עזב את עיראק ב-1972

הורי נעימה ושלמה שמש התגוררו בבגדד. אבי היה פקיד דואר והיינו בני המעמד הבינוני. בביתנו התגוררו גם קרובים בני המשפחה המורחבת .

בשנות ה-50, בעת שניתנה במפתיע הרשות ליהודי עיראק לעזוב, תמורת ויתור על אזרחותם ורכושם, עזבו כל בני משפחתי את עיראק. אני סיימתי אז את הפקולטה לרפואה והייתי חייב במסגרת החוקים העיראקים להתגייס לשנת שירות לצבא העיראקי.
התכוונתי לסיים את חובותיי ולהצטרף אל יתר בני המשפחה. אולם אז החלו להגיע אלי הידיעות על מצבם הקשה מנשוא של היהודים שעזבו ,חסרי כול, את עיראק והגיעו לישראל ,יחד עם מאות אלפי פליטים מארצות ערב ואירופה. במכתבים ביקשו הורי ממני  לעכב ,לפרק זמן מה, את יציאתי עד שישתפר מצבם. אולם ,לדאבוני, חלון ההזדמנויות נסגר בתום שנה. כך נותרתי בעיראק לפרק זמן של 22 שנים נוספות.

                                                                בתמונה משמאל:  ד"ר שמש מוניר במדי הצבא העיראקי.

קבלתי ללמודי רפואה, לא היה דבר שבשגרה, מעט מאוד מועמדים יהודים התקבלו, בשל המגבלות הקשות שהטילו העיראקים על קבלתם. דברים רבים בעיראק נחתכו באמצעות קשרים ושוחד. במקרה שלי  הצלחתי להתקבל  רק באמצעות קשרים הדוקים ,שהיו לאבי עם אנשים בעלי השפעה. כמוני הצליחו להתקבל 6 סטודנטים יהודים 4 בנים ו-2 בנות.

בתום שירות של שנה בצבא העיראקי, נשלחתי לעבוד כרופא באזור עמאדייה בצפון עיראק. למרות המרחק הרב מהמרכז היו אילו בין השנים הטובות שלי במסגרת עבודתי. אהבתי מאוד לעבוד עם האוכלוסייה המקומית הכורדית. התפתחו בינינו יחסים מעבר ליחסי רופא ומטפל. הם רכשו כבוד רב לעובדתי ולהשקעה הרבה שהשקעתי בבריאותם.הכורדים הם ברובם אנשים  לא קיצוניים למרות דתם המוסלמית.

בתום חמש שנות שרות סיימתי את עבודתי ושבתי לבגדד,שם התקבלתי לעבודה בביה"ח פרטי בשם "קאמל סמראי".

בשנת 1957, שבו וגייסו אותי לשנה נוספת לצבא העיראקי, הייתי מגויס עד להפיכה הצבאית ,שהתחוללה נגד בית המלוכה ע"י קאסם. עם עלייתו של קאסם לשלטון התחיל "תור זהב" יחסי ,למעוט היהודי הקטן בעיראק. זה לא מנע מהשלטון גם בעת טובה זו לסלק את היהודים מהשרות במנגנון הציבורי.

הרפיית הלחץ בתקופה זו אפשרה ליהודים להצליח לעבוד בענפי מסחר שונים ולהצליח בעבודתם. בתקופה זו  רכשתי קליניקה על כל ציודה. הקליניקה הייתה באזור "באב אל שארגי" ליד "סאחאת אל תחריר" ,אותה ככר מקוללת ששם נתלו בשנת 1968 – תשעה  ממיטב הבחורים היהודים, על לא עוול בכפם.

הקליניקה הייתה מרווחת וכללה 4 חדרים ויכולתי לקבל מטופלים רבים  ולהעניק שירות רפואי טוב. כל מטופלי היו ערבים, מפשוטי העם עד לבכירים ביותר.

בתקופה זו התפתחו ביני ובין מטופלי, בעיקר אנשים בעלי השפעה בפוליטיקה ובמשטרה, יחסי רעות אמיצים, הם נהגו להזמינני למשחקי קלפים בחברתם. היחס אלי היה יחס של כבוד והערכה. אם נתקלתי במשהו קיצוני שניסה לגרור אותי לשיחות על פוליטיקה, הייתי מתרחק מכך , אולם אם נאלצתי להתמודד עם כך, לא חששתי להביע את עמדותיי.כל זאת לפני שעלה סאדאם לשלטון.

רבים מבין מטופלי היו גם אנשים קשיי יום. לא חסכתי מעולם את שירותי גם מאנשים אילו, מבלי ששלמו עבור שירותי. עשיתי זאת באהבה.

תקופה שקטה ונוחה זו לא נמשכה זמן רב, ב-1963 נרצח קאסם ומפלגת ה"בעת" עלתה לשלטון, סאדאם עדיין לא היה השליט בפועל ,אבל הוא החל לצבור כוח רב מאחורי הקלעים. השלטון החל לשנות שוב את יחסו ליהודים.אולם את השינוי הקיצוני חשנו מיד אחרי מלחמת ששת הימים., כל היהודים הפכו, מי פחות ומי יותר, לבני ערובה ולשק החבטות של השלטון.לפי דעתי הם ניסו לנקום בנו על כישלונם במלחמת מדינות ערב  נגד ישראל.

הפכנו אסירים בבתינו, נרדפים מידי יום ביומו, מבודדים מבחינה חברתית הן מהסביבה הערבית והן מהחברים היהודים. כמעט רוב היהודים אבדו את מקור פרנסתם והחלו לחיות על חסכונותיהם ומשאזלו הגיעו עד פת לחם.

אישית לא פגעו במקור פרנסתי,המשכתי לעבוד בקליניקה עד ליום בו עזבתי את עיראק. אולם מכל בחינה אחרת הפכתי אסיר בבתי. חברי הערבים חששו ליצור אתי קשר  גלוי כלשהו. כל שיחה תמימה ביותר הפכה להיות אמתלא לחקירה צולבת ע"י שירותי הביטחון .
אנשים מסוימים ניסו לנצל את חוסר האונים שלי  כדי לסחוט אותי. משהבנתי שאני נתון לחסדיהם וכל "אשמה מדומה שכזו" תגרור את מאסרי נכנעתי לסחיטתם.
זכורים לי מקרים רבים של סחטנות , אולם ראוי שאספר מקרה אחד שיסביר את אופיים של סחיטות שכאלה.

אחד ממטופלי  הגיע אלי יום אחד והודיעני ,שלאדם מסוים יש קאסטה , שבה אני נשמע כמי שמוסר ידיעות לאויב ואם ברצוני להשמיד קסטה זאת עלי לשלם 3000 דינר, כמובן שלא מניה ולא מקצתי, פניתי לאחד מידידי הערבים לשאול האם יש אפשרות להפריך אשמות אלו במשטרה, הוא יעץ לי לשלם ולא לעשות זאת , כי המדיניות של שירותי הביטחון היא מדיניות של להאשים כל יהודי וכמעט אין סיכוי להוכיח את חפותי. כך נאלצתי לשלם את סכום הסחיטה, אחרי שנה פיברקו נגדי מכתב שעלול להפליל אותי ושוב דרשו 3000 דינר , גם הפעם נכנעתי לסחטנותם.

יום אחד הוזמנתי לחקירה והושלכתי לכלא, התמזל מזלי והיה לי חבר ערבי שהיה גם חבר של סאדאם. הוא  הצליח להוציאני לאחר יום אחד של שהות במעצר. זה היה מקרה נדיר, כי רוב הגברים היהודים שנעצרו ,הושלכו לכלא למשך חודשים רבים במקרה הטוב או הוצאו להורג במקרה הרע.

מ-1968 כשהבנתי שאינני יכול לשמור, לא על חיי ולא על כבודי בעיראק, החלו ניסיונותיי לעזוב. להיות יהודי, בשנים הללו בעיראק היה קשה מנשוא ,אולם לא פחות היה קשה לצאת משם.

רק בשנת 1972 הצלחתי  לעזוב בדרך ליגאלית, באמצעות חבר ערבי שהיה מזכיר במשרד הפנים.

יהודים בעת ההיא הגיעו לפת לחם. אנשים מהאליתא החברתית של היהודים הפכו חסרי כול. הקהילה עשתה כל שביכולתה לתמוך בהם. מאחר והמשכתי בעבודתי והכסף היה מצוי בכיסי, סיפקתי מזון לשתי משפחות יהודיות במשך השנים הללו. אולם מעולם לא הסכמתי לדעת מי הן משפחות אילו. לא רציתי להיות עד ברגעיהם הקשים.

אחד מידידי, מחמוד חאלס ז"ל, (אני מעז להזכיר את שמו כי הוא נפטר ולא יבולע לו על עזרתו)  שהיה מקביל בתפקידו לנשיא בית המשפט העליון ,היה שותף לסודי, והנחה אותי כיצד להישמר עד ליציאתי.

הגעתי כרגיל לקליניקה ועבדתי מספר שעות, הותרתי הכול על מקומו ויצאתי. הותרתי גם את הבית על כל תכולתו ויצאנו. כל רכושני נלקח.

חשוב וראוי להדגיש, שרבים היו החברים הערבים, שעזרו לי  בשעות קשות אילו. לעתים תוך סיכון עצמי. גם הם הרגישו את נחת זרועו של משטר סאדאם. חברי שידע שאני עוזב אמר לי שהיה רוצה להיות בגד בתוך מזוודתי ובלבד שיהיה לו לאן ללכת.