שמש  (חזום) קלאריס

גרתי עם משפחתי בבאב אל שארגי בבגדד. בבית פרטי בן 2 קומות עם גינה (זה היה אז  סגנון המגורים בעיראק)

למדתי  בבית ספר השייך  לרשת "אליאנס".

בשנת 1941 התחולל פוגרום נוראי ביהודי בגדד .למזלי הרב לא חוותי אישית את הטבח והאונס שהתחוללו ,אך לדאבוני הרב הייתי עדה לביזה שנעשתה בבתי היהודים ברחוב שבו התגוררתי.

בתקופת ה"פרהוד" גרנו ברח' דשת בבגדד. אזור שברובו התגוררו ערבים. כשהחלו להישמע צעקות ברחוב "פרהוד יה אומת מוחמד"  עליתי לגג לראות מה פשר המהומה.לתדהמתי ראיתי מאות פורעים ערבים מתנפלים על בתי היהודים,  שוברים דלתות, נכנסים לבתים ובוזזים מכל הבא ליד. צעקות של אנשים נפגעים. רצתי בפחד לתוך הבית. אבי דרש מאתנו לשמור על שקט.

מדוע לא נפגענו?  כי ב"סדום" הנורא של אותם ימים היו גם כמה צדיקים.

הסתבר ,ששכננו הערבי עמד בכניסה לביתנו ולא אפשר לבוזזים להיכנס .הוא עשה זאת ביזמתו   בטרם נתבקש על ידי אבי.

אמנם ניצלנו מאימת ה"פרהוד". אך מאז הפוגרום נפל דבר בין היהודים והערבים. מאז לא היה קל להיות יהודי בעיראק בפרט לנערה יהודייה. בכל פעם שעברתי ברחוב סבלתי מהתנכלויות של צעירים ערביים. לעתים הם אף העזו להשליך עלי חפצים שונים. קל וחומר לנבל את פיהם בגסויות. אף צעיר ערבי לא העז לנהוג כך בצעירה ערבייה.  בתקופה זו ועד שברחנו בשנת 1950 נמנעתי מלצאת לרחוב לבד.

נטישת הרכוש.

סיפור נטישת הרכוש הוא סיפור המשותף  למרבית יהודי עיראק. לאבי ולידידו הערבי הייתה חנות משותפת לחלקי חילוף. משהחליט לברוח וביקש לממש את חלקו בשותפות לא יכול היה לעשות זאת. הממשלה אסרה על היהודים לקחת את רכושם.

שותפו של אבי הבטיח לשלוח  לו את חלקו לכשיתאפשר הדבר. אולם הבטחות לחוד וקיומן לחוד. הוא לקח את חלקו של אבי לעצמו.

הוא הדין ביחס לכסף ותכשיטי זהב. מאחר ונאסר על היהודים שעזבו את עיראק להוציא את כספם ואפילו את תכשיטיהם, למעט פריט בודד, נסינו להבריח חלק מהתכשיטים והזהב בתוך מכונת תפירה. ידיד ערבי ,שעבד כדייל במטוס ,הבטיח להכניס את המכונה למטוס תמורת חלק מהתכולה. ביום הטיסה הסתבר שלא עמד בדבורו ,והמכונה על כל תכולתה נשארה ברשותו.

הגענו לישראל חסרי כול, יחד אתנו הגיעו אלפי פליטים מכל ארצות ערב וגם פליטי השואה מאירופה. היינו צריכים להתחיל לבנות את עצמנו מחדש. ברור הוא, שבתנאים הללו נבצר מאיתנו להמשיך את לימודנו. אני ואחיי, גם הצעירים ביותר נזרקנו לשוק העבודה במטרה לעזור  להורינו בפרנסת המשפחה.

 עברו שנים רבות של עבודה מפרכת עד שהצלחנו לצאת ממעגל העוני והקשיים הכלכליים. האו"ם שנרתם לעזור לכל הפליטים בעולם התעלם מאתנו.