נולדתי בבצרה שבעיראק בשנת 1929 לאמי ג'ורגיה ממשפחת מקמל ולאבי גורג'י שמש.
יש לי שבעה אחים. אבי היה צורף במקצועו ואמי עקרת בית.

עד 1940 התגוררנו בבצרה . בבצרה למדתי בכתות א-ב בבית ספר ממלכתי ערבי בשם "אלקובלה".
בשנה השלישית  עברתי לבית ספר יהודי. כשהמצב הכלכלי בבצרה החמיר, החליטו הוריי לעבור ולהתגורר בבגדד.שם היו להם קרובי משפחה אמידים דודתי רכשה עבור אבי חנות במרכז הצורפים ב"חאן שהבנדר" בה החל לעבוד במקצועו כצורף.

התגוררנו בבגדד במספר מקומות, עד שהתמקמנו בבית ברח' אלדשתי. זה היה רחוב ללא מוצא והכניסה אליו היית מרחוב אלראשיד המפורסם. מצבנו הכלכלי השתפר מאוד.

המשכתי את לימודי בבית הספר היהודי "אלווטנייה" בניהולו של עזרא חדד, עד לתקופה  בשנת  1941,שבה ארע הפוגרום ,שכונה בפי היהודים "הפרהוד".

"הפרהוד" והשפעתו על השקפת עולמי

הייתי נער בן 12 ,כאשר התרחש הפוגרום הנורא –"הפרהוד". באותו ערב ביליתי בביתי שהיה ממוקם בתוך הרובע היהודי המאוכלס כשהגיע לפתע אבי ,מתנשם ומבועת, וסיפר לבני המשפחה על התפרעויות של ערבים משולהבים מחוץ לרובע וברחובות הסמוכים ,ועל ניסיונם לרצוח אותו כשנכנס לסמטה המובילה לרובע.

משסיים את תיאור ההתרחשויות  מיהרנו להגיף את תריסי החלונות ,נעלנו את דלתות הבית תוך הצבת מכשולים מאחורי הדלתות. היה זה במוצאי חג השבועות .  ליל קיץ ,אנשים ישנו בלילות על גגות הבתים. הבתים  ברובע היו צמודים אחד למשנהו וניתן היה לעבור מגג לגג.

ישבנו רתוקים למקומותינו על הגגות - חרדים לגורלנו. עם רדת הלילה התחלנו להפנים את המשמעות האמיתית של ההתפרעויות.  צעקות נשמעו מכל עבר . ערב רב של פורעים עברו ברחובותינו. צעקות  שבר של יהודים נשמעו מכל עבר שהתערבבו עם צעקות וקולות ירי של ערבים משתוללים.

הצעתי להוריי ולמבוגרים האחרים שהצטופפו על גג  ביתנו להעלות פרימוסים(כיריים של פעם) יחד עם  סירים מלאים במים ,שהרתחנו אותם במטרה לשפוך על כל מי שינסה  לפרוץ לביתנו. ההצעה התקבלה בהתלהבות , כולנו נרתמנו למשימה זו ,והשתמשנו בה כל אימת שהפורעים התעכבו ליד ביתנו .

את אשר יגורנו בא לנו. משסיימו הפורעים לכלות את זממם  בבתים הסמוכים הם  הגיעו לביתנו. כל האנשים על הגג שפכו מים רותחים על המתפרעים .הפורעים ירו לעבר הגג ,אך לא הצליחו לפגוע בנו. המים הרותחים עשו את שלהם והם מהרו להסתלק ,ופנו לעבר בתים אחרים ,אשר בהם לא נתקלו  בהתנגדות .

חשנו תחושת הקלה על כי הצלחנו להניס אותם ,אך עדיין ישבנו  דרוכים במשך כל הלילה . לצערנו המשכנו לשמוע זעקות שבר, יללות של נשים שבני משפחותיהם נרצחו,  צעקות  של נשים שנאנסו וקצרה ידנו מלהושיע.

עם שחר שמענו יריות בבית הסמוך לביתנו .הסתבר שהם הצליחו לחדור לבית ולרצוח את אבי המשפחה-איש ידוע בקרב הציבור היהודי והערבי כאחד בשם ששון ג'מעה . הרצח נעשה  מול כוחות הביטחון העיראקים ,שהתעלמו מהנעשה ונתנו יד חופשית לפורעים.

 רק למחרת בצהריים חדרו כוחות צבא ויחד עם המשטרה עצרו את הפרעות.

כשחשנו שהשקט חזר על כנו מיהרנו לבתי היהודים ולשוק כדי לראות את הנזקים.  התוצאות היו איומות. עשרות יהודים נרצחו ובכללם :ילדים, נשים וטף. בתים הועלו באש ונבזזו, חנויות נשדדו עד תום. אנשים היו המומים מממדי האסון.הפוגרום הותיר צלקת עמוקה בעדה היהודית, והותיר קבר אחים ענק בו נקברו יהודים ,שלא ניתן היה לזהותם.

נקל לשער את משמעות הפוגרום על עולמי ואני נער רק  בן שתים עשרה. האירוע היה כל כך טראומטי  לגביי שהוא לווה אותי בכל דרכיי ,כנער מתבגר וכאדם בוגר.

