חלק מזיכרונותיי בכל הקשור לעיראק הן מעדות שמיעה וראייה של נער בן 12. חלקם מעדויות של אחיי ואבי ז"ל.

אבי אברהם שמולי, נודע בפי כולם בכינויו "גו'רגי אלמוכתר".
הוא כהן כמוכתר האוכלוסייה היהודית - ערבית  בחלק ממחוזות בגדד משנת 1935 ועד ליציאתו החפוזה מעיראק בשנת 1951 .

למוכתר בתקופה זו היה תפקיד חשוב ומרכזי בכל הקשור לאחריותו על  האוכלוסייה בפני השלטונות.לדוגמא: המשטרה או כל פקיד רשמי אחר לא היה רשאי להיכנס לביתו של חשוד ללא לווי צמוד של המוכתר האזורי. המוכתר הכיר באופן אישי את כל תושבי המחוז עליו הופקד. ולכן בכל פעם, שהיה צריך לזהות אדם מסוים, המוכתר היה  האינסטנציה אליה פנו השלטונות לאמת את זהותו של פלוני. בהעדר תמונות בתעודות זהות היה לתפקיד הזה חשיבות ממדרגה ראשונה.
בתוקף תפקידו הכיר גם  אנשים רבים ממערכת השלטון וממפקדי המשטרה.

אין ספק שבתוקף תפקידו זה ניצלנו מ"הפוגרום" הקשה, שפקד את יהודי בגדד בשנת 1941

(זכור לי קבר האחים הגדול ,שהוקם לקורבנות ה"פרהוד" בית קברות ענק 20מ' לערך רוחבו).

תפקיד  המוכתר היה רגיש ומסוכן מאוד מאמצע שנות ה40 ,כשהחלו רדיפות אינטנסיביות של היהודים. בעיקר כל אילו שנחשדו כקומוניסטים או מאוחר יותר כציוניים.

הוא עמד בפני דילמות קשות, כי מצד אחד היה חייב להגן על אחיו היהודים ,שביקשו להימלט מאימת הרדיפות של השלטונות ומאידך היה חייב בנאמנות לשלטונות, אחרת היה נכלא או מוצא להורג.

אבי הקפיד הקפדה יתרה בכל הנוגע לשבעת ילדיו. שלא ישתתפו בכל אירוע של פעילות של התנועה הציונית, גם בימים הקשים ביותר של קיום היהודים בעיראק.

כילד לא זכור לי שנפגעתי ע"י ערבים ,למדתי בבית ספר יהודי בשם "מסעודה סלמן". אולם ככל שבגרתי התחלתי להבין ולהבחין  באירועים  שהתרחשו בשנים הללו נגד היהודים.

זכור לי מקרה שהתחולל בביתנו בשנת 1949.

אבי ,כמוכתר האזור קיבל הודעה מהשלטונות לפיה הם עומדים לערוך מפקד של האוכלוסייה היהודית כולל נכסיה.הוא נתבקש להודיע לכל יהודי האזור להישאר בבתיהם עד לסיום המפקד. לאור הנסיבות הקשות של הרדיפות, התעורר חשש כבד בלב הקהילה, שמפקד זה אינו תמים, אלא עלול לגלוש לפוגרום, שאותו חוו כבר יהודי בגדד ב-41. אי לכך  חברי התנועה הציונית בעיראק החליטו להתכונן  מבעוד מועד ,למקרה של אלימות ופגיעה ביהודים.

חברי התנועה פנו לאבי ובקשו להסתתר עם נשק בעליית הגג בביתנו. כדי להיות ערוכים לכל התפתחות שלילית.ביתנו נבחר כמקום שלא יעורר שום חשד.
אבי ניסה בכל כוחו לדחות את בקשתם ,אך הם התעקשו והסבירו שפעולתם הכרחית  והם יפעלו אך ורק אם המפקד יתפתח ל"פוגרום".

אני ראיתי אותם מתמקמים בחדר בעליית הגג מכוונים רובים בין חווכי התריסים. בו זמנית ישבו פקידי השלטון בחדר הסלון בביתנו ,וערכו יחד עם אבי את כל ההכנות למפקד.
כולם נשמו לרווחה כאשר תם המפקד ללא אירועים חריגים.

אירוע נוסף שהשאיר את רישומו עלי היה המקרה עם אחי.

אחי הבכור למד באותה עת משפטים. בסוף שנת 1949 בעיצומן של הרדיפות,שב הביתה לחופשת קיץ. בהיותו אך כמה מטרים מהכניסה לבית  השליך לעברו ערבי עובר אורח חבילה מלאה בכרוזים נגד השלטונות.בד בבד עם השלכת החבילה הוא תפס את אחי  והחל לצעוק עליו ,כיצד הוא נושא כרוזים נגד השלטונות והחל לגרור אותו לתחנת המשטרה.
אבי שהיה באותה עת בבית, שמע את הצעקות וירד לראות במה דברים אמורים. הוא הופתע לראות את המחזה ובו בנו לכוד בידי הבריון הערבי , שמנסה לגרור אותו למשטרה. לאחר שיחת הבהרה קצרה ומשהבין את כוונתו הזדונית של הערבי, שתף אבי פעולה עם הערבי והציע לו לעזור לו לקחת את בנו למשטרה ולברר אם אכן עשה את הדברים המיוחסים לו.

קציני המשטרה, שהכירו את אבי שחררו מיד את אחי.

מצבו של אבי נעשה מיום ליום קשה יותר, השלטונות הפכו אלימים וחשדניים יותר, במיוחד התנהל מצוד כלפי כל מי שנסה להימלט.

באחת הפעמים נמלטו 30 צעירים במשאית וניסו לחצות את גבול איראן. הם נתפסו והובלו חזרה לעיר. אבי ערב להם שלא יברחו. אבל הם ניצלו הזדמנות אחרת, שנקרתה להם ונמלטו
ללא ידיעתו. ברור הוא שאבי נתבע לתת הסבר לבריחה זו. מעמדו בפני השלטונות התערר ולא עזרו לו הסבריו, שלא ידע על בריחתם.
ידידים ערבים בפיקוד המשטרתי הודיעו לו שהוא נמצא ברשימה "שחורה" ועליו להוציא את בני משפחתו  במהירות המרבית  ולברוח.

אבי שעה לעצתם, עוד באותו שבוע צרף כל אחד מאיתנו למשפחה אחרת . בצורה זו הצלחתי אני ואחיי להימלט מעיראק. חודש אחרי יציאתנו הצליח אף הוא ,בעזרת ידידים, לצאת מעיראק לפני שהואשם בכל אחת מהאשמות  השגרתיות באותם ימים נגד היהודים.

בתנאים הללו בהן יצא בחפזון ברור הוא הותיר מאחוריו את כל נכסיו. שכללו: בית פרטי סמוך לשוק בגדד באזור תחרן. הבית כלל 15 חדרים. 4 קומות, כולל מרתף ועליית גג. הבית היה מכוסה בשטיחי קאשן פרסיים, מחירו של כל שטיח כזה היה בסביבות 5000$
היו לנו 4 שטיחים כאלו.  כמו כן את כל תכולת הבניין, ואת כל הכספים ברשותו.

הגענו לישראל ועברנו את כל ייסורי הקליטה ,בתנאים הקשים של קום המדינה.אמי נפטרה זמן קצר אחרי בואנו ארצה , בתנאים הללו התקשיתי להשלים את לימודי ולהגשים את שאיפותיי.