"הפרהוד" פוגרום ביהודי עיראק   1941
                           

אכזריות ברברית בצד גילויים של אנושיות.

"פרהוד יא אומת מוחמד" זו הייתה הקריאה ההמונית ,כאשר ניתן האות להתחיל ברצח ושוד היהודים. אלפים ללא הבדל מין ,גיל ומעמד השתתפו ב ”חגיגית ” הטבח והשוד. שכנים של אתמול  הפכו לאויבים  של היום . שוטרים, שאמורים היו  לשמור על הסדר פשטו את מדיהם והשתתפו בהרג האזרחים היהודים.

מדוע ולמה? כיצד קרה,שאנשים שעד לפני יום יומיים התארחו בבתי היהודים, עבדו איתם והוקירו אותם הפכו פתאום ל"מפלצות", כיצד הם עברו את השינוי המחריד הזה. אפילו בעיית א"י לא הייתה אז על הפרק כאמתלא לפרעות.

בצד גילויים רבים של אכזריות ברברית  היו גם חסידי עולם ערבים ,שלא נסחפו בגל הכללי של הטרור נגד היהודים. נקל להבין את הסכנה האישית ,שבה התמודדו מול נחשול אדיר של המונים מוסתים חסרי רסן, שתאוות הרצח והשוד בעיניהם.

גרנו ברח סיף במרכז בצרה, היינו  9 נפשות. אבי עבד עם המיליונר שפיק עדס ,שלימים הוצא להורג בתליה וגופתו נגררה ברחוב. זה היה בחג השבועות, היינו בבית , כאשר שמענו   צעקות ההמונים בחוץ. יצאנו למרפסת , ראינו  ערבים רבים צובאים על בתי היהודים ,נושאים עשרות כלים ורהיטים בידיהם, הם רוקנו את בתי היהודים ולקחו מכל הבא ליד, אפילו ברזים עקרו.

הם החלו לנוע גם לכוון הבית שלנו. אך כאן התרחש הגילוי המופלא על אנושיותו של שייח ערבי מקומי.

אחרי היום הראשון של הטבח החלו להגיע  עשרות ערבים מהכפרים הסמוכים כי "קינאו" באחרים שהצליחו כל כך ב"מעשיהם".מששמע השייח שהכפריים עומדים להתקיף את הרובע היהודי גייס את כל אנשיו ,ושלח אותם לשמור על הרובע שבו התרכזו היהודים מאימת הפורעים . גם אני ומשפחתי נמלטו אל הרובע כדי להציל את עצמנו. כולנו ניצלנו מהטבח הנורא הודות לעזרתו.

עשרות אנשים נהרגו ביומיים של חג השבועות. אלפי פצועים, בתים שלמים נבזזו עד היסוד. נשים הורדו מהאוטובוסים, בטניהן שוספו ועובריהן הוצאו. זקנים הוכו עד מוות ברחובות. דודתי ,שגרה ברחוב סמוך הייתה בין הקורבנות של שוד זה, ביום אחד הפכה חסרת כול. היא ומשפחת אלבנאק .

            אני וחברותי בבצרה לפני ה"פרהוד" 

מספר ההרוגים היה רב יותר מהמספר שפורסם. אולם ראש הקהילה המעיט במספר הקורבנות כדי לא ליצור פאניקה בקרב הקהילה ועל פי דרישת השלטונות. כל הנרצחים נקברו בקבר אחים.

הטבח הנורא הזה היה מבחינתי נקודת מפנה קריטית ביחסי אל הערבים ואל המשך קיומי בעיראק. עדיין שאלת ארץ ישראל לא הייתה על הפרק כ"תירוץ" לטבח.
כיצד זה אנחנו אזרחים נאמנים בעיראק , הפכנו בין לילה לקורבנות טבח אכזרי שכזה ואין מושיע?
כיצד המשטרה והחיילים עשו יד אחת עם ההמון המוסת במקום להגן עלינו?

 בליבי גמלה ההחלטה, לא עוד כצאן לטבח.
 
אסור, שטבח נוסף כזה יתחולל  שנית מבלי שאנו היהודים נוכל להתגונן. הפרצה נפרצה, דמנו הפקר ושום זעקה לא נשמעה .החיים  כביכול חזרו למסלולם  חקירה לא נפתחה , אשמים לא נתפסו והשלטונות לא פיצו אותנו "חלילה" על מעשי השוד .

יהודים רבים ביקשו להימלט. מאחר וממשלת עיראק אסרה את יציאתם, החל תהליך מזורז של בריחה בלתי לגאלית דרך גבול עיראק איראן. אני וחברתי נרתמנו לעזור בפעולת הבריחה. הדבר  היה כרוך בסיכון רב, כי אם השלטונות היו תופסים אותי עוזרת ליהודים לברוח היו דנים אותי למאסר במקרה הטוב או מוציאים אותי להורג.

מספר פעמים כמעט נתפסתי, אולם לא נרתעתי מלהמשיך  ולפעול כדי לעזור לנמלטים . קיוויתי שגם יומי יגיע ואחרי שאשלים את משימתי אוכל לברוח.

10,000 יהודים הצליחו לברוח דרך בצרה לאיראן ומשם רובם הגיעו לישראל.

כל יום הלכתי לאתר את אותם יהודים שביקשו לברוח, הכול היה צריך להיעשות בסודיות מוחלטת. חיפשתי להם מקומות לינה זמניים בבצרה , בל נשכח ,שחלק מהיהודים פחדו להלין את הבורחים, שמא מישהו ילשין עליהם למשטרה . דבר שבשגרה  בימים ההם בעיראק.

אחרי שנים של עיסוק בהברחת יהודים, הגיע לבסוף גם תורי לברוח. ב-1951 כשאחרוני היהודים ברחו ,זכיתי אף אני לצאת . השארנו את כל רכושנו ונמלטנו.

דודי השאיר 400 דונם של פרדסי תמרים, שהעסיקו מאות פועלים ערבים, הוא עזב הכול וברח.

אבי השאיר את הונו וברח, מקרה אחד זכור לי במיוחד, אבי השכיר את אחת הדירות שברשותו למשפחה ערבית. כשבא לתבוע את שכר הדירה איים בעל הבית הערבי ,שאם ידרוש את הדירה או את שכר הדירה הוא ילשין  מיד למשטרה, שאבי ציוני. מילת "הפלא" כיצד למנוע מיהודי לבקש את זכויותיו.

אבי נטש את רכושו וברח עם כל המשפחה לישראל.