"לא עוד"-  אמרתי לעצמי . "אינני מוכן להיות יותר  שק חבטות  של הערבים, אני לא  אמשיך לחיות במדינה, שבה אינני יכול להגן על עצמי  ולא אחת השלטון נמנע מלהגן עליי". הייתי אמנם  צעיר לימים ועדיין לא ידעתי כיצד והיכן אגשים  את מאווי ,אך ידעתי שיום זה בו יבוא.

לכאורה בני העדה ובניהם בני משפחתי שבו לחיי השגרה. המצב הכלכלי במדינה השתפר מאוד  ,וכולם ניסו להדחיק את מוראות הפוגרום. אחותי סיימה את לימודיה בבית ספר לאחיות, ונשלחה לעבוד בעיר מחוז- דיוואנייה בדרום המדינה. כל  בני משפחתי  פרט לאבי הלכו בעקבותיה.

בשנת 1943 שבנו חזרה לבגדאד. המשכתי את לימודיי התיכוניים  בבית ספר היהודי "פרנק עיני".
אך מאז הטבח לא שבו חיי לשגרה. יותר ויותר צעירים ערבים העזו להתגרות בי ובחבריי בלכתנו ברחוב.
פעם כששבתי מלימודיי ספגתי חבטה על ראשי שגרמה לי להסתחרר וליפול. כשפקחתי את עיני הבחנתי שהחבטה באה מידיו של ערבי. מקרים דומים הפכו להיות שגרתיים אצלי ואצל בני עדתי.

קרוב לוודאי שהצעירים שאבו את ההשראה מהוריהם. זכור לי  ערבי אחד  שהיה ידיד ולקוח של אבי בשם עבד אל ווהב, שנהג לרכוש מאבי דברי זהב בהקפה.. כשהחוב הלך והצטבר ביקש אבי לקבל את כספו. עבד אל ווהב הזמינו כביכול על מנת למסור לו את כספו, אך למעשה הוביל את אבי למקום צדדי מחוץ לעיר ,שם שלף אקדח ואיים להרוג אותו. רק לאחר, שאבי הבטיח לוותר על חובו  ,ובקש את רחמיו לא הרגו, לא לפני שהכה אותו מכות נמרצות.

בשנים הללו נודע לי לראשונה על קיומה של תנועת מחתרת יהודית שעסקה בחינוך בני נוער יהודי לציונות ולהכרת א"י והיא גם סייעה לצעירים לעלות לא"י . ללא שהות הצטרפתי לתנועה והתחלתי להיות פעיל בה. לא שעיתי כלל  לדברי האזהרה של הוריי .עשיתי כל מה שיכולתי ,כדי ללחוץ עליהם ולשכנעם לאפשר לי לברוח מעיראק. ההטרדות היומיומיות והזיכרונות מהפוגרום לא נתנו לי מנוח.

הלחץ הכבד שהפעלתי על הוריי ועל המדריכים בתנועת המחתרת  צלח, והם נכנעו לדרישותיי . בראשית יוני הודיעו  המדריכים להורי שעליי להתכונן לבריחה לא"י.כעבור עשרה  ימים בקשו ממני להתייצב  בערב  במקום מפגש מסוים ולהביא עמי 50 דינר, היה זה סכום עתק באותם ימים, אבל סכום זה נדרש כדי לשחד את המבריחים. נמלטתי יחד עם שני נערים נוספים. המלווים היו שני ערבים מבוגרים. היו אלו ימים שלאחר בחינות  חצי הבגרות . הייתי סחוט ועייף כתוצאה מהמאמץ של הבחינות ועל כן נרדמתי לאורך מרבית הדרך.

הבריחה נעשתה דרך ירדן לאורך צינור הנפט המוביל לחיפה. עברנו  נקודות ביקורות רבות , בחלק מהן כמעט נתפסנו .רק השוחד הציל אותנו.

כשהגענו לחלק הצפוני של ממלכת ירדן בקטע של נהר הירמוך ירדנו במורד ההר ,וחצינו את הגבול שהיה  הירמוך. שם פגשנו לראשונה קיבוצניקים בקיבוץ "שער הגולן".

המראה של  נערים עם חליפות  נראה חשוד ומוזר בעיניהם .רק לאחר חקירה קצרה ובעברית עילגת  שוכנעו באמיתות דברינו והביאו אותנו לחצר הקיבוץ. משם הפנו אותנו ,לאחר שהיה של מספר ימים, לקיבוץ "אלונים" היכן שנמצאה כבר שכבה בוגרת של צעירים יהודים מעיראק.

את השבוע הראשון שלנו קידמה "השבת השחורה" - חיילים ושוטרים בריטים פשטו על הקיבוצים בסביבה ,חפשו כלי נשק ואסרו את מנהיגי הישוב. למזלנו התרכזו הבריטים בחיפושיהם בקיבוץ יגור הסמוך ופסחו על קיבוץ "אלונים".

עד שנת 1948 המשכתי בקשר מכתבים עם הוריי .קיבלתי מהם  את התמונות שהיו ברשותי בעיראק.

אבי החליט לעזוב את עיראק יחד עם כל הקהילה היהודית ולבוא בעקבותיי ,כתוצאה מהמשך ההדרדרות במצבם של היהודים . שלטונות עיראק שאפשרו לפתע את היציאה ההמונית אסרו על היהודים להוציא את נכסיהם ורכושם. בלית ברירה נטש אבי את כל רכושו ועזב.