילים בתנועה הציונית  וביקש את עזרתם . הוא שלם 20 דינר (שווה ערך ל-4 משכורות של פקיד) ונקבע לי באותו יום מועד לבריחה.

לפתע היה עלי לעזוב את בני משפחתי, דבר שלא עשיתי מעולם קודם לכן, להתנסות בפחד הבריחה ובסכנה הטמונה בה וללכת למקום שאינני יודע דבר עליו. קשה הייתה עלי ועל בני משפחתי הפרידה. שאלות רבות עברו במוחנו? האם נשרוד את הבריחה? האם נפגש שנית?.

לא היה לי זמן רב להרהר וכבר בשעה 23:00 "העמיסו" אותנו כמו בעלי חיים על טנדר קטן, נדחסנו 25 צעירים והתחלנו בנסיעה.. כעבור  3 שעות נסיעה נודע לנו שהמכונית שנסעה לפנינו נעצרה ע"י מחסום משטרתי ,הנהג נורה ונהרג והיהודים שהבריח נזרקו לכלא.

נהג הטנדר פנה ונסע לאזור מסתור באמצע המדבר , שם נשארנו כ24 שעות ללא מים ואוכל.

למחרת בשלוש לפנות בוקר החליט המבריח לשוב ולממש את הבריחה. התחלנו ללכת רגלי עד השעה שש. לפתע כותרנו ע"י 5 פרשים עיראקים. הם כוונו לעברנו את נשקם ותבעו שנשוב על עקבותינו. אבל היינו תשושים מהעדר מים ואוכל. המבוגרים שבין הבורחים הסבירו לשוטרים שאנו באפיסת כוחות ואין ביכולתנו לשוב גם אם יירו עלינו.

השוטרים השתכנעו באמיתות דבריהם ותבעו לחלופין את כל הכסף והזהב שברשותנו. מיד הוציאו כולם את כל מה שהיה ברשותם. בסה"כ 266 דינר והעברנו לידיהם. בתמורה ניאותו למסור לנו את מימיות המים שבאמתחתם. המים היו מעטים וכולנו נותרנו צמאים מאוד. בשלב מסוים דמיינתי  לראות נאות מדבר ומקווה מים  באמצע המדבר.

כעבור שעתיים הגענו למקום שבה הצליחו המבריחים להשיג עבורנו פחיות מים ,אולם הסתבר שהיו אילו פחיות דלק לשעבר.היינו כל כך צמאים ששתינו מים טבולים בדלק. מנקודה זו המשכנו עוד כמה ק"מ והגענו לקצה הנהר. עלינו על סירות ועמדנו לחצות את נהר קארון לעבר איראן.  אך בנס לא הבחין בנו משמר החופים שפטרל במקום . סוף סוף נחתנו בחוף מבטחים על אדמת איראן, שהייתה אז מסבירת פנים לפליטים היהודים שברחו מעיראק בדרכם לישראל.

מכאן טיפלו בנו שליחים מישראל  שדאגו למחסורינו. הפתעה ציפתה לי בהגיעי לטהראן כשפגשתי את שני אחיי. הסתבר שאבי לא הסתכן  והבריח מיד אחרי את שני אחיי ,מחשש שאנשי הבולשת העיראקית יאסרו אותם במטרה לאלצני לשוב. כפי שעשו למשפחות יהודיות אחרות.

תם ולא נשלם פרק מאוד משמעותי בחיי. עברתי תקופה קשה עד שהסתגלתי למציאות החדשה ועד שהתאחדתי שוב עם בני משפחתי. ברחנו מהארץ שלא יכלה לשאת את המשך קיומנו אף על פי שחיינו בה אלפי שנים וזאת רק משום היותנו יהודים